ביאור:נצח ישראל ב

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

בס"ד, כב סיוון תש"ע נצח ישראל למהר"ל

פרק ב

"סבת הגלות הוא מבואר בעצמו בכתוב שהוא החטא שגרם כל זה. אך סבת הסבה נעלם ממנו" אחרי שביאר המהר"ל שהגלות לא יכולה להיות המצב הטבעי של ישראל, מחפש המהר"ל מהי בכל זאת הסיבה לכך שעם ישראל נמצא בגלות. אמנם מבואר בדברי חז"ל שמפני חטאינו גלינו מארצנו, אך לא ברור איך הגיע עם ישראל למצב כזה של חטאים המצריכים גלות. בתחילת הפרק המהר"ל בא להעצים את השאלה בהוכיחו שהחטא לא טבעי לישראל. הקומה הראשונה מבוססת על הכלל שדומה מוליד דומה שנכון כבר במדרגת הצומח. "שכשאנו חוקרין ומעיינים בחיפוש הנבראים כולם, תמצא סדר אחד, לא יצאו מסדרם, ולא ישנו את חוקם, שהדומה מוליד את הדומה. כי לא יצא חמור מסוס, וסוס מחמור, ואדם מבהמה, ובהמה מאדם. וכל הצמחים כולם: מזרע חיטים לא יצא שעורה, משורש צפע יצא נחש. ואם כן לפי זה היה ראוי גם כן משורש צדק ונטע נאמן, יהיו תולדותיהן, בני אברהם יצחק ויעקב, כיוצא בהם, ומדבר טוב לא יצא רע. ולכל הפחות אין ראוי שיהיה בהם נמצא ההפך, כי ישראל מסוגלים היו לחטא מה שלא תמצא בכל האומות. ולא היה אצל אברהם יצחק ויעקב כמו שהוא אצל שאר בני אדם, שפעמים יוליד צדיק, ופעמים יוליד רשע. אבל בני אברהם יצחק ויעקב היו תולדות הרעים שבהם יותר מן הטובים בהרבה זמנים. ומאחר שאברהם יצחק ויעקב היו יסודי האומה הזאת, איך נמצא דבר זה להם מה שאינו נמצא אל הבעלי חיים הבלתי מדברים?"זה שייך לצד הסגולי של ישראל, לצד שקודם לכל הכרה שהיא, עצם הגנים שנמצאים בישראל אמורים לשייך אותם לעבודת ה' ולא לחטאים. הקומה השנייה שייכת כבר לקומת החי, להכרות האינסטנקטיביות "ועל זה אמר: 'ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו, ישראל לא ידע עמי לא יתבונן'. נגד ב' דברים - היראה והאהבה, שראוי היה שיהיו נמצאים בישראל. כי יש בעל חי כמו השור, מכיר מי שהוא תחתיו ותחת רשותו, אשר יכול לעשות עמו כרצונו, והוא ירא מפניו. לכך אמר "ידע שור קונהו", כי ידע מי שהוא אדון לו, מושל עליו... ונמצא בעל חי כמו חמור, שאינו מכירו בענין זה, מכל מקום הוא מכיר הטוב שיש לו אצל בעל שלו, ונמשך אחר בעליו. ועל זה אמר "וחמור אבוס בעליו", שהוא הבעל חי החומרי ביותר ואין לו חוכמה, מכל מקום מכיר את בעליו בשביל טובתו, שמיד הוא רץ אל האבוס שממנו אכילתו. אבל "ישראל לא ידע וגו'", רצה לומר שנקראו על שם השררה, והיה ראוי להם לדעת שררת וממשלת הקב"ה, אשר הוא מושל על הכל, כמו שידע השור שהוא מלך, את שהוא אדון לו, ועם כל זה לא ידעו דבר זה להיות יראים מפניו. ואמר עמי, כנגד החמור שזכר , שנקראו עם, על שם שהם אומה בלבד. ומזה הצד היה להם לדעת מי שהוא מטיב עמו, שהחמור ידע אבוס בעליו, אבל "עמי לא התבונן" הטובות שעשיתי עמהם, ועוד אפשר לעשות להם לעתיד. בשביל כך היה ראוי [להם] להיות נמשכים אחר השם יתברך בעבותות האהבה, כמו החמור הנמשך אחר אבוס בעליו.... הרי שהכתוב אומר כי דבר פלא הוא שלא יהיה בישראל, הדבר