ביאור:ספירת העומר - היבטים לתקופה ולהלכה

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

הקדמה

התקופה בה אנו דנים, היא בין פסח לשבועות.

היות ופסח מהתורה הוא גם "חג האביב" , קשורה תקופה זו לעונות המעבר בין החורף לקיץ . לכן בלוח העברי ישנו עיבור השנה, שהרי החגים היהודיים קשורים לטבע.(חג הפסח באביב)

בזמן תקופת המקרא התקיימו שני טקסים יהודיים הקשורים לתקופת הפסח.

• הקרבת קרבן הפסח.
• הבאת קציר העומר.

העומר

המקור הראשון להבאת "קציר העומר" מופיע בתורה בספר ויקרא פרשת אמר (פרק כ"ג פסוקים ט-י"ד) "...וידבר ה' אל משה לאמר: דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם: כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן והניף את העומר לפני ה' לרצונכם, ממחרת השבת יניפנו הכהן...ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה. עד הביאכם את קרבן אלוהיכם חוקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם..."

מכאן נמצאנו למדים:

• העומר נחשב לקרבן שהובא לכהן מהקציר הראשון.
• לפני הבאת העומר , אסור לאכול מהתבואה החדשה.

מה פירוש המילה עומר?

ישנם שני פירושים :

(א) עומר = אלומה.

מסתמך על הפסוק (דברים כד יט): "ושכחת עומר בשדה"

(ב) עומר = עשירית האיפה.

מסתמך על הפסוק (שמות טז לו): "והעומר עשירית האיפה הוא"

קציר העומר

קציר העומר היה בלילה , נאמר במשנה: " … רבי שמעון בן אלעזר אומר : קצירה וספירה בלילה והבאה ביום … " מסכת סוטה (פרק ב , משנה א') . העומר היה בא משלש סאין , כלומר קצרו כמות תבואה עבור 3 סאין קמח.

(היות ו- 1 סאה = 13 ק"ג , 3 סאין = איפה = 39 ק"ג בערך ) .

את העומר היו קוצרים במוצאי יום טוב.

התבואה ממנה הביאו את העומר הייתה – שעורה.

עשירית מהאיפה היה מוקטר והשאר נאכל לכוהנים , משהוקרב העומר – הותר "החדש" מיד.

לרחוקים מירושלים , העומר הותר רק למחרת מחצות היום.

הבאת העומר

ביום המחרת (ט"ז בניסן), שהוא יום אחד אחרי חג הפסח . זאת לדעת חז"ל משמעות הפסוק "ממחרת השבת" . הבייתוסים והצדוקים התנגדו בתוקף לקביעה זו של חז"ל , הם ביארו "ממחרת השבת" , שבת ממש ! כלומר יום ראשון בשבוע. לכן לדעתם שבועות תמיד יחול ביום א' .

הרמב"ם : כינה אותם " … הטועים שיצאו מכלל ישראל … "

• בכדי להפגין את דעתם כנגד דעת הצדוקים , תקנו חז"ל , שקציר העומר יערך תמיד בליל ט"ז בניסן , אפילו אם הוא בלילי שבת ! ! וקבעו שיעשה "בעסק רב" , כלומר שהיה לדבר קול , שכולם ידעו על כך.

על שום מה קבעו את הבאת קורבן העומר ומדוע בפסח ?

תשובה על כך נמצאת במשנה במסכת ראש השנה (דף ט"ז עמוד א') " … אמר הקב"ה הביאו לפני עומר בפסח, בכדי שתתברך לכם תבואה שבשדות … " , פסח זמן תבואה הוא ,

יש לזכור שבעונה זו של השנה בא"י מזג האוויר אינו יציב , אם יהיו ימי שרב רבים , התבואה עלולה להיפגע קשות מפני שהיא עדיין בתהליך הבשלה , לכן קרבן העומר הוא למעשה , תפילה ובקשה על התבואה שבשדות.

