ביאור:נח - רמזי התיבה

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

בס"ד ג' חשון התשס"ו

נח – רמזי התיבה

מבוא:

פרשת נח פותחת בתיאור צדיקותו של נח שעמדה בניגוד להשחתה והחמס של כל בני דורו, נח היה האדם הראשון והאחרון שכונה בתורה בתואר "צדיק תמים", שנאמר: "אלה תולדת נח נח איש צדיק תמים היה בדרתיו את האלהים התהלך נח (בראשית, ו', ט'). לפיכך חכמי התלמוד נחלקו בענין מדרגת צדיקותו של נח: "א"ר יוחנן: בדורותיו ולא בדורות אחרים, וריש לקיש אמר: בדורותיו כל שכן בדורות אחרים" (סנהדרין, קח.), ממחלוקות חז"ל בענין מדרגת צדיקותו של נח, מלמדים חז"ל כי קיים הבדל מהותי בין צדיק יחסית לדורו, לעומתו של צדיק גמור המשמש כדוגמא וסמל לכלל הדורות. כלומר, מאחר ומטרת בריאת העולם הזה היא: ההגעה לתיקון ולהשלמת הבריאה ע"פ מצוות התורה, שנאמר: "סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם' מאי כי זה כל האדם? אמר רבי (אליעזר) כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה" (שבת, ל:). וכן מצאנו שעתיד הקב"ה ליתן שכר בעוה"ב רק לצדיקים, שנאמר: "ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עבד אלהים לאשר לא עבדו" (מלאכי, ג', י"ח), ומובא במשנה: "אם למדת תורה הרבה, נותנים לך שכר הרבה. ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעלתך, ודע: מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא" (אבות, פ"ב, ט"ז). לפיכך נודעת חשיבות רבה להגדרת מעלת הצדיק, על כן התורה מתווה לאנושות את הדרך להגעה למעלת הצדיק המושלם, מיד לאחר תיאורי הבריאה בבראשית, באמצעות סיפורו של נח ועונשם של דור הפלגה, כפי שמבואר להלן בהרחבה:

א. תיבת נח – גודל ההצלה כגודל הזכאות.

ב. משל החפץ חיים - ייסורים מאהבה לעומת ייסורי החטא.

תיבת נח:

ה' ציוה על נח להקים תיבה ענקית, ולהכניס לתוכה מכל הבהמות, החיות, והעופות לרבות חגבים, ואפילו שדים. ולא זו בלבד אלא שה' ציוה על נח לאסוף לכל אלפי בעלי החיים מאכל אשר יאכל לשנה תמימה, ולשמש את החיות בתוך התיבה במשך שנה תמימה. בנוסף לכך, נאסר על נח ובניו תשמיש המיטה בתיבה עד תום משפטם של דור המבול. נח הצדיק עשה כמצות הבורא: בנה תיבה במשך ק"כ שנה, הכניס את כל בעלי החיים לתיבה, שרת את כל בעלי החיים במשך שנה תמימה, ונמנע מתשמיש המיטה. יתרה מזאת, מובא במדרש שהיה נח "גונח וכוהה דם מטורח הבהמות והחיות. וי"א שאיחר מזונות לארי והכישו ועליו נאמר (משלי י"א, ל"א): 'הן צדיק בארץ ישולם" (רש"י-בראשית, ז', כ"ג), "אמר רב הונא משום ר"א בנו של רבי יוסי הגלילי, נח כשהיה יוצא מן התיבה הכישו ארי ושיברו, ולא היה כשר להקריב והקריב שם בנו תחתיו" (מד"ר, בראשית, ל).

