פתיחת התפריט הראשי
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

בפרק הראשון של ספר נצח ישראל, המהר"ל מסביר מדוע הוא מתחיל לדון בגלות כאשר הוא בא לדון על הגאולה. כי מן הגלות שהיא המצב השלילי ניתן ללמוד על הגאולה שהיא המצב החיובי, וכי ידיעת ההפכים נותנת את התמונה השלימה והמליאה על כל דבר ודבר.

ראשית הוא קובע אקסיומה כי הגלות איננה דבר טבעי ונורמלי, ולכן היא איננה יכולה להתמיד, וצריכה להתבטל בשלב מסוים. מצבו הטבעי של כל עם להיות יחד בארצו ולחיות חיים עצמאיים. התחושה שיש ליהודים רבים כי הגלות היא מקומם הטבעי היא תחושה מטעה, כיון שהנורמליות היא לחיות חיים לאומיים ושלמים בארץ ישראל, כמו שיש לכל עם אחר, ובפרט עם ישראל שיש להם כח אחדות פנימי. המהר"ל מכניס ללוגיקה מינוח שהוא מרבה להשתמש בו - "סדר העולם". כלומר ישנה איזו תוכנית-על ומגמה שנקבעה בידי אלוהים, והדברים בעולם צריכים לשקף תוכנית-על זו.

המהר"ל מגדיר שלשה רכיבים שמגדירים ביחד את הגלות, ושלשתם קשורים לצורת קיומו של העם:

  • כאשר עם ישראל איננו במקומו הטבעי שהוא ארץ ישראל
  • כאשר הוא מפוזר ומפורד בכל העולם כולו
  • כאשר עמים אחרים מושלים בו והוא איננו עצמאי

כלומר אם אחד מהרכיבים חסר, עדיין ההגדרה של ישראל תהיה שהוא בגלות. למשל אם יש לעם ישראל ריבונות כמו ממלכת כוזר, אבל לא בארץ ישראל, או שהוא ללא ריבונות והוא מכונס כמו שהיה בבבל, או שהוא בארץ ישראל כמו למשל בתקופה שלאחר מרד בר כוכבא ואין לו ריבונות, או אם הוא בארץ ישראל ויש לו ריבונות, ועדיין הוא גם מפוזר ברחבי העולם.

ניתן לראות שהוא אינו חושב כי הגאולה חייבת להיות תהליך ניסי ועל טבעי, אלא כמו הרמב"ם בהלכות מלכים, נראה שמדובר בתהליך מדיני ארצי, שממלא שלשה תנאים:

  • עם ישראל חוזר לארץ ישראל שהיא מקומו הנורמלי
  • שם הוא מכנס את פזוריו ומתאחד להיות עם אחד
  • ויש לו עצמאות וריבונות לקבוע את גורלו ללא שלטון זר

המהר"ל מוצא יסודות לחשיבה זו במדרש בראשית רבה בפרשנות למילים "ידוע תדע" שמוכללות בפסוק

"וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם: יָדֹעַ תֵּדַע, כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה:(בראשית טו יג).

ניתן לראות שבפסוק עצמו, אף שהוא לא מובא בציטוט מלא, יש את היסודות של יציאה מהארץ ושעבוד וחוסר עצמאות. רק הנושא של הפיזור לא מוזכר בו. המהר"ל מבסס פה עניין יסודי שאחר כך הוא מדבר עליו בגלוי, והוא שמגלות מצרים והגאולה הראשונה שבאה בעקבותיה, ניתן ללמוד רבות על תהליכי הגלות והגאולה העכשויים.

כדרכו שאין דבר במקרה, וגם הלשון העברית מאוד מדוייקת, הוא מנסה להראות שהרעיון שלו על אחדות ההפכים בעניין גלות וגאולה, רמוז כבר בצורת השורשים של המילים "גלה" ו"גאל". כיון שבשניהם יש את האותיות "גל" שמרמזות על נחשול או ערימה, והאות ה"א ב"גלה" שסכומה בגימטריה 5 ונקודותיה מסודרים כמו בקובית מזל Nuvola apps atlantik.png מרמזת על נוכחות בכל הקצוות וגם במרכז, ואילו האות אל"ף שנמצאת ב"גאל", שסכומה בגימטריה 1, והיא כמו נקודה שנמצאת במרכז (ראו 1 בקוביה), מרמזת על התכנסות לנקודה אחת ומצב של אחדות.

ולבסוף הוא תוהה מכח מה עם ישראל המפוזר בכל הארצות ישאב את הרצון להתאחד ולהתכנס שוב מכל פזורותיו? ומשיב כי קיים בעם ישראל כוח מאחד ופנימי של רצון וכמיהה, שרחל אימנו, אשת יעקב ואם האומה מסמלת אותו, לשוב ולחזור להיות עם נורמלי שיש לו חיים מדיניים ארציים, דבר שיצא אל הפועל בשבט אפרים, נכד רחל, שהיה הלב הפועם של מלכות ישראל הקדומה.

גם פה כמו מקודם, ניתן לראות שהמדרש בעקבותיו המהר"ל מסתמכים בעצם על המקרא, גם אם המהר"ל נמנע מלצטט את הפסוק כולו, ולא אומר זאת בפירוש:

"כֹּה אָמַר ה': קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע, נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים, רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ, מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ, כִּי אֵינֶנּוּ:
כֹּה אָמַר ה': מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי, וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה, כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ, נְאֻם ה', וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב:
וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, נְאֻם ה', וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם:" (ירמיהו לא יד-טז)