לאחר חורבן הבית

כאשר בטל קרבן העומר .

התקין רבן יוחנן בן זכאי ש- "יום הנף כולו אסור" , כלומר לאחר חורבן הבית הותרה התבואה החדשה ב- י"ז בניסן ולא ב- ט"ז בו (כלומר יומיים לאחר הפסח) .

ספירת העומר

מצוה זו הקשורה גם היא לקורבן העומר , נשארה גם אחרי חורבן הבית .

מקורה של המצוה בפסוקי התורה , ויקרא (פרק כ"ג פסוקים ט"ו-ט"ז) " … וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום והקרבתם מנחה חדשה ל-ה' … " וכן בספר דברים (פרק ט"ז, פסוק ט')

" … שבעה שבועות תספור לך מהחל חרמש בקמה תחל לספור שבעה שבועות ועשית חג שבועות ל- ה' … "

" שיבולי הלקט השלם" ( סימן רל"ו): עיקרה של הספירה היה לשם קביעת חג השבועות והבאת הביכורים, מעבר לכך לספירה עצמה לא היה ערך דתי נוסף.

" ובטעמים דרבי יהודה החסיד" : " … לפי שהימים הללו ימי מלאכת השדה ואין מי שיגיד לכפריים אם אייר מלא או חסר , לכך אמרה התורה "תספור חמישים יום" ומיד אח"כ

"מקרא קודש יהיה לכם" … " (והכוונה לחג השבועות)

בזמן בית שני

משקביעת החודשים והמועדות נעשתה ע"י בית הדין הגדול שבירושלים ושליחי בית הדין הודיעו על כך בכל אתר ואתר , או אז ניתן לראשונה טעם אמוני לספירה.

" אבודרהם

" (דף פ"ה עמוד א) " … מפני שהעולם נתון בצער מפסח עד שבועות על התבואות ועל האילנות , לפיכך ציווה הקב"ה לספור בכדי שנשוב אליו בלבב שלם להתחנן לפניו לרחם על הבריות ועל העומר … " כלומר , ספירת העומר – היא בעצם תפילה על מזג אויר טוב שישמור את גידולי השדה , מבחינת אם אין קמח אין תורה .

• הערה : האבודרהם – הוא אחד מספרי ההלכה החשובים של תקופת ימי הביניים.

" אחרי החורבן" : עם חורבן הבית הופסקה הבאת העומר והביכורים וניטל ממנהג ספירת העומר הבסיס לקיומו. ראה גם בגמרא מסכת מנחות (דף ס"ו עמוד א')

כעת קיבלה הספירה בסיס לאומי - זכר למקדש וכך נאמר בתפילה " … הרחמן הוא יחזיר עבודת בית המקדש למקומה … "

• אגב, בבבל ספרו רק בלילה (כמו שאנו עושים) , אבל בארץ ישראל ספרו פעמיים , בלילה ואח"כ ביום !

" בימי הביניים" :

רמב"ם משנה תורה הלכות תמידין ומוספין (פרק ז' הלכה כד) וכן כל בו הוצאת פיורדא (דף מ"ד עמוד ב' )

לא הסתפקו "בזכר למקדש" (כלומר שספירת העומר היא רק תקנת חכמים) , אלא בקשו לתת לה תוקף מהתורה וכך מופיעה באגדה : " … בשעה שאמר להם משה לישראל , תעבדון את האלוקים על ההר הזה … " (שמות פרק ג', פסוק י"ב) אמרו לו : משה רבינו אימתי עבודה זו ? אמר להם לסוף חמישים יום, התחילו כל אחד ואחד סופר לעצמו"

ומכאן סמכו חכמים להיות סופרים העומר בזמן הזה , שהרי אין לנו לא עומר ולא קורבן , אלא שאנו מונים ארבעים ותשעה יום לשמחת התורה , כמו שמנו הם באותה השעה .