לכאורה נשאלות השאלות: וכי זהו שכרו של "צדיק תמים" לשמש בעלי חיים במשך שנה תמימה, ואף להנשך ע"י אריה שהציל? ועוד, הלא כל ענין הצלת נח בתיבה היתה בדרך נס, וכי לא יכל הקב"ה להציל את נח בדרך נס אחר ללא כל הטירחה של קכ"א שנים? ועוד, מדוע נח לא ביקש רחמים על עצמו? ועוד, הלא לדעת רבי יוחנן "לא ירד מבול לארץ ישראל" (זבחים, קיג:), לפיכך יכול היה הקב"ה לשכן את נח וכל החי בארץ ישראל ולהחיותם בדרך הטבע כביכול? אלא שבאה התורה ללמדנו שגודל ההצלה הוא כגודל הזכאות. כלומר, הצלתו של נח נעשתה לפי גודל צדיקותו השנויה במחלוקת, כמובא בגמ': "א"ר יוחנן בדורותיו ולא בדורות אחרים, וריש לקיש אמר בדורותיו כל שכן בדורות אחרים" (סנהדרין, קח.), דהיינו, לדעת רבי יוחנן נח לא התעלה למדרגת הצדיקות הגבוהה משום שלא עשה חסד עם דורו, ולא בקש רחמים עליהם במשך ק"כ שנה, כלומר, נח היה איש צדיק תמים אך לא חסיד בדורותיו, לפיכך גמל לו הקב"ה בכך שהכריחו לשרת את בעלי החיים, ע"מ להטמיע בו בבניו את מידת החסד. מטעם זה לא הציל הקב"ה את נח בארץ שישראל שבה לא ירד מבול לדעת רבי יוחנן, ועליו נאמר: 'הן צדיק בארץ ישולם" (משלי י"א, ל"א). וכן מצאנו שהקב"ה ציוה על נח לעשות "תיבה" שפירושה הוא גם "מילה", דהיינו, ה' רמז לנח במילת תיבה כי הוא מצפה ממנו להתפלל ולבקש רחמים על דורו. כמובא בזוה"ק: "למה לא אמרת בשעתא דאמרית לך: 'כי אותך ראיתי צדיק לפני' וגו' ואח"כ: 'הנני מביא את המבול מים' ואח"כ: 'עשה לך תיבת עצי גופר'? כל האי אתעכבית ואמרית לך, בגין דתבעי רחמין על עלמא...וכען דאתאביד עלמא פתחת פומך למללא קדמי בעיין ותחנונים?" (זוהר, השמטות, רנב:). לפיכך נאמר במדרש: "קנים תעשה את התיבה, קילין ומדורין, א"ר יצחק: מה הקן הזה מטהר את המצורע, אף תיבתך מטהרתך (מד"ר, בראשית, פר', ל), דהיינו, בזמן שכל העולם נטהר במקוה המים שיצר המבול, נטהר נח בתיבה עצמה.

לדעת ריש לקיש נח התעלה למדרגת הצדיקות הגבוהה ביותר, לפיכך לא התפלל בעבור הצלת דורו המורשע, משום שנח לא רצה להרהר אחר מידת הדין האלהית. לפיכך גמל לו הקב"ה בכך שזיכהו לשרת את בעלי החיים כך שעל ידיו יתקיים העולם מבראשית, דהיינו, הגעה לרמת בורא עולם כביכול. וכן מצאנו ששרות הזולת מבטא את שיא הגדלות בצדיקות, כמובא בגמ': "מצינו גדול ממנו ששמש, (אברהם גדול ממנו ושמש) אברהם גדול הדור היה וכתוב בו והוא עומד עליהם... אמר להם רבי צדוק עד מתי אתם מניחים כבודו של מקום ואתם עוסקים בכבוד הבריות? הקב"ה משיב רוחות, ומעלה נשיאים, ומוריד מטר, ומצמיח אדמה, ועורך שולחן לפני כל אחד ואחד, ואנו לא יהא רבן גמליאל ברבי עומד ומשקה עלינו"? (קידושין, לב:), כלומר, מתוך גדלותו של נח, גזר ה' עליו לשרת את בעלי החיים בתוך התיבה. בנוסף לכך, זכה נח הצדיק לנס החד פעמי של התיבה, משום שלדעת ריש לקיש המבול ירד בכל העולם וגם בארץ ישראל (זבחים, קיג:), ורק נח ניצל ממנו. לפיכך הצלתו של נח הצדיק בתיבה נועדה לשמש גם כסמל וקל וחומר לעונשם של הרשעים לדורות עולם, שנאמר: הן צדיק בארץ ישולם אף כי רשע וחוטא' (משלי י"א, ל"א). '

ענין גודל צדיקותו של נח בא לידי ביטוי גם במחלוקת חכמי התלמוד בנושא התאורה בתיבת נח: "צוהר תעשה לתיבה... ר' אבא בר כהנא אמר: חלון, רבי לוי אמר: מרגליות" (מד"ר, בראשית, לא). כלומר, עיקר מחלוקתם היא האם יכל נח להביט החוצה דרך החלון, או שמא לא יכל נח להביט החוצה אלא רק להביט פנימה בתוך התיבה. משמעות המחלוקת היא: האם בשל צדיקותו היה ראוי נח לראות במפלתם של הרשעים, או שמא מפאת צדיקותו היחסית לא היה ראוי נח לראות במפלתם של הרשעים אלא רק להתבונן במעשיו פנימה, כפי שכתב הרש"י: "אינך כדאי לראות בפורענותם ואתה ניצול" (רש"י- בראשית, י"ט, י"ז). נלענ"ד שניתן לומר כי בתיבה היה גם חלון אשר שימש ליציאת העורב והיונה, וגם אבנים טובות אשר שימשו לתאורת התיבה פנימה, ומשום שהקב"ה חפץ לשמור על נח מפני המלאך המשחית את דור המבול, לפיכך לא פתח נח את חלון התיבה בעת המבול. וכן מובא בזוה"ק: "ובגין כך אמר ליה: אל תבט אחריך דהא אנא אחבל בתרך, ועל דא כתיב: 'ותבט אשתו מאחריו' וחמת מחבלא כדין ותהי נציב מלח, דהא בכל זמנא דמחבלא לא חמי אנפוי דבר נש, לא מחביל ליה, כיון דאתתיה אהדרת אנפהא לאסתכלא אבתריה מיד ותהי נציב מלח" (בראשית, קח:).