שנמצא בבעלי חיים הטבעיים, שבטבעם נמשכים אחר היראה מן האדון ולהכיר הטוב" הקומה השלישית כבר שייכת למדרגת האדם, לרצון, כל אומה רוצה להיות שייכת לחלק המיוחד שלה "כי האדם בוחר לו אלהות אשר ידמה אשר הוא לחלקו. כי יש אומה אשר חושבת בדעתה שהיא לחלק האש. ולכך כל אומה בחרה לאלהות, כפי אשר במחשבתה אשר היא לחלקה. ואף כי יודעים כי יש כח יותר חשוב, שגובר על הכח אשר הוא לחלק שלהם, וסוף סוף כאשר במחשבתם שהם לחלק אותו כח, אין ממירים אותו. וישראל שהם לחלק השם יתברך", שזו הקומה הראשונה במדרגת האדם, שעם ישראל עוזב את החלק המיוחד שלו, "כי חלק ה' עמו", וכאן באה המדרגה הרביעית, המיוחדת לישראל והיא השאיפה לכללות. שאר האומות מוותרות על השאיפה לכלליות בגלל השייכות שלהם לקומה החלקית שלהם, אבל עם ישראל, החלק שלו זה רבש"ע, הכלליות בעצמה. "והוא יתברך מושל על כל, והמירו את כבודו בלא יועיל, אשר הם אינם לחלקן של ישראל. הרי שתים רעות: כי אינם רק לחלק השם יתברך, והמירו אותו בלא יועיל". "ולפיכך משה רבינו עליו השלום גם כן היה תמה על זה, ואמר "הלה' תגמלו זאת? עם נבל ולא חכם, הלא הוא אביך קנך, הוא עשך ויכוננך". ביאור זה, כי כל ישראל הם לה', אם מצד שהוציאם לפעל, כמו שהאב הוא סיבה שיצא הבן לפעל. והשם יתברך בעצמו היה הסיבה שיצאו לפעל, וזה היה כאשר הוציא השם יתברך אותם ממצרים, וכאילו נולדו,... ומכל מקום אין הבן קנוי לו בעצמו, רק הוא סיבה שיצא לפעל. והעבד קנוי לאדון בעצמו. והשם יתברך עם שהוציאם לפעל, הם גם כן קנוים לו בעצמם לעבדים, כי הוציאם מן העבדות באותות ובמופתים עד שנעשו עבדים קנוים לו. לכך אמר "הלא הוא אביך קנך". ועוד אמר "הוא עשך וגו'", ודבר זה בפני עצמו, כי האב אינו רק מה שהביא הבן אל העולם, אבל עשית האדם בכל תקונו: בגופו ובאיבריו, הוא דבר בפני עצמו, שזה פעל הטבע. אבל השם יתברך, כשם שהוא אב לישראל שהביא אותם אל העולם, כך נתן להם מה שהעם צריך להיות עם רב ותקיף, ועל זה אמר "הלא הוא עשך". ואמר "ויכוננך" - רצה לומר שהכין אותך בכל שלימות, עד שנעשו ישראל אומה שלימה בכל... רצה לומר, כי השם יתברך השלים את ישראל בכל השלימות, עד שלא היו חסרים כלל, מה שלא היה לשום אומה כלל. והם החליפו הטוב ברע הגמור, ובודאי דבר זה תמיה" גם במדרש הזה המהר"ל מעמיד ארבע מדרגות. המדרגה הראשונה היא 'אביך', היות הקב"ה סיבה להוצאת ישראל אל הפועל מה שאומר שמצד שני ישראל הם הוצאה אל הפועל, הופעה, של רבש"ע, וזה מקביל במובן מסויים למדרגת הצומח שראינו למעלה, עם ישראל טבוע בגנים האלוקיים. המדרגה השנייה היא 'קנך', היות עמ"י קנוי לקב"ה, כמו השור והחמור הקנויים לאדונם מצד מה שמחוייבים לו ומתד מה שמקבלים ממנו וע"כ עובדים אותו. המדרגה השלישית היא 'עשך', שנתן להם מה שהם צריכים להיות עם רב ותקיף, כלומר את הייחודיות שלהם, כנגד מדרגת האדם שרוצה את האלוקות השייכת לחלק המיוחד שלו, ו'יכוננך' כנגד הכלליות, 'כרכא דכולא ביה'. ארבעת המדרגות שמובאות בתחילת הפרק מצד טבע המקבל, מובאות במדרש מצד רבש"ע כלפי ישראל.