• לכן קבע הרמב"ם: שמצות ספירת העומר בזמן הזה - היא מהתורה ומוטלת על כל איש בישראל בכל מקום (גם בחו"ל) ובכל זמן (גם ביום). נשים ועבדים פטורים (מצוות עשה שהזמן גרמא)

כ לומר שני רעיונות עיקריים לאחר חורבן הבית:

• זכר למקדש.
• צפייה ליום מתן תורה.

" בזמן החדש

" ניתנה תוספת קבליסטית לספירת העומר , שהגיעה לשיאה ע"י האר"י זצ"ל. (האר"י: האשכנזי רבי יצחק לוריא, חי במאה ה- 17 )

הואיל וספירת העומר היא זכר למקדש הכניסו בו חכמי הקבלה כוונות שלהם , כגון :

" … שיטהרו נפשות עמך ישראל מזוהמות … " , או " … וע"י זה יושפע שפע רב בכל העולמות … "

וכן: "שבעה שבועות" , "שבעה ימים" , כל אלו רמז לשבע הספירות : חסד, גבורה ,תפארת , נצח , הוד , יסוד , מלכות . ""

עניין האבלות בספירת העומר

המקור לאבלות בזמן ספירת העומר , היא הגמרא במסכת יבמות (דף ס"ב עמוד ב')

" … שנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת ועד אנטיפרטיס וכולם מתו בפרק אחד , מפני שלא נהגו כבוד זה בזה. והיה העולם שרוי בצער עד שבא ר' עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם: רבי מאיר, רבי יהודה, רבי יוסי, רבי שמעון ורבי אלעזר בן שמע והם העמידו תורה אותה שעה. תנא: וכולם מתו מפסח עד עצרת … "

רב שרירא גאון – מקדים באיגרתו הידועה (איגרת רב שרירא גאון) , על גמרא זו ואומר:

"...והעמיד רבי עקיבא תלמידים הרבה והוא שמדא על תלמידי רבי עקיבא. רב שרירא גאון מסביר שלא ממגפה מתו אלא מ"שמד" שבצעו הרומאים ביהודים - והכוונה שמתו במרד בר כוכבא. תלמידי ר' עקיבא היו חיילים בצבאו של בר כוכבא כפי שכתוב במפורש בתלמוד הירושלמי. התלמוד הבבלי מטעמו שלו מסווה עובדה זו ורומז עליה שמתו במיתה רעה - מהי? "אסכרא", שבלשון ישמעאלים פרושו צבא.

רב נטרונאי גאון - "...מאותה שעה ואילך נהגו ראשונים בימים אלו שלא לכנוס אישה בהן..." .

רבי אברהם בר נתן הירחי מלוניל – "...ושמעתי בשם ר' זרחיה הלוי ז"ל מגירונדא, שמצאו כתוב בספר ישן הבא מספרד שמתו מפסח עד פרוס עצרת...ט"ו יום קודם העצרת וזהו ל"ג בעומר ..." (ספר המנהיג) .

המאירי

(חי בצרפת במאה ה- 13) "...וקבלה בידי הגאונים ז"ל, שביום ל"ג בעומר פסקה המיתה ומתוך כך נוהגים שלא להתענות בו..." , אם כך מתברר שלדעת המאירי – כבר בתקופת הגאונים נהגו לא להתענות בל"ג בעומר.

המהרי"ל (1365-1427 ) : "...שנוהגים בל"ב ימים ראשונים של ימי הספירה- אבלות ולמחרתו עושים שימחה לזכר..." .

• הערה : יש המשערים שהמגפה – היא לא אחר מאשר מותם בקרב של מרבית תלמידי רבי עקיבא, שכידוע תמך במרד בר-כוכבא כנגד הרומאים. מקובל שביום י"ח באייר חל מפנה לטובת

תלמידי רבי עקיבא שלחמו יחד עם בר-כוכבא וכנראה הצליחו לכבוש את ירושלים לזמן קצר , יש המשערים שניצחון יוקרתי זה היה בדיוק בל"ג בעומר (י"ח באייר יהיה תמיד ל"ג בעומר). נמצאו מטבעות מתקופת המרד שמצד אחד כתוב "שמעון" (רמז לבר כוזיבא) ומצד שני "לחרות ירושלים" .

