ביאור:נוצרים בספר ירמיהו ובספר משלי
הבהרה: | ||
---|---|---|
|
"הזכירו לגויים הנה השמיעו על ירושלים נוצרים באים מארץ המרחק ויתנו על ערי יהודה קולם" (ירמיה, ד', 16).
אפשר לראות פסוק זה כרמז לפילגרם הנוצרי, המתרחש אחת לשנה לפחות, ביום ירושלים. וכן קודם נאמר - "עד מתי תלין בקרבך מחשבות אונך" (פסוק יד), שניתן לראות את זה כרמז לנימת התוכחה של הושע, כשהוא אומר - "באונו שרה את אלהים" (יב', 4), שהרי עם אלהים צריך לבוא בהכנעה ולא באון.
וכן אח"כ נאמר - "דרכך ומעלליך עשו אלה לך זאת רעתך כי מר כי נגע עד לבך" (פסוק יח) מראה על חטא חטאה ירושלים, שעל כן בא כל זה לה. והשאלה היא - האם זה בא כעונש, או כתיקון. או כמו שהוא אומר בפרק מוקדם יותר - "העבד ישראל אם יליד בית הוא מדוע היה לבז" (ב', 14). ולא נשכח גם כן את הכתוב - "ואנכי נטעתיך שורק כלה זרע אמת ואיך נהפכת לי סורי הגפן נכריה" (ב', 21). כלומר - ישראל הוא בכל אופן המקור. וכן גם בברית החדשה מסכימים, כי הוא 'עץ הזית' המקורי, שעליו הורכבו הענפים האחרים, לפי משלם.
וכן גם הוא אומר במשלי לרוב, כמו למשל - "שתה מים מבורך ונוזלים מתוך בארך... יהי מקורך ברוך ושמח מאשת נעוריך... ולמה תשגה בני בזרה ותחבק חק נכריה" (ה', 15, 18, 20), שהוא משל לישראל ותורתו מול העמים ותורתם.
אך שוב, כאן אומר הנביא - "הכהנים לא אמרו איה ה' ותופשי התורה לא ידעוני והרועים פשעו בי והנביאים נבא בבעל ואחרי לא-יועילו הלכו" (ירמיהו ב', 8) וכיוצא בזה. והאם נאמר שהנצרות היא הבעל העתיק בלבוש מודרני? זאת שאלה בפני עצמה. והרי הם קוראים למושיעם 'האדון' בכל פעם והשם דומה. והנביא מדמה פניה זו לאלילות כזנות, גם זה כמו משלי. כי שם גם האישה הזונה וגם החוכמה מפתות את ההלך לסור לביתן (וראה פרקים ז', ח'). ושם על פיתוי הזונה נאמר - "ולא ידע כי בנפשו הוא" (משלי ז', 23), ואילו על פיתוי החוכמה נאמר - "וחוטאי חומס נפשו" (משלי ח', 36). אכן, בנפשנו הדבר.
מקורות
עריכהעל-פי מאמר של חגי הופר שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2009-02-09.
דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.
קיצור דרך: tnk1/messages/prqim_t1104_1