"ולא יספיקנו התשובה לומר שהיה זה במקרה, כי בעונותינו היה מתמיד דבר זה בישראל, וכבר התבאר פעמים הרבה, שהמקרה אינו מתמיד אבל התשובה לשאלה הקשה הזאת, מזקנים וחכמים אתבונן, אשר השיבו על שאלה זאת בפרק "החליל" 'ואת הצפוני ארחיק מעליכם' - זה יצר הרע שעומד צפון בתוך לבו של אדם. 'והדחתיו ארץ ציה' - למקום שאין בני אדם מצויין שם, להתגרות בהם. 'פניו אל הים הקדמוני' - שנתן עיניו במקדש ראשון והחריבו והרג תלמידי חכמים שבו. 'ועלה באשו ותעלה צחנתו' - שמניח אומות עולם ומתגרה בישראל. 'כי הגדיל לעשות' - אמר אביי ובתלמידי חכמים יותר מכולם. עד כאן. ויש לשאול, מפני מה דוקא מתגרה באותו שיש לו מעלה? ופירוש דבר זה, כי מי שיש לו מעלה גדולה יותר ממה שהוא לשאר אדם, נחשב דבר זה כאילו הוא יוצא מן הסדר והשיעור, ובשביל זה דבק בהם כח אשר הוא מבטל מעלתם, אשר הוא חוץ מן שיעור המוגבל. ולכך ישראל, אשר ירשו מעלה העליונה היוצא חוץ לשיעור, דבק בהם כח הרע, הוא היצר, אשר הוא מוכן לבטל אותה מעלה עליונה, לפי שיוצא מעלתם משאר אדם... והנה התבאר סיבת החטא של ישראל, אשר סיבתו הוא היצר, אשר מתגרה בישראל לטעם אשר אמרנו... ועוד יש לדעת ולהבין, כי הדבר שהוא שלם - הוא מסולק מן החיסרון. אבל הדבר שאינו בשלימות, הנה יש בו חיסרון מצד מה. וזה מפני שאין לו אותה מעלה בשלימות הגמור, ונחשב חסר, ואחר חיסרון ימשך ההעדר והחיסרון לגמרי. ולפיכך אותם שיש להם המעלה העליונה כמו ישראל וכמו תלמידי חכמים, אי אפשר שיהיה להם אותה מעלה בשלימות הגמור. ודבר שאינו בשלימות, דבר זה נחשב חיסרון, ואחר זה נמשך חיסרון לגמרי, הוא היצר המביא אותו אל הרע, אחר שאין המעלה שלו בשלימות. ולפיכך כל הנבראים יש בהם השלימות, ולא שיהיה בהם השלימות שלימה, כי דבר זה אינו, רק הדבר שהוא שייך לכל בני אדם, דבר זה יש להם בשלימות, ולכך אין מתגרה בהם היצר הרע כל כך. אבל ישראל יש בהם המעלה העליונה, שהם בני אלהים יותר מכל האומות, ומעלה עליונה זאת אין להם בשלימות הגמור. שאילו היה להם אותה מעלה עליונה בשלימות היו מלאכים לגמרי "אמרתי אלהים אתם, ובני עליון כולכם, אכן כאדם תמותון וכאחד השרים תפולו", וכל זה כי אין להם אותה המעלה בשלימות, לפי שכל כך גדולה המעלה, ולכך יש בהם החיסרון, ומצד הזה דבק בהם הרע, והוא היצר הרע ביותר מכל. ויש להבין זה גם כן. ושני דברים אשר אמרנו, הכל ענין אחד כאשר תבין" יצר הרע פועל כעין כח משיכה. במבט פשוט כח המשיכה הוא דבר שלילי, הוא מושך את האדם כלפי מטה ושואף להפיל אותו ארצה, אך במבט מעמיק נראה שמציאותו של כח המשיכה פועלת טוב על