מימיו של המהרי"ל , התפשט המנהג בכל אשכנז וכך קובע הרמ"א: שמפסיקים את האבל בל"ג בעומר ומסתפרים בו ומרבים בו מעט שמחה. הספרדים : לא קבלו מנהג זה , רבי יוסף קארו (מרן) קובע "אין להסתפר עד ל"ד בבוקר"

" מסורות ל"ג בעומר

"

• יום פטירתו של רבי שמעון בר-יוחאי (רשב"י) היה בל"ג בעומר, הארי קבע לעשות הילולה.

• המן החל לרדת ב- י"ח באייר (הוא ל"ג) בעומר. הלימוד הוא , מאחר ובאו למדבר סיני ב-חמישה עשר לחודש ואחרי שלושה ימים החל לרדת המן , שהוא י"ח אייר = ל"ג בעומר.

" חומרות וקולות."

" ספירה בזמן הזה – מדרבנן ."

המשנה ברורה מביא בהלכות פסח (תפט, יד) דבר המתחיל "והמדקדקים" ... לספירה בזמן הזה שהוא דרבנן לרוב הפוסקים . (ולכן כל הספקות לקולא)

" חומרא" - האר"י ז"ל קבע את החומרא הגדולה ביותר, שלא להסתפר עד ערב שבועות (חוץ מל"ג בעומר), כך פסק גם רבי יעקב עמדין וכך נקבע המנהג בפולין ובגרמניה. יתכן והדבר נבע גם מהשפעת הגזרות הנוראיות בשנת ת"ח ת"ט (1649-1648) שאירעו רובם בין פסח לעצרת (כמו גם גזרות תתנ"ו) .

" קולא" – הרדב"ז (רבי דוד בן זמרא) מגולי ספרד, גלה לצפון אפריקה ועמד במשך ארבעים שנה בראש ישיבת קהיר במצרים. בעניין אבלות בספירת העומר , הוא נטה לקולא וכך הוא עונה לשאלה שנשאל לגבי מנהגי אבלות בעומר "...ואני מסתפר בעצמי כל חודש ניסן ואייר וכך נהגו רוב העולם..." טעמו להיתר התספורת : "...יש צער גדול בגידול השיער למי שרגיל להסתפר ולא עדיף האי מנהגא ממצות עשה של סוכה , דקיימא לן , המצטער פטור מהסוכה , ובל"ג הימים גדלים יותר והאדם מצטער ..." . יתכן והספרדים נטו להקל מפני שהם לא הושפעו מהגזרות בתקופת ימי הביניים .

לסיכום

החומרות של תקופת העומר הם במחלוקת ואין ספק שהם הושפעו מגורמים נוספים, מעבר למות תלמידי רבי עקיבא, כמו תקופת הגזרות הנוראיות על יהדות פולין ורוסיה שאירעו בין פסח לעצרת (שבועות).

מספר הערות מעניינות לגבי ספירת העומר

לספירת העומר שני מקורות בתורה:

"…וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה…" : עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום והקרבתם …"

ספר ויקרא, פרשת אמר (פסוקים ט"ו, ט"ז).

"שבעה שבועות תספור לך מהחל חרמש בקמה תחל לספור שבעה שבועות…" . ספר דברים, פרשת ראה (פרק ט"ז, פסוק ט'). ממקורות אלו נלמדים מספר נושאים עקרוניים – נבחן כאן את אחד הנושאים והוא : "ברכות במעומד ."

