ביאור:נזירות - מצוה או חטא

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

יש מחלוקת גדולה בין רבותינו, לאורך כל הדורות, באשר ליחס הראוי אל הסגפנות בכללה ואל הנזירות בפרט.

מחלוקת זו, ראשיתה בברייתא המובאת במסכת תענית (דף יא, א):

רבי אלעזר הקפר ברבי אומר: מה תלמוד לומר "וכיפר עליו מאשר חטא על הנפש"? וכי באיזה נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין. והלוא דברים קל וחומר: ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר ודבר - על אחת כמה וכמה!
רבי אלעזר אומר: נקרא קדוש, שנאמר: "קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו". ומה זה שלא ציער עצמו אלא מדבר אחד נקרא קדוש, המצער עצמו מכל דבר - על אחת כמה וכמה.

לפי דעה אחת, הנזיר נקרא 'קדוש', ולפי השנייה – 'חוטא':

ר' אלעזר עצמו, הסובר שהנזיר נקרא 'קדוש', לא אומר זאת בכל מצב, אלא מחלק בין מצב שבו "מצי לצעורי נפשיה", לבין מצב בו "לא מצי לצעורי נפשיה". דהיינו: אם התענית גורמת לו נזק ומפריעה לו בעבודת ה' ובקיום מצוותיו, אזי אסור לו להתענות, ואף להיות נזיר; אולם אם אינה מזיקה ומפריעה, אזי הנזיר, ואף המתענה, נקרא 'קדוש'.

ר' אלעזר הקפר חולק על כך וסובר שכל מי שמתענה נקרא חוטא.

כדי לעמוד על עומקם של דברים, עלינו להבחין בין גישות שונות ביחס לתענית.

  • שתי השקפות הן ביחס לעולם ולחיים – השקפה אופטימית והשקפה פסימית. ההשקפה הפסימית טוענת כי העולם הוא רע, והאדם החי בו – רע מיסודו. לפי השקפה זו, הנאות העולם – פסולות מעיקרן, ואף רצונו של אדם ליהנות מחייו – פסול מעיקרו ואינו אלא ביטוי לאנוכיות גסה.
  • כנגד זה באה ההשקפה האופטימית. עולמו של הקב"ה – טוב מיסודו. "וירא א-להים את כל אשר עשה והנה טוב מאד". גם האדם, הנברא בצלם א-להים – טוב הוא מיסודו. על כן אין פסול עקרוני בהנאות העולם, ואף אין פסול עקרוני ברצונו של האדם ליהנות מחייו. אמנם יש רע בעולם, ו"יצר לב האדם רע מנעוריו", ולעתים "ראוי להתענות כדי להתיש את כוח הרע שבחומר"; אולם זהו היוצא מן הכלל ולא הכלל. סגפנות הבאה מתוך שנאה עצמית – אין לה שום מקום.

יש הראויים לנזירות ויש שאינםעריכה

גם הפרשנים דנים באותה שאלה. יש אומרים כי הביטוי "וכיפר עליו מאשר חטא על הנפש" מתייחס לנזיר שמת עליו מת לפתע פתאום, ונטמא. לדעתם, חטאו של הנזיר נובע מכך שלא נזהר מספיק מטומאת מת, או שזכויותיו לא הספיקו כדי להציל את כל הקרובים אליו מן המוות. ואילו אחרים אומרים, כי הצורך בכפרה גם על טומאה שבאה ללא כל אשמה מצד הנזיר מעיד על כך שהקרבן לא בא על הטומאה, אלא על הנזירות שקדמה לה. על דעה זו עולה מיד השאלה: אם הכפרה נדרשת על הנזירות עצמה, מדוע היא נדרשת רק ביחס לנזיר שנטמא?

על כך עונה הנצי"ב:
כדאי הוא להזיר עצמו מן התענוג הגשמי כדי להשיג תענוג רוחני של דביקות בה'.
אבל אחר שאירע לו באונס זו הסיבה – אות הוא שאינו ראוי לכך; ואם כן, בחינם ציער עצמו מן היין, וביקש דבר שגבוה מערכו.

תענית ונזירות שהאדם חש את ההתרוממות הרוחנית הכרוכה בהן, ומתוך כך הוא שמח בחייו – חיובית היא, והנוהג בה נקרא 'קדוש'. ואילו סגפנות הבאה מתוך שנאה עצמית – רעה היא עד מאד.

ר' דוד כהן, "הרב הנזיר", העיר על כך ברשימות שרשם לעצמו בסיומה של השואה:

זהו מוסר אכזרי, לעצמו, סגפני, בלתי-אנוכי.
אבל בסופו, בעקביות, מוסר אכזרי, לאחרים, לכולם, בלי רחמים, בלי חסד,
לא טוב ולא מטיב, אם לא נהנה, גם לא מהנה.
הטוב זקוק לעדן, לשמחה, לאושר, גם לעצמו, גם לעולם כולו.

מי שנוהג נזירות מתוך אהבה שאוהב את עצמו ואת בוראו, תביא אותו נזירותו ליתר אהבה לזולתו. אולם מי שנוהג במוסר סגפני תוך שהוא מתאכזר אל עצמו, סופו שיתאכזר אל אחרים.

מקורות נוספים לעיוןעריכה