משל "החפץ חיים":

על מנת להציל את נח מן המבול הצפוי, ה' ציוה על נח לבנות תיבה במשך ק"כ שנה, להכניס את כל בעלי החיים לתוכה, ולשרתם כעבד במשך שנה תמימה. לכאורה היה על נח לבקש מה' הצלה יותר נוחה כיאה למעמדו כצדיק תמים, ולא הצלה בדרך זו של ייסורים. אלא "שלמדנו שלמד נח תורה" (רש"י-בראשית, ז', ב') הנקנית גם "בקבלת הייסורין" (אבות, ו', ה'), ולפיכך קיבל עליו נח את הייסורים מה' באהבה, כמאמרי חז"ל: "ת"ר: עלובין ואינן עולבין, שומעין חרפתן ואינן משיבין, עושין מאהבה ושמחין ביסורין, עליהן הכתוב אומר: ואוהביו כצאת השמש בגבורתו" (שבת, פח:), "אמר רבא, אמר רב סחורה, אמר רב הונא: כל שהקב"ה חפץ בו מדכאו ביסורין, שנאמר: וה' חפץ דכאו החלי" (ברכות, ה.). וכן מסופר בתלמוד על רבי אלעזר שחלה, נכנס אצלו רבי יוחנן ואמר לו: "חביבין עליך יסורים? אמר לו: לא הן ולא שכרן". אמר לו רבי יוחנן: תן לי ידך, נתן לו יד והעמידו (ברכות, ה:). נשאלת השאלה: אם כן, כל אדם יכול לנער מעל עצמו את הייסורים ללא קושי, די בכך שיאמר לקב"ה: "לא הם ולא שכרם"?

ניתן להבהיר את הענין ע"פ משל "החפץ חיים": באחת הערים השלימו לבנות בית כלא גדול ועצום, מיד לאחר מכן קבעו שר שיהיה ממונה על בית הסוהר, איישו את בית הסוהר בפקידים, סוהרים, שומרים וכל הדברים הנחוצים לפעילותו של בית סוהר גדול. אולם, משראו הפושעים את בית הסוהר הגדול חדלו ממעשיהם הרעים, כך נוצר מצב שבית הסוהר עמד שומם מאסירים מספר שבועות. חשש השר הממונה על בית הסוהר שמא תבוא משלחת שרים מעיר הבירה, ותמצא שהכלא ריק מפושעים, ותחליט לסגור את בית הסוהר, ובעקבות זאת יפטרו אתו ואת כל הפקידים והשומרים. מה עשה? יצא לרחובה של העיר ופגע באדם עני חסר כל, ואמר לו: "שמע נא לקולי, הרי ממילא עני ואביון אתה, ללא מזון וללא מחיה וללא קורת גג, רצונך שאלבישך בגדי אסירים ואושיבך בבית הסוהר, ועל ידי זה תהיה מוגן ושמור, ותקבל מזון ולינה ובגדים חינם אין כסף, בתמורה לכך שאם יבואו וישאלו מה לך פה? תאמר שהתחייבת בדין והושבת בכלא לכפר על חטאך". אמר לו העני ומה תתן לי בשכר זה? השיב השר: בנוסף למה שהבטחתיך, אתן לך בכל יום בקבוק יין שיכר, ודמי כיס". הסכים העני לתנאים אלה, ועבר להתגורר בבית הסוהר, משום שממילא אינו מפסיד דבר, אלא רק מרויח מכך. לאחר כמה שבועות נעשו מעשי פשע בעיר, הפושעים הועמדו לדין, ויצא דינם להכלא בבית הסוהר. כשראה השר הממונה שהכלא מתמלא בפושעים, הוציא את העני מהכלא ושילחו לחופשי. לקח העני את המעות שצבר, קנה לו יין שיכר, שתה לשוכרה ויצא לעיר להתקוטט עם עוברים ושבים, ולאחר מכן החל לנפץ את חלונות החנויות, עד שהגיעה המשטרה לאסור אותו ולהובילו לבית הסוהר. צרח העני על השוטרים: "לא אלך עמכם, אלא אם כן תבטיחו לי אוכל לשובע, בקבוק שיכר בכל יום ודמי כיס, כמקודם". כעסו עליו השוטרים ונזפו בו: "שוטה שכמותך, בתחילה היית חף מפשע, לכן היינו צריכים לתת לך אפילו יין שיכר כדי שתסכים להכלא ולשבת בבית האסורים, ואילו עכשיו אתה נכלא בעוון שיכרות, הכאה ושבירת חלונות, ואתה נכלא ע"פ הדין".