" ספירת העומר"

"מהחל חרמש בקמה" - הרא"ש בסוף מסכת פסחים פוסק "וכי מברכים ספירת העומר, מברכים מעומד" . דתנו רבנן בקמה תחל לספור , אל תקרא בקמה , אלא בקומה . כלומר יש לברך ספירת העומר בעמידה . (אגב התורה תמימה מעיר במקום, שהלשון "תנו רבנן" מרמז שיש ברייתא כזו , אבל אין כזו והלימוד הוא רק אסמכתא בעלמא! )

וכן מופיע בשו"ע (אור"ח תפ"ט) " צריך לספור מעמד, דכתיב מהחל חרמש בקמה – אל תקרא קמה אלא קומה" וזאת למרות שהשולחן ערוך מציין במפורש שספירת העומר בזמן הזה מדרבנן .

וכן מביא הבית יוסף , סדר תפילה ליל שני של פסח וספירת העומר (תפט , א')

"...בליל שני אחר תפילת ערבית מתחילין לספר העומר ...ומצוה על כל אחד לספר לעצמו וצריך לספר מעומד ולברך תחילה..." ומעיר במקום המשנה ברורה : "וצריך לספור מעומד"

ומוסיף "השער ציון" כלל מאוד מעניין וגורף - " דכל ברכת המצוות צריך להיות לכתחילה בעמידה" !

נבחן כאן כלל זה :

" קריאת שמע" - החיוב מדאורייתא .וקוראים ק"ש תמיד בישיבה, בכדי שיוכל לכוון טוב יותר.

" ברכת המזון" - תמיד בישיבה. לומדים זאת מהנאמר בתורה "...ואכלת ושבעת וברכת..." ספר דברים , פרשת עקב (פרק ח, פסוק י') אומרים התוספות , מהנוטריקון של " שב – עת וברכת" הם מחלקים את המילה "שבעת" לשב – עת הברכה . ראה במסכת ברכות (דף כא , עמוד ב' , דבר המתחיל "והלכתא") וכן מוסיף הגר"א בהבנת הרמב"ם

"...משום שברכת המזון צריך לברך כדרך שאוכלים וכיוון שאדם אוכל בישיבה הוא יברך בישיבה . אבל רוב הראשונים מסבירים פשוט : היות וברכת המזון דאורייתא , החמירו בה חכמים שיקרא דווקא מיושב- כיוון שכך יכול לברך בכוונה רבה יותר.

• מכאן נלמד כלל רחב יותר שכל המצוות שהם מדאורייתא יש לאמרם דווקא בישיבה , היות ואז יכול לכוון טוב יותר.

אם כי נראה לי לעניות דעתי שבעניין זה אין הסכמה ועל כל פנים ישנם מנהגים שונים בעניין זה, כמו שנראה לגבי תקיעת שופר , ברכת התורה , ברכת כוהנים ועוד.

" ברכת התורה" – מעומד. לומדים זאת מהכתוב "ואתה פה עמד עמדי " משמע אפילו הקב"ה שהיה מקריא את התורה למשה היה כביכול עומד, כל שכן ישראל. וכשם שניתנה באימה , כך צריך לנהוג באימה ולעמוד (ראה משנה ברורה קמא , ה"א )

" קידוש בשבת" - מצוות עשה מהתורה לקדש את היום בדברים שנאמר "...זכור את יום השבת לקדשו..."

כלומר : זכרהו זכירת שבח וקידוש וצריך לזכרהו בכניסתו וביציאתו (הבדלה)...".רמב"ם הלכות שבת (פרק כט, א)

ומוסיף הרמב"ם שעיקר הקידוש בלילה .

מדברי סופרים יש להבדיל על היין .