האדם. אם לא היה כלח משיכה היה אדם מרים את הראש פעם ראשונה ברגע לידתו ומאז היה נשאר עם הראש למעלה עד יומו האחרון. מה שיוצר את הביטוי 'זקיפות קומה' הוא כח המשיכה, המכריח את האדם להפעיל כח על מנת לזקוף את קומתו, לחזק את שריריו וכך הופכת זקיפות הקומה להיות ביטוי לחוזקו של האדם. כך גם בעולם הרוחני. אם לא היה יצר הרע אדם היה מניח תפילין בבר מצווה בהתרגשות רבה והיה ממשיך להניחם באותה התרגשות עד יומו האחרון, אבל כיוון שיש יצר הרע, אמנם יש כאלו שנופלים בידי יצרם ולגבם הנחת התפילין בבר מצווה היא פסגת המצווה, אך לעומתם מי שיצרו מסור בידו, היצר הרע לא נותן לו להניח תפילין כמו בבר מצווה, זה לא מספק אותו והוא חייב למצוא כוונות מפותחות יותר, עומקים רחבים יותר. כאשר אדם עומד יציב על משטח מסויים, על מדריגה כלשהי, הוא לא מרגיש את כח המשיכה. גם אחרי שהוא יעלה למדריגה הבאה הוא לא יחוש את הכח המופעל עליו. השלב שבו האדם מרגיש את כח המשיכה, השלב בו האדם עלול ליפול זה במעבר בין המדריגות, כאשר הוא כבר עזב את היציבוצ הקודמת אך טרם התייצב במדריגה הבאה. כך גם בעולם הרוחני, כאשר אדם יוצא מהסדר הנורמלי, מהיציבות העולמית אך טרם קנה בשלמות את המדריגה הבאה מתגרה בו יצר הרע. עומק העניין הוא שאדם מבחין הרבה פעמים שהוא כבר לא שייך למקום בו הוא נמצא ועליו להתקדם לשלב הבא בחיים. לולא יצר הרע היה האדם עושה צעד קטן ולא משמעותי להתרחק מאיפה שהוא היה והי מסתפק בכך, יצר הרע מכריח את האדם לא לעצור בנקודה זו אלא להמשיך ולצעוד, להמשיך ולהתקדם אל עבר המדריגה הבאה. כיוון שישראל שייכים בעולמם הפנימי לעולמות עליונים אך מצד שני הם נתונים בגוף המוגבל, לכן מתגרה בהם יצר הרע יותר משאר האומות שמוצאות את יציבותן בעולם הזה. דרך דברים אלו מסביר המהר"ל את כך שדווקא בזמן מתן תורה חטאו ישראל בעגל, שבשעת הנתינה עצמה שותפים הנותן והמקבל בדבר וכיוון שזו השעה של הדבקות של מקבלי התורה בנותנה, של ישראל בקב"ה, וכיוון שלא יכול להיות חיבור גמור בין ישראל לרבש"ע, לכן בשעה זו התגרה בהם יצר הרע וחטאו. "רבי שמואל בר נחמני אמר: הלוחות ארכן ששה טפחים, ורחבן ששה טפחים, והיה משה תופס בטפחיים, והקב"ה בטפחיים, וטפחיים ריווח באמצע. וכיון שעשו ישראל אותו מעשה, ביקש הקב"ה לחטפן, גברו ידיו של משה וחטפן. הוא שהקב"ה משבחו "ולכל היד החזקה", יהא שלמא לידה דגברא על ימינא. עד כאן. ובדבר זה באו לבאר לך, כי אותה שעה היו מוכנים לחטא, כאשר ניתנה להם התורה דוקא. ולפי הסברא היה ראוי בהיפך זה, כי בשעה שניתנה התורה, היה ראוי שיהיו יותר