ביאור:נדרים לח ב - מעומד

עמוד קודם – תלמוד בבלי – מסכת נדרים – עמוד הבא

גמרא

נפשה וגופה לשמים.

אמרו לו: אף הטמאה – נפשה לשמים וגופה שלו; שאם ירצה, הרי הוא מוכרה לנוכרים או מאכילה לכלבים:

גמ'

• אמר רב יצחק בר חנניה, אמר רב הונא: המודר הנאה מחבירו – מותר להשיא לו בתו.

הוי בה רבי זירא: במאי עסקינן?

אילימא בשנכסי אבי כלה אסורין על החתן, הרי מוסר לו שפחה לשמשו!

אלא ב[ש]נכסי חתן אסורין על אבי כלה? גדולה מזו אמרו: זן את אשתו ואת בניו, ואף על פי שהוא חייב במזונותן; ואת אמרת, מותר להשיא לו בתו?!

לעולם בשנכסי אבי כלה אסורים על החתן; ובבתו בוגרת, ומדעתה.

תניא נמי הכי: המודר הנאה מחבירו, אסור להשיא לו בתו; אבל משיאו בתו בוגרת, ומדעתה.

• אמר רבי יעקב: המדיר בנו לתלמוד תורה, מותר למלאות לו חבית של מים, ולהדליק לו את הנר.

רבי יצחק אמר: לצלות לו דג קטן.

• אמר רבי ירמיה, אמר רבי יוחנן: המודר הנאה מחבירו, מותר להשקותו כוס של שלