פתיחת התפריט הראשי

ביאור:נצבים-וילך - מצות התשובה בראשית שלבי גאולתינו

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


בס"ד כ"ב אלול התשס"ו

נצבים-וילך- מצות התשובה בראשית שלבי גאולתינו

מבוא:עריכה

פרשיות נצבים - וילך כתובות בתורה צמודות זו לזו, ובדרך כלל נקראות פרשיות אלה במחובר, בשבת שלפני ראש השנה. הטעם לצמידותם ולהנהגת החיבור בין פרשיות אלה, נובע מן העובדה ששתי פרשיות אלה נאמרו בצמוד ביום פטירתו של משה רע"ה, כך שהן למעשה פרשה אחת. וכן מובא בסידור הרס"ג (עמ' שס"ה) שפרשת נצבים כוללת את פרשת וילך, ולעיתים קוראים את חציה בלי פרשת וילך, ולעיתים קוראים את כולה כולל וילך (וכן מובא בחלק מסידורי תימן העתיקים). הענין המשותף המרכזי של פרשיות נצבים-וילך הוא: צואתו של משה לישראל על שמירת ברית "הערבות ההדדית", ואפשרות תיקון הפרתה באמצעות מצות התשובה. קיום מצות התשובה עתיד לזכות את ישראל לתחילת הגאולה העתידית, ע"י קיבוץ הגלויות לא"י. בסיום תהליך החזרה בתשובה של כלל ישראל, יסתיים גם תהליך גאולת ישראל העתידית, במעין ברית נישואין שמחה, בין השכינה לכנסת ישראל, ובין עם ישראל לארץ ישראל. כאמור בהפטרת פרשת נצבים: "כי יבעל בחור בתולה יבעלוך בניך ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך" (ישעיה, ס"ב, ה'). בהמשך פרשת נצבים, מציגה התורה לישראל את הבחירה החופשית בין החיים והטוב שבקיום המצוות, לבין המוות והרע שבהפרתן, והתורה מורה לאדם לבחור בדרך החיים והטוב, ע"מ שיזכה לחיי העוה"ב. לפיכך פרשת "אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלהיכם", נקראת תמיד בשבת שלפני ראש השנה, כדי לרמוז לישראל לחזור בתשובה מבעוד מועד, משום שבראש השנה כל ישראל צריכים להתקבץ ולהתאחד, ע"מ להתייצב לדין לפני הקב"ה, ולהמליכו עליהם. שילובם של מצות התשובה והערבות ההדדית, האמורים בצואתו האחרונה של משה, נכללים בפרשיות נצבים-וילך, ומהוים מסר תמידי ומרכזי גם לדורו של משה רע"ה, וגם לכלל דורות ישראל עד הגאולה העתידית. כפי שמבואר להלן בהרחבה:

א. אתם נצבים היום – בכוחו של כל אחד מישראל להכריע את כולם לכף זכות או לכף חובה.

ב. הקשר בין מצות התשובה והגאולה- התורה מפרטת את שמונת שלבי הגאולה העתידית.

ג. ובחרת בחיים – ה' משכיח מהאדם את המוות והקללות, כדי לזכותו בשכר גדול יותר.

ד. וילך משה – פעילותו של משה ביומו האחרון מלמדת את הצורך בתקדמות מתמדת בקדושה.

ה. שוש אשיש – השלמת הגאולה מתוארת כברית נישואין בין הקב"ה לבין כנסת ישראל.

אתם נצבים היום:עריכה

פרשת נצבים פותחת בכינוסם של כלל ישראל לפני הקב"ה. שנאמר: "אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלהיכם ראשיכם שבטיכם זקניכם ושטריכם כל איש ישראל" (דברים, כ"ט, ט'). מטרת משה רע"ה בכינוסם של כל ישראל לפני הקב"ה בטרם כניסתם לארץ, היתה כדי להכניסם בברית עם ה'. ברית זו נכרתה הן עם דורו של משה והן עם הדורות העתידיים. שנאמר: "כי את אשר ישנו פה עמנו עמד היום לפני ה' אלהינו ואת אשר איננו פה עמנו היום" (דברים, כ"ט, י"ד). מהות הברית היא: שה' הוציא את ישראל מעבדות מצרים, ובחר בהם להיות עמו ועבדיו, ונשבע לאבות שלא יחליף את זרעם באומה אחרת. לפיכך מחוייבים ישראל לעבוד רק את ה' באמצעות קיום התורה והמצוות. בפרשה הקודמת נכרתה בין ישראל לקב"ה ה"ברית האישית", שלפיה כל אדם מישראל נצטוה לקיים את התורה, ואם לא יקיים יבואו עליו דברי התוכחה. בכינוסם של כלל ישראל בפרשת נצבים כרת משה עם ישראל ברית חדשה, והיא ברית "הערבות ההדדית", הנקבעת ע"פ גודל האחריות של כל אחד מרכיבי עם ישראל. שנאמר: "אתם נצבים היום כלכם". ופירש "אור החיים": "ואין זה הברית שאמר בסוף פרשת תבא. כי אותו ברית הוא על עצמן, וזה שיתחייב כל אחד על אחיהו העברי כפי היכולת שביד כל אחד". לפיכך הופרדו הפסוקים הכוללים את כלל ישראל, ע"מ להפריד בין אלה החייבים בקיום ברית "הערבות ההדדית", שהם: ראשיכם, שבטיכם, זקניכם, ושטריכם, כל איש ישראל, לבין אלה שחובת קיום ברית "הערבות ההדדית" תלויה באחרים, שהם: טפכם, נשיכם, וגרך אשר בקרב מחניך, מחטב עציך עד שאב מימיך. כלומר, כלל ישראל ערבים זה לזה, ע"פ דרגתם. וכן מובא במדרש: "כלכם ערבים זה בזה. אפילו צדיק אחד ביניכם, כלכם עומדים בזכותו. ולא אתם בלבד, אלא אפילו צדיק אחד ביניכם, כל העולם כולו בזכותו עומד. שנאמר, וצדיק יסוד עולם (משלי ו', כ"ה). וכשאחד מכם חוטא, כל הדור לוקה. וכן אתה מוצא בעכן, הלא עכן בן זרח מעל בחרם וגו' (יהושע כ"ב כ'). מדת פורעניות מועטת, והדור נתפס בה. מדה טובה מרובה, על אחת כמה וכמה. לכך נאמר, כל איש ישראל. ולא גדולים שבכם בלבד, אלא אפילו טפכם נשיכם וגרך. לכך נאמר, כל איש ישראל, לפי שבשר ודם מרחם על הזכרים יותר מהנקבות. והקדוש ברוך הוא אינו כן, כי רחמיו על כל מעשיו, על הזכרים ועל הנקבות, ועל הצדיקים ועל הרשעים, שנאמר מחוטב עציך עד שואב מימיך" (תנחומא, נצבים, סימן ב). כלומר, כתוצאה מברית "הערבות ההדדית", מחד גיסא: בכוחו של כל אחד מישראל להכריע את העולם כולו לכף זכות או את כלל ישראל לכף לחובה. ומאידך גיסא: כלל עם ישראל צריכים לעמוד מאוחדים לפני ה', כדי לקבל את השפע וההגנה האלהית עליהם, כתוצאה מקיומם את ברית "הערבות ההדדית" עם ה'. שנאמר: "אתם נצבים היום כלכם".

הערבות ההדדית שבין מרכיבי עם ישראל מורכבת משני חלקים: חלקה הראשון הוא ביצוע מצוות עשה ע"י כל אחד מיחידי עם ישראל, בכדי שבזכותו יזכו גם כלל ישראל. חלקה השני של הערבות ההדדית הוא פעולת כל אחד מיחידי עם ישראל, למניעת הזולת מלחטוא, בכדי שבעוונו לא יתחייבו גם כלל ישראל. הציווי למניעת הזולת מן החטא נאמר במצות עשה מיוחדת. שנאמר: "הוכח תוכיח את עמיתך". וכן מובא בגמ': "כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה נתפס על אנשי ביתו, באנשי עירו נתפס על אנשי עירו, בכל העולם כולו נתפס על כל העולם כולו" (שבת, נד:). וכן מובא במדרש (תנא דבי אליהו רבא, פרשה יב): "כל מי שהוא ספק בידו למחות ואינו מוחה להחזיר את ישראל למוטב, ואינו מחזיר את הדמים הנשפכין לישראל, אינן נשפכין אלא על ידיו...לפי שכל ישראל ערבין זה לזה. למה הן דומין? לספינה שנקרעה בה בית אחד. אין אומרים נקרע בית אחד בספינה, אלא נקרעה כל הספינה כולה. שנאמר: הלא עכן בן זרח מעל מעל וגו' (יהושע כ"ב, כ')".

בהמשך פרשת נצבים צימצמה התורה את ברית "הערבות ההדדית" רק לעברות הנעשות בגלוי. שנאמר: "הנסתרות לה' אלהינו, ואם תאמרו מה בידינו לעשות?! אתה מעניש את הרבים על הרהורי היחיד. שנאמר: פן יש בכם איש וגו', ואח"כ וראו את מכות הארץ ההיא. והלא אין אדם יודע במטמוניו של חבירו? אין אני מעניש אתכם על הנסתרות, שהן לה' אלהינו והוא יפרע מאותו יחיד. אבל הנגלות לנו ולבנינו, לבער הרע מקרבנו. ואם לא נעשה דין בהם, יענשו את הרבים. נקוד על לנו ולבנינו, לדרוש: שאף על הנגלות לא ענש את הרבים, עד שעברו את הירדן משקבלו עליהם את השבועה בהר גרזים ובהר עיבל ונעשו ערבים זה לזה" (רש"י, דברים פרק כ"ט, כ"ח).

לפיכך האיש אשר אינו מקבל את הערבות ההדדית אין לו חלק לעולם הבא, כדברי הרמב"ם (הלכות תשובה, פ"ג, י"א): "הפורש מדרכי צבור, ואף על פי שלא עבר עבירות, אלא נבדל מעדת ישראל ואינו עושה מצוות בכללן, ולא נכנס בצרתן ולא מתענה בתעניתן, אלא הולך בדרכו כאחד מגויי הארץ, וכאילו אינו מהן, אין לו חלק לעולם הבא". שנאמר: "והבדילו ה' לרעה". דהיינו, שלא יזכה לראות בנחמת הצבור. לפיכך בראש השנה מתקבצים כלל ישראל בבתי הכנסת, וממליכים את הקב"ה למלך. לפי שאין מלך בלא עם, כי המלכות שייכת לצבור. שנאמר: "ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל". על כן בר"ה ישראל מחדשים את ברית הערבות ההדדית עם הקב"ה, ומתוך כך זוכים כלל ישראל בדין. מטעם זה פרשת נצבים נקראת תמיד בשבת שלפני ראש השנה. שנאמר: אתם נצבים היום לפני ה' אלהיכם. לפי שמילת "היום" מרמזת על ראש השנה. כמובא בזוה"ק: "רבי אלעזר פתח (איוב, א): ויהי היום ויבאו בני האלהים להתיצב על ה' ויבא גם השטן בתוכם, ויהי היום דא ראש השנה דקודשא בריך הוא קאים למידן עלמא, כגוונא דא (מלכים ב', ד') ויהי היום ויבא שמה, ההוא יומא יום טוב דראש השנה הוה" (זוהר, שמות, דף לב:).

ודע, שברגע שהאדם מקיים מצוה אחת בכוחו להכריע את עצמו, וממילא את העולם כולו לכף זכות. למרות שנראה לכאורה שמצוה אחת אין בכוחה להכריע רוב של חוטאים. אלא שחז"ל קבעו: "עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות", משום "שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות" (אבות, פ"ב, משנה א'). וכן מובא בגמ': "תניא היה ר"מ אומר: גדולה תשובה שבשביל יחיד שעשה תשובה מוחלין לכל העולם כולו" (יומא, פו:).

וכן מצאנו במעשה המובא בגמ': "רבי פרידא, הוה ליה ההוא תלמידא דהוה תני ליה ארבע מאה זימני, וגמר. יומא חד בעיוה למלתא דמצוה, תנא ליה ולא גמר. אמר ליה: האידנא מאי שנא? אמר ליה: מדההיא שעתא דאמרו ליה למר, איכא מילתא דמצוה אסחאי לדעתאי, וכל שעתא אמינא: השתא קאי מר, השתא קאי מר. אמר ליה: הב דעתיך ואתני ליך. הדר תנא ליה ד' מאה זימני אחריני. נפקא בת קלא ואמרה ליה: ניחא ליך דליספו לך ד' מאה שני? או דתיזכו את ודרך לעלמא דאתי? אמר: דניזכו אנא ודריי לעלמא דאתי. אמר להן הקב"ה: תנו לו זו וזו" (עירובין, נד:). כלומר, בזכות מסירותו של ר' פרידא ללמד תורה את תלמידו קשה התפיסה, זכה הוא וזיכה את כל דורו לחיי העולם הבא, ובנוסף לכך זכה ר' פרידא לתוספת חיים של ארבע מאות שנה.

לפיכך אומרת הגמ': "ת"ר: לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי. עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע עצמו לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע את עצמו לכף חובה. שנאמר: וחוטא אחד יאבד טובה הרבה. בשביל חטא יחידי שחטא, אובד ממנו טובות הרבה. ר' אלעזר בר' שמעון אומר: לפי שהעולם נידון אחר רובו, והיחיד נידון אחר רובו. עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה. שנאמר: וחוטא אחד כו' בשביל חטא יחידי שעשה זה, אבד ממנו ומכל העולם טובה הרבה. ר"ש בן יוחי אומר: אפילו צדיק גמור כל ימיו, ומרד באחרונה, איבד את הראשונות. שנאמר: צדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו. ואפילו רשע גמור כל ימיו, ועשה תשובה באחרונה, אין מזכירים לו שוב רשעו. שנאמר: ורשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו" (קידושין מ:).

הקשר בין מצות התשובה לגאולה:עריכה

בפרשת נצבים מתייחסת התורה בפירוט רב לקשר שבין מצות התשובה הכללית בזמן הגלות העתידית, לבין הגאולה העתידית. מפרוט תהליך התשובה האמור בפרשת נצבים, עולה כי מטרתה האמיתית של התשובה היא לתקן את חטאיהם של כלל עם ישראל, ולרפא את "צער השכינה", ולא רק לתקן את חטאו הפרטי של היחיד. וכן מובא בזוה"ק: "תא חזי בכל זמנא דישראל אינון בגלותא, שכינאת עמהון בגלותא, והא אוקמוה דכתיב (דברים ל'): ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך (בראשית, קכ:). על כן התורה מתנה במפורש את גאולתם העתידית של ישראל בחזרתם של כלל ישראל בתשובה, משום שהסיבה לגלותם של ישראל היא עזיבת רובם את התורה. לפיכך התורה מנבאת מראש ובמדויק, את השלבים והתהליך ההיסטורי העתיד לחול על עם ישראל לדורותיו. וכן כתב הרמב"ן: "ואלה דברים יבטיחו בגאולה העתידה הבטחה שלמה יותר מכל חזיונות דניאל" (ויקרא, כ"ו, ט"ז). וכן מובן מדברי הרמב"ם: "ואלו הדברים המפורשים בתורה הם כוללים כל הדברים שנאמרו על ידי כל הנביאים". משום שבפרשת נצבים התורה מפרטת את שמונת שלבי הגאולה העתידית, שהם: קבלת עונש הגלות בעקבות החטא, תשובתם המאולצת של עם ישראל בגלותם, קיבוץ הגלויות לא"י שיבוא בעקבות התשובה שבגלות, ירושת הארץ וקבלת טובה, עלית מדרגה מתשובה מיראה של גלויות ישראל, לתשובה מאהבה של כלל עם ישראל בשובם לארץ ישראל, הנקמה מאוייבי ישראל, השלמת תהליך התשובה בקבלת עול התורה והמצוות, קבלת ברכת ה' בכל תחומי העשייה והקיום של עם ישראל. שמונת השלבים הללו שיתבצעו בשלבים לאורך הדורות של עם ישראל, מפורטים בבהירות ובפשטות בתורה. שנאמר: "והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך והשבת אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך ה' אלהיך שמה. ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקלו ככל אשר אנכי מצוך היום אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך. ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלהיך שמה. אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' אלהיך ומשם יקחך. והביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבתיך וירשתה והיטבך והרבך מאבתיך. ומל ה' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך. ונתן ה' אלהיך את כל האלות האלה על איביך ועל שנאיך אשר רדפוך. ואתה תשוב ושמעת בקול ה' ועשית את כל מצותיו אשר אנכי מצוך היום. והותירך ה' אלהיך בכל מעשה ידך בפרי בטנך ובפרי בהמתך ובפרי אדמתך לטבה כי ישוב ה' לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבתיך" (דברים פרק ל', א-ט').

מכאן פסק הרמב"ם (הלכות תשובה פז', הל' ה') את התנאי המקדים לגאולה העתידית, באומרו: "כל הנביאים כולן צוו על התשובה, ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה. וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן, ומיד הן נגאלין. שנאמר: והיה כי יבואו עליך וגו' ושבת עד ה' אלהיך ושב ה' אלהיך וגו'" (דברים, ל',א-ב). וכן כתב הרמב"ן: "ונאמרה בלשון הבינוני לרמוז בהבטחה כי עתיד הדבר להיות כן (רמב"ן, דברים, ל' י"א). ועוד פסק מכאן הרמב"ם (הלכות מלכים פי"א, הל' א') את תאורו של המלך המשיח, העתיד לגאול את ישראל בגאולתם העתידית. וכה אמר הרמב"ם: "המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה, ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם...וכל מי שאינו מאמין בו או מי שאינו מחכה לביאתו. לא בשאר הנביאים בלבד הוא כופר. אלא בתורה ובמשה רבינו. שהרי התורה העידה עליו, שנאמר: "ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך וגו' אם יהיה נדחך בקצה השמים וגו' והביאך ה'...ואלו הדברים המפורשים בתורה הם כוללים כל הדברים שנאמרו על ידי כל הנביאים". וכן כתב הרמב"ן: "הגאולה בברית ההיא השנית, גאולה שלמה מעולה על כלם. אמר (דברים ל', א'): והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה וגו', והבטיח (שם פסוק ה): והטיבך והרבך מאבותיך, שהיא הבטחה לכל שבטי ישראל, לא לששית העם. ושם הבטיח שיכרית ויכלה המגלים אותנו, שנאמר (שם פסוק ז): ונתן ה' אלהיך את כל האלות האלה על אויביך ועל שונאיך אשר רדפוך. והנה אויביך ושונאיך, רמז לשתי האומות אשר ירדפו תמיד אחרינו. ואלה דברים יבטיחו בגאולה העתידה הבטחה שלמה יותר מכל חזיונות דניאל (ויקרא, כ"ו, ט"ז).

ודע, שלמרות אחדות דעתם של הרמב"ם והרמב"ן בענין התשובה והגאולה העתידיות. קיימת מחלוקת בין הרמב"ם והרמב"ן בשאלה האם התשובה היא מצות עשה או לא? עיקר המחלוקת נובע מן העובדה שהתורה לא כתבה את הפועל, או את הציווי של שוב, או עשה תשובה, כי אם "ושבת", לפיכך לא מנה הרמב"ם את מצות התשובה בתרי"ג המצוות שכתב, אלא פסק (הלכות תשובה, פ"ב, ב'): "ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא את חטאו ויסירנו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו...ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם... וצריך להתוודות בשפתיו". דהיינו, לדעת הרמב"ם "הוידוי זו מצוות עשה". דהיינו, אין מצוות עשה לחזור בתשובה, משום שלדעת הרמב"ם התשובה היא תהליך נפשי שלא ניתן לצוות עליו, מה שכן ניתן לצוות עליו הוא: שעל החוזר בתשובה להתוודות בפה, לפרוט לפרטים את ההתחייבות והאחריות שהאדם מקבל על עצמו. לעומת זאת לדעת הרמב"ן התשובה היא מצוות עשה הנימנת בכלל תרי"ג מצוות לרמב"ן, וכן כתב הרמב"ן: "כי המצוה הזאת...אבל 'המצוה הזאת' על התשובה הנזכרת, כי והשבות אל לבבך (בפסוק א) ושבת עד ה' אלהיך (בפסוק ב) מצוה שיצוה אותנו לעשות כן. ונאמרה בלשון הבינוני לרמוז בהבטחה כי עתיד הדבר להיות כן" (רמב"ן, דברים, ל' י"א). כלומר, הרמב"ן מסביר שהטעם שהתורה לא נקטה בלשון ציווי מפורש, נועד לרמוז שמובטחים ישראל שיעשו תשובה בגאולה העתידית.

ובחרת בחיים:עריכה

בפרשת נצבים נאמר לישראל צו אלהי המצמצם לכאורה את יסוד הבחירה החופשית. שנאמר: "העדתי בכם היום את השמים ואת הארץ החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך" (דברים, ל', י"ט). כלומר, התורה סוברת שלא כל ישראל לדורותיהם יבחרו בחיים, שהם חיי התורה הכוללים את קיום המצוות וההמנעות מעבירה. וכן נאמר: "ויאמר ה' אל משה הנך שכב עם אבתיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ אשר הוא בא שמה בקרבו ועזבני והפר את בריתי אשר כרתי אתו... כי אביאנו אל האדמה אשר נשבעתי לאבתיו זבת חלב ודבש ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים אחרים ועבדום ונאצוני והפר את בריתי (דברים, ל"א, ט"ז, כ'). לפיכך מצוה התורה: "ובחרת בחיים". ופירש הרש"י: "ובחרת בחיים, אני מורה לכם שתבחרו בחלק החיים. כאדם האומר לבנו: בחר לך חלק יפה בנחלתי, ומעמידו על חלק היפה, ואומר לו: את זה ברור לך. ועל זה נאמר: ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי, הנחת ידי על גורל הטוב, לומר: את זה קח לך". כלומר, ה' שהוא מלך חפץ בחיים, מורה באצבעו לישראל בניו לבחור בחיים, מתוך דאגה אבהית. אך למרות זאת הבחירה הסופית אם לבחור בחיים נותרה בידיו של הבן.

לכאורה, המלצת ה' לבחור בחיים תמוהה: וכי יש אדם שיבחר במות, או בקללה מרצונו החופשי? ועוד, מדוע נאמר בכפילות "ובחרת בחיים למען תחיה"? נלענ"ד שהתשובה לכך נעוצה בידיעת הקב"ה, שאכן ישראל עתידים לבחור בדרך המוות והקללה. הסיבה לבחירת ישראל במוות ובקללה, היא תוצאה של החסד אשר עשה ה' עם ישראל, בהשכיחו מלב ישראל את המוות והקללות, ע"מ שעבודת ה' במצוות תתבצע לא מתוך אימה ופחד, אלא מתוך אהבת ה' יתברך, וע"י כך זיכה הקב"ה את ישראל בשכר הבחירה החופשית של העושים מאהבה. וכן מצאנו בגמ': "ת"ר שבעה דברים מכוסים מבני אדם, אלו הן: יום המיתה..ת"ר ג' דברים עלו במחשבה ליבראות, ואם לא עלו דין הוא שיעלו: על המת שיסריח ועל המת שישתכח מן הלב (פסחים, נד:). לפיכך מציעה הגמ' את הזכרת יום המיתה רק כאפשרות אחרונה לנצח את יצה"ר: "א"ר לוי בר חמא, אמר ר"ש בן לקיש: לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע... אם נצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה...אם נצחו מוטב ואם לאו יקרא קריאת שמע... אם נצחו מוטב ואם לאו יזכור לו יום המיתה" (ברכות, ה.). וכן מצאנו שמשה רע"ה השכיח מישראל את הקללות, כמובא ברש"י: "ומ"א: למה נסמכה פרשת אתם נצבים לקללות? לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתים, חוץ ממ"ט שבת"כ, הוריקו פניהם. ואמרו: מי יוכל לעמוד באלו? התחיל משה לפייסם: אתם נצבים היום, הרבה הכעסתם למקום ולא עשה אתכם כלייה, והרי אתם קיימים לפניו (רש"י-דברים, כ"ט, י"ב). דהיינו, משום שרצה הקב"ה לזכות את ישראל במצוות, לפיכך הורה לישראל בניו לבחור בחיים, מרצונם החופשי. שנאמר: "ובחרת בחיים למען תחיה". כלומר, "ובחרת בחיים" - בעולם הזה, שפירושו: ובחרת בתורה שהיא עץ חיים בעוה"ז, "למען תחיה" - בעולם הבא (תרגום יונתן). על כן צריך האדם לבחור בכל יום תמיד "בחיים", שהם קיום התורה והמצוות, וזאת מתוך בחירה חופשית, ולא מתוך פחד או מתוך שגרה של "מצות אנשים מלומדה".

וכן מצאנו במעשה של שני האחים רבי אלימלך מליזנסק, ורבי זושא מאניפולי, שהלכו חמש שנים בגלות ונדדו מכפר לכפר. באחד הלילות לנו באחד הכפרים, ובאותו הלילה נגנבו שני סוסים מחוכר הכפר. חשד בהם החוכר שידם היתה במעשה. רדף אחריהם והשיגם, ודרש שיגלו לו היכן החביאו את הסוסים. משלא ידעו לענות, היכם מכות נאמנות, ומשלא הועילו מכותיו שב על עקבותיו. פנה ר' אלימלך ואמר לאחיו: זושא אחי, בוא וראה כמה קשה הוא עונשה של עברה! אנו, שרק נחשדנו בגנבה, כך ספגנו - כמה ילקו הגנבים האמיתיים כשיבואו על עונשם. כלומר, ר' אלימלך ור' זושא קיימו את התורה מאהבה, ורק המעשה הוא אשר הזכיר להם את עונשה של העברה.

ודע, שהקב"ה ברא את האדם משני חלקים: חלק אחד רוחני כמלאכים, וחלקו השני גשמי כבהמות. בכך יצר ה' באדם שני כוחות מנוגדים הנלחמים זה בזה, הנשמה הטהורה שואפת לקיים את מצוות התורה ולהגיע לדרגת מלאך ה', והנפש הבהמית שואפת למלא אחר תאוות הגוף ולרדת לדרגת בהמה. לפיכך ציותה התורה: "ובחרת בחיים". דהיינו, שעל האדם לבחור בעצת נשמתו הטהורה, ע"י התעלות ברוחניות. ואל לו להתפתות לעצת הנפש הבהמית, המסיטה אותו לרדוף אחר תאוות הגוף.