הנמשל הוא לאותם ייסורים שרבי אלעזר נתייסר בהם, אשר לא בדין באו עליו, אלא הוא קיבלם על עצמו, ע"מ לקבל את השכר הגדול הצפוי לאדם שמקבל עליו ייסורים באהבה. לפיכך יכול היה לומר: אי אפשי בהם, "לא הם ולא שכרם". אולם אלו המקבלים ייסורים לכפר על עוון שביצעו, אין הם יכולים לומר "לא הם ולא שכרם", משום שייסורים אלה ניתנו להם ע"פ דין. לפיכך נח הצדיק תמים קיבל על עצמו את ייסורי התיבה באהבה, ולא הרהר אחר מדותיו של הקב"ה, לפי שלעיתים הקב"ה נותן לאדם מתנה טובה ע"י יסורים ממרקים, וכן מובא בגמ': "רבי שמעון בן יוחאי אומר: שלש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל, וכולן לא נתנן אלא ע"י יסורין, אלו הן: תורה, ארץ ישראל והעולם הבא" (ברכות, ה.).

לסיכום:

נמצאנו למדים מן האמור לעיל, כי דרך סיפורו של נח ועונשם של דור הפלגה בתחילת התורה, נסללת הדרך לכלל דורות העוה"ז החפצים להעפיל במעלה מדרגות הצדיקים, כאשר השאיפה בתחילה היא להגיע לדרגת צדיקות אישית מתוך התבטלות מוחלטת בפני הקב"ה, ולאחר מכן הגעה לדרגת צדיקות יחסית לכלל הדור, ובהמשך לכך פעילות קדושה למען הכלל, עד שבסוף הדרך מגיעה ההתעלות לדרגת צדיק ביחס לכלל הדורות, שהיא דרגת הצדיק המושלם. ההעפלה במדרגות הצדיקות היא המטרה אשר לשמה נבראו שני העולמות מראש, שנאמר: צדיקים יירשו ארץ וישכנו לעד עליה (תהלים, ל"ז, כ"ט), וכן מובא במשנה: "רבי יעקב אומר: העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא, התקן עצמך בפרוזדור, כדי שתכנס לטרקלין" (אבות, פ"ד, ט"ז). לפיכך כרום מעלת הצדיקות כך הוא גובה תשלום השכר לעתיד לבוא, על כן חסד עשה הקב"ה עם ישראל בכך שאיפשר לכל אחד מישראל להגיע למעלת הצדיק המושלם, ע"י תשובה שלמה "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת, ז', כ'), וכן מובא במשנה: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר (ישעיה ס, כא): "ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ, נצר מטעי מעשה ידי להתפאר" (סנהדרין, פ"י, א), ומובא בילקוט שמעוני: "אמר רבי יוחנן: אין בן דוד בא אלא בדור שכלו זכאי או בדור שכלו חייב. בדור שכלו זכאי, דכתיב: 'ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ', בדור שכלו חייו, דכתיב: 'וירא כי אין איש וישתומם כי אין מפגיע וכתיב למעני למעני אעשה" (ילק"ש, ישעיה, נ"ט, סימן תצז).

יה"ר שנזכה אנו ובנינו וכל זרעינו עד עולם להתרומם במעלות הצדיקות, ויתקיים בנו מקרא שכתוב: "מתהלך בתמו צדיק אשרי בניו אחריו" (משלי, כ', ז'), "ותשועת צדיקים מה' מעוזם בעת צרה" (תהלים, ל"ז, ל"ט), "וארח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד נכון היום" (משלי, ד', י"ח).

העל"ח רפאל ב"ר אשר חגבי (חגי רפי)

מקורות

על-פי מאמר של רפאל ב"ר אשר חגבי שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2007-12-31.

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/messages/sofrim_hagay_mxjva_41_0_0_0_0_0