צדיקים, ובאותה שעה באו לידי חטא הגדול. וכל זה מפני כי השטן הוא היצר הרע, היה מתגרה בישראל בשביל אותה מעלה שקנו ישראל באותה שעה שאין למעלה מזה. ולכך אמר כי הלוחות היו טפחיים ביד של הקב"ה, וטפחיים בידיו של משה, וטפחיים ריוח באמצע, ודבר זה הוא החיבור הגמור והדיבוק הגמור שיש לישראל עם הקב"ה, כי על ידי התורה יש לישראל דביקות אל הקב"ה. ואילו עדיין לא ניתנו הלוחות, הרי אין כאן החיבור, כיון שלא ניתנו עדיין הלוחות, ואין לישראל עדיין החיבור. ואם כבר ניתנו הלוחות, הרי כבר ניתנו הלוחות, ואין כאן דביקות של השם יתברך, כי עיקר הדביקות כאשר נותן להם, בזה מתחבר להם...כי אלו שני טפחיים חלק אשר ביניהם, משותף בו הנותן והמקבל יחד, דכך קיימא לן "שנים אוחזים בטלית, זה נוטל עד שידו מגעת, וזה נוטל עד שידו מגעת, והשאר חולקין אותו ביניהם, כאילו הם שותפין", וזהו החיבור והשיתוף הגמור... וכאשר יש כאן טפחיים חלק ביניהם, דבר זה הוא חיבור אל השם יתברך ואל ישראל, וזה הוא חיבור גמור, והיא המעלה היותר עליונה, ואז היה גובר בהם השטן, לבטל מהם המעלה הזאת" "ואין לשאול, אם כן לפי זה, היה ראוי שימצאו באומות צדיקים גדולים, כאשר אין היצר הרע מתגרה בהם. כי אין זה שאלה, כי העובדי גילולים לפחיתותם, אין זה נחשב רע כל הדברים שהם רעים, ולכך ימשכו אחר הרע מצד עצמם לפחיתותם" כיוון שאמרנו שיצר הרע הוא סימן לשייכותו של האדם למדרגות גבוהות יותר מהמדרגות אותן הוא חי בהווה, לכן העדר יצר הרע מאומות העולם לא מעיד על מעלה אלא על חיסרון, על שייכותם העצמית למדריגה הנמוכה,המוגבלת, בה הם חיים. "האומות הם בעצמם בחיסרון, ודבק בעצם שלהם, ואינו רק במקרה בשביל היצר הרע שהוא בהם הרע, ומצד זה ימשכו עצמם לגמרי אל הרע שהם פחותים ורעים, והרע להם טבעי. ונמצא כי לפי מדרגתם הפחותה שלהם ימצא הרע בעצמם בלא גרוי... ולכך תמצא בחינה אחת בישראל שהם אלהיים ביותר, כי נמצא בהם המעלות האלהיות כולם, ומצד אחד תמצא בישראל בחינה אחרת, הוא הרע. כי מפני אשר דבק בהם החיסרון לפי מעלתם האלהית, ימצא בהם התשוקה אל הרע, כי לפי גודל מעלתם, נחשבו חסרים במעלה שראוי להם. וכן מה שמתגרה היצר הרע בתלמידי חכמים יותר משאר אדם, דבר זה גם כן, מצד כי התלמיד חכם שהוא בעל שכל, וזה אי אפשר שימצא בתלמיד חכם בשלימות, רק בחיסרון, ובזה דבק בו הכח שהוא מוכן לבטל המעלה, הוא היצר הרע. ולכך אמר "ובתלמידי חכמים יותר מכולם". וההפרש בין ישראל ובין העובדי גילולים, כי ישראל מצד הגרוי אשר פועל בהם יצר הרע נמשכו אל הרע, ואילו האומות, טרם יקרא היצר הרע והם יענו. וזה מבואר"