כמובא במשל ה"חפץ חיים": סוחר אחד שכר עגלון כדי שיוביל אותו ואת סחורתו מעיר אחת לשניה. בטרם יצאו לדרך, אמר הסוחר לעגלון שהוא עייף מאוד ורוצה להרדם, וביקשו להשגיח היטב על הסוס, לבל יסטה מן הדרך. זמן קצר לאחר ששקע הסוחר בשינה עמוקה, נרדם גם העגלון, כך שהסוס התהלך ללא פיקוח וללא כיוון. בהמשך הדרך הבחין הסוס בעשבים גבוהים הגדלים לצד הדרך, ופנה לעברם כדי לאוכלם. כיון שירד הסוס מדרך המלך, נגררה אחריו גם העגלה עד שהתהפכה, והסוחר נזרק מן העגלה ונחבט בקרקע. התמלא הסוחר כעס על העגלון שלא נשמע לדבריו ולא השגיח על הסוס, והטיל עליו את האשמה להתהפכות העגלה. אך הסוחר ניער מעליו אשמה זאת, באומרו: בתחילת הדרך אכן השגחתי על הסוס, והולכתי אותו באמצע הדרך. כיון שאני יודע שהסוס נבון ומשכיל ומכיר היטב את הדרך, ישנתי מעט, לא העלתי כלל על דעתי שהסוס יסטה מן הדרך ויתהפך עם העגלה. כעסו של הסוחר גבר, והשיב לעגלון: שוטה שכמותך, וכי אפשר לומר על בהמה שהיא משכלת?! הלא בסופו של דבר היא בהמה! וכאשר היא רואה דבר שהיא מתאווה לו, התאווה מתגברת עליה והיא הולכת על פי תאוותה ורצונה. לכן היה אסור לך להסיח את דעתך מההשגחה עליה, לפיכך אתה הוא האשם! ולא הבהמה.

הנמשל הוא בקשת הסוחר להשגיח היטב על הסוס, היא הוראתו של ה' יתברך לעגלון שהוא הנשמה הטהורה, שתפקידה הוא להשגיח היטב על הנפש הבהמית שהיא כסוס, ולהוליכה תמיד בדרך הישרה. כי כאשר הנשמה הטהורה מסירה את הפיקוח מן הנפש הבהמית, אפילו לזמן מועט, הנפש הבהמית גוררת את הנשמה האלהית לתאוותיה וגוררת את שתיהם להתרסקות בתהום. וכן "ריש לקיש אמר: אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות" (סוטה, ג.). דהיינו, כאשר האדם מועל בתפקידו, ושוכח את אדונו, ולשם מה הוא קיים, כתוצאה משטות זו הוא חוטא.

לפיכך ביום שבו ידע האדם את מחוייבותו כלפי הקב"ה, אזי יקפיד לשמור על טהרתה של הנשמה הטהורה, וממילא תסור ממנו השפעת הנפש הבהמית. על כן בראש השנה המכונה גם "יום הזכרון", ממליך האדם את הקב"ה עליו, משום שתזכורת המלכת ה' עליו היא בבחינת החזרה בתשובה העמוקה ביותר. כלומר, גם לאדם אשר לא שמע לעצה האלוהית התמידית שהיא: "ובחרת בחיים", ה' נותן לו חבל הצלה שהוא מצות התשובה של הימים הנוראים. כמובא במדרש: "משל לאחד מושלך לתוך המים. הושיט הקברניט את החבל, ואמר לו: תפוש חבל זה בידך ואל תניחהו, שאם תניחהו אין לך חיים. אף כך אמר להם הקב"ה לישראל: כל זמן שאתם מדובקין במצות, (דברים, ד', ד') ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום" (מד"ר, במדבר, פרשה יז).

וילך משה:עריכה

הפרשה נפתחת בפסוק: וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל (דברים, ל"א, א'). התורה אינה מבהירה לאן הלך משה, לפיכך נחלקו הפרשנים בענין הליכתו זו של משה ביום האחרון לחייו. תרגום יונתן פירש שמשה הלך לבית המדרש: "ואזל משה למשכן בית אולפנא". הרמב"ן פירש: "כי משה הלך ממחנה לויה אל מחנה ישראל לכבדם, כמי שירצה להפטר מחבירו ובא ליטול רשות ממנו". האבן עזרא פירש: "הלך אל כל שבט ושבט להודיע שהוא מת, שלא יפחדו, וחזק לבם בדברי יהושע". המחלוקת בין הפרשנים מלמדת שציון הליכתו של משה ביומו האחרון לא הייתה סתמית. אלא שבכך רצה משה רע"ה ללמד את ישראל, שכל זמן שהאדם חי, עליו לבצע את שליחותו האלהית ולהתקדם: או בהליכה לבית המדרש, או בהליכה לכבד את הזולת, או בהליכה לחזק את העם, או בשלושתם כאחת. בנוסף לכך, בהליכתו של משה לכל שבטי ישראל להודיעם על חילופי המשמרות בינו לבין יהושע, לימדם משה שלמרות החילוף בהנהגה, עם ישראל נשאר קבוע לנצח. בבחינת דור הלך ודור בא והארץ לעולם עמדת (קהלת, א',ד'). כלומר, משה העביר לישראל מסר לדורות, לפיו: נצחיותו של עם ישראל מובטח, לעומת זאת, תפקידם של המנהיגים הוא זמני ובר חלוף.