לדעת המגן אברהם אדם יוצא מדאורייתא בקידוש בתפילת ערבית של שבת שמזכירים בה ענייני השבת (וכן משמע בריטב"א) , וזאת בהנחה שכיוון לצאת ידי חובת קידוש ! אך רוב האחרונים סבורים כי אחרי שתקנו אנשי הכנסת הגדולה את נוסח הקידוש (כפי שאנו אומרים כיום על היין) אין אדם יוצא ידי חובתו בתפילה אלא רק בנוסח שאנו אומרים על הכוס. דבר זה משתמע גם מדברי הרמב"ם (פרק כ"ט מהלכות שבת ),שהרי מיד לאחר שהוא קובע שהקידוש מדאורייתא , הוא כותב את נוסח הקידוש בדיוק כפי שאנו אומרים בערב שבת על כוס יין.

מסקנה

הקידוש בערב שבת על כוס יין – מדאורייתא .

נבדוק כעת לגבי עמידה או ישיבה בקידוש ?

מתוך דברי הרמב"ם (סעיף ז') "...וממלאהו יין ואוחזו בימינו ומגביהו מהקרקע טפח ...ומברך על הגפן. כלומר לדעת הרמב"ם הוא מסב על השולחן ,כלומר יושב ומברך אלא שמגביה מעט את הכוס מהשולחן ביד אחת .(כך גם לגבי הבדלה)

וכן אומר הרמ"א : שאפשר לעמוד בקידוש , אבל טוב יותר לשבת ושתי סיבות לדבר : (א) קידוש הוא במקום סעודה – לכן הוא צריך להיות במקום ובצורה שהוא אוכל וכמו שהוא אוכל בישיבה כך עליו לקדש בישיבה . (ב) עיקרון הקביעות בא לידי ביטוי דווקא בישיבה ולכן יש לקדש בישיבה .

וכן פוסק הרה"ג משה פיינשטיין , שמלכתחילה רצוי לקדש בישיבה , מלבד "ויכולו" שאומרים בעמידה ! וכן לגבי יום טוב וכן לגבי הבדלה . (ראה תחומין כרך ו')

אלא שכיום משום מה אין אנו עושים כן , מרבית האנשים גם מקדשים וגם שותים בעמידה . יש אומרים שהדבר מבוסס על שיטת האר"י והקבלה .

אלא שלהלכה נפסק שיש לשבת ולא נהירא לי .

• הערה

מתוך הרמב"ם על מי ששכח להבדיל "...מבדיל והולך עד סוף יום שלישי..." המסקנה ששלושת הימים הראשונים של השבוע שייכים לשבת שעברה , ראה מסכת פסחים (דף קו עמוד א'), כמו שאמרו לעניין גיטין "...האומר לעדים כתבו ותנו גט לאשתי לאחר השבת כותבים עד יום שלישי , אמר להם כתבו ותנו גט לאשתי קודם השבת , כותבים מיום רביעי עד שישי..." .

מכאן שבסעודת מצווה ,אם אומרים דברי תורה מפרשת השבוע , רצוי להתייחס לדרשת פרשת השבוע לפי הכלל האמור, כלומר עד יום שלישי פרשת השבוע שהייתה ומכאן ואילך זו שתבוא .

" תקיעות שופר" - לגבי תקיעה בשופר עיין בתורה תמימה לפסוק "...ובחודש השביעי באחד לחודש...יום תרועה יהיה לכם..." ספר במדבר , פרשת פנחס (פרק כ"ט , פסוק א)

מסביר בעל התורה תמימה : משום "זריזין מקדימים במצוות" הייתי צריך לתקוע בשחרית , אלא משום קשיים שנוצרו עם האויב (הרומאים) שחשב שיש בתקיעה בבוקר הכרזת מלחמה – דחו את התקיעות לצהרים (מוסף) .

נשאלת השאלה – אם כן מדוע כיום לא יתקעו בשחרית מהטעם של זריזין מקדימים במצוות ? אלא עונה התוספות שמכיוון שגזרו בעבר , הרי לא מקובל לשנות את הגזרה.

אבל עיקר התשובה היא

ש התקיעות העיקריות הם של מוסף ואותם יש לשמוע במעומד ומה שתוקעים בשחרית (אחר קריאת התורה), זה רק בכדי "...לערבב השטן שלא ישטין..." ובתקיעות אלו מותר ורצוי אף לשבת שכך כתב הרי"ף (פ"ד , דר"ה) בעניין התקיעות שקודם מוסף וזה לשונו "...המנהג הפשוט בסדר תקיעות של ראש השנה

בצבור כך הוא , אחר שקוראים בתורה יושבים כל העם ואחד עומד ומברך ותוקע..."

והסיבה היא

היות והברכה שמברכים לפני מוסף היא גם על התקיעות של מוסף והיות ועיקר מצות תקיעות שבתורה הם התקיעות של מוסף ושם חובה לעמוד , הנהיגו חז"ל שבתקיעות של שחרית ישבו כדי שיבדילו העם שאלו לא עיקר התקיעות לצאת בהם, שהרי עיקר מצות תקיעה היא במעומד וכאן (בתקיעות של שחרית) יושבים .

שאלה

למה אם כן לא נוהגים כך כיום ? ולמה לא הוזכר הדבר בשולחן ערוך ? ואדרבא הם קבעו לתקוע את כל התקיעות במעומד .

תשובה

כיום רוב העם בקיאים ויודעים שעיקר התקיעות הם של מוסף ולכן אין צורך לעשות את ההבדלה הזו בין תקיעות דמיושב (של שחרית) ובין תקיעות דמעומד (של מוסף) . על כל פנים המסקנה מנושא תקיעת שופר – שיש חובת עמידה בזמן התקיעות והרי הם דאורייתא !!! וראה גם במשנה ברורה (תקפה, ברכת השופר , סימן א') שם הוא משווה במפורש בין חובת העמידה של ספירת העומר לבין חובת העמידה בתקיעת שופר , שבעומר נאמר "...וספרתם לכם ..." ובשופר נאמר "...יום תרועה יהיה לכם ..." ומהיקש זה לומדים שגם תקיעות שופר במעומד.

" סוכה" : נאמר "...בסוכות תשבו שבעת ימים ..."

ספר ויקרא , פרשת אמור (פרק כ"ג , פסוק מ"ב) .

אומרים חז"ל כל מקום שנאמר הפועל "ישב" הכוונה לישיבה של ממש כמו "...וישבו לאכול לחם..." פרשת וישב וכן במקומות רבים אחרים ואכן אם אדם אכל בסוכה בעמידה או שהה בסוכה אבל לא ישב , הרי לא יצא ידי חובתו .

הרמב"ם

לכן פוסק הרמב"ם שבקידוש ליל ראשון בסוכה – יש לקדש מעומד ואח"כ ישב , כדי שתהיה הברכה "אשר קידשנו במצוותיו....ליישב בסוכה" עובר לעשייתה.

קריעת שמע - מיושב ואומרים חז"ל , היות וקריאת שמע היא מדאורייתא ומצוות (מדאורייתא ) צריכות כוונה מלכתחילה, אנו דורשים שהקורא את שמע ישב , בכדי שיוכל לכוון טוב יותר ולא תהיה עליו טרחת העמידה.

פרשת המלך בהקהל - במוצאי יום טוב ראשון של חג הסוכות ,בתחילת השנה השמינית (מוצאי שביעית), המלך היה קורא במשנה תורה, לפני כל העם שהתאסף במקדש

(ראה , דברים ,פרק לא , פסוקים י-יג) וזוהי מצות "הקהל".

נאמר במשנה בסוטה (פרק ז, משנה ח) "...חזן הכנסת נוטל ספר תורה ונותנה לראש הכנסת ...והמלך עומד ומקבל וקורא יושב ..." . עוד ראיה שמצוה מפורשת בתורה היא בישיבה.

• אומנם מסופר שאגריפס קרא בעמידה ושבחוהו חכמים , אבל הלא את הספר הוא קיבל בעמידה .