ודע, שארבעת הפרשיות החותמות את ספר דברים נאמרו לישראל ביום פטירתו של משה. כפי שנאמר בפרשת נצבים: "אתם נצבים היום" (דברים, ל"א, א'), ובפרשת וילך נאמר: "וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל. ויאמר אלהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום" (דברים, ל"א, א'), ובפרשת האזינו נאמר: ויאמר אלהם שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום" (דברים, ל"ב, מ"ו). ובפרשת וזאת הברכה נאמר: "וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים את בני ישראל לפני מותו" (דברים, ל"ג, א'). כלומר, משה רע"ה כינס את כלל ישראל לפני מותו לומר להם את פרשת נצבים, לאחר שהתפזרו לאהליהם הלך משה משבט לשבט להודיעם על העברת המנהיגות ליהושע, לאחר מכן אמר משה לישראל את שירת האזינו, ובסופו של יום בירך משה את שבטי ישראל. בכך לימד משה רע"ה את ישראל, שיהיו בכל עת בתנועה מתמדת של קדושה, ואל ישגו בבטלה. ע"מ שלא לאפשר ליצה"ר להסיטם מן הדרך הישרה. וכן אמר רבי מאיר: "ואם בטלת מן התורה, יש לך בטלים הרבה (שיסייעו לבטלך) כנגדך. ואם עמלת בתורה, יש לו שכר הרבה לתן לך" (אבות, פ"ד, משנה י').

שוש אשיש:עריכה

הפטרת "שוש אשיש" היא ההפטרה השביעית החותמת את הסדרה של שבע הפטריות הנחמה, הנקראות החל מהשבת שלאחר תשעה באב ועד השבת האחרונה של חודש אלול. הפטרת "שוש אשיש" היא תמיד הפטרת פרשת נצבים. לפי שבפרשת נצבים כתבה בתורה במפורש על השלמת הגאולה העתידית של עם ישראל. שנאמר: "והותירך ה' אלהיך בכל מעשה ידך בפרי בטנך ובפרי בהמתך ובפרי אדמתך לטבה כי ישוב ה' לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבתיך" (דברים פרק ל', א-ט'). כלומר, ששת ההפטריות הקודמות עסקו בשלבים הראשונים של הגאולה, ואילו בהפטרת "שוש אשיש" נשלמת נחמתם של ישראל בברית נישואין משמחת, בין ה' לכנסת ישראל כביכול, ובין עם ישראל לארץ ישראל. שנאמר: "שוש אשיש בה' תגל נפשי באלהי כי הלבישני בגדי ישע מעיל צדקה יעטני כחתן יכהן פאר וככלה תעדה כליה" (ישעיה, ס"א, י')... לא יאמר לך עוד עזובה ולארצך לא יאמר עוד שממה כי לך יקרא חפצי בה ולארצך בעולה כי חפץ ה' בך וארצך תבעל. כי יבעל בחור בתולה יבעלוך בניך ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך" (ישעיה, ס"ב, ד-ה).

לסיכום:עריכה

נמצאנו למדים מן האמור לעיל, כי קיימת בידו של כל אחד מישראל האפשרות להכריע את כלל ישראל לכף זכות זמנית, באמצעות קיומן של מצוות. אולם לצורך תחילת שלבי הגאולה העתידית, מחויבים כלל ישראל לחזור בתשובה, משום שכל ישראל ערבים זה לזה. הדרך להגשמת מצות התשובה של כלל ישראל, עוברת דרך בחירתם מרצון בדרך החיים והטוב שהתורה מציעה, ובהתקדמותם המתמדת של הפרט והכלל בקיום המצוות. העליה בשלבי החזרה בתשובה של כלל עם ישראל, תגרור בעקבותיה עליה בשלבי הגאולה, עד אשר תושלם הגאולה העתידית בברית נישואין שמחה בין ה' לכנסת ישראל כביכול, ובין עם ישראל לארץ ישראל. שנאמר: כי ישוב ה' לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבתיך" (דברים פרק ל', ט').

יה"ר שנזכה לראות בימינו את חזרתם של כלל ישראל בתשובה שלמה. ויתקיים בנו מקרא שכתוב: "בכל צרתם לו צר ומלאך פניו הושיעם באהבתו ובחמלתו הוא גאלם וינטלם וינשאם כל ימי עולם" (ישעיה, ס"ג, ט').

העל"ח רפאל ב"ר אשר חגבי (חגי רפי)


מקורותעריכה

על-פי מאמר של רפאל בר אשר חגבי שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2006-10-21.

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/messages/sofrim_hagay_mxjva_26