(אגריפס: אמו נכריה הייתה ולכן מה שאמרו לו "אחינו אתה , אחינו אתה " לא הייתה זו אלא חנופה שלקו בה גם חכמים ! ראה תוספות ,המאירי , ראה שם "אחינו אתה , אחינו אתה " וכן ראה בתורה תמימה לפסוק "...מקרב אחיך תשים עליך מלך..." ספר דברים, פרשת שפטים (פרק ט"ו , פסוק ט"ו )

• "יש אם כן סברה לומר שמלכתחילה , כל מצוות התורה הם בישיבה - חוץ ממצוות מיוחדות שלגביהם יש לימוד שהם בעמידה" .

" נסכם בטבלה"

"המצוה"	"מעומד"	"מיושב"	"הערות"
ספירת העומר	+		מתוך פסוק מפורש
תקיעת שופר	+		היקש מהעומר
ברכת המזון		+	ואכלת ושב - עת וברכת
קריאת שמע		+	חיוב דאורייתא
קידוש		+	כדרך אכילה
ברכת התורה	+		מפני האימה
ברכת כהנים	+

"

"

" נחזור חזרה לעניין ספירת העומר"

" השלמה למספר השלם הגדול"

מצד אחד נאמר "שבעה שבועות תספור לך" שהם 49 יום ומאידך נאמר "תספרו חמישים יום" (50 ימים) הא כיצד ?

ראה בתוספות על הגמרא מנחות (דף ס"ה עמוד ב') וכן ברא"ש בסוף פסחים (סימן מ')

משום שדרך הכתוב כשמגיע המניין לסכום השלם פחות אחד , מונה אותו במספר העשיריות ואינו משגיח על חיסרון אחד ולכן גם כאן הכתוב מנה 50 אבל בפועל אנו מונים 49.

דוגמאות נוספות

לגבי מלקות נאמר : " ארבעים יכנו" , אנו לא מכים 40 אלא רק 39 (שוב ע"פ הכלל, השלם הגדול הקרוב הוא ארבעים, חסר אחד זה מה שמלקים בפועל)

היורדים מצריימה נאמר בפרשת ויגש "...כל הנפש לבית יעקב הבאה מצריימה שבעים.." הכתוב מציין 70 נפש אע"פ שבפועל ירדו רק 69 (ע"פ המניין שם) .

• אבל יש המעירים על הכלל של הרא"ש שהוא לא תמיד עובד.

" דבר הנעשה בפטור מצטרף"

השאלה היא מהכתוב "תמימות" , האם קטן שהגדיל תוך כדי ימי ספירת העומר (נהיה בר-מצוה) , האם הוא סופר בברכה או לא ? שהרי חיובו רק מגיל בר מצווה , אם כן אין לו "שבע שבתות תמימות" . (כמו נכרי שהתגייר תוך כדי הספירה שסופר בלא ברכה )

התורה תמימה מעיר בספר ויקרא ,פרשת אמר , (פרק כ"ג, פסוק ט"ו ) שאם קודם היה פטור אבל קיים , הרי הוא מצטרף . כגון קטן שהגדיל בספירה , שקודם ספר בלא ברכה (מטעם חינוך) מצטרף "לתמימות" , כמו נכרי שהיו לו בנים ואח"כ התגייר , שפטור ממצות פריה ורבייה אע"פ שבהיותו נכרי לא היה חייב בכל זאת אם יש לו בנים , הרי לאחר שהתגייר "מצרפים" אותם למניין המצוות שלו .

מסקנה

נראה אם כן שבר מצווה באמצע הספירה , יכול לספור בברכה ומקיים "תמימות" ויכול להוציא את הציבור כשליח ציבור.

מקורות

על-פי מאמר של ד"ר מנחם צוקר שפורסם לראשונה בספר "שיעורים" וגם ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2005-06-03.

קיצור דרך: tnk1/sofrim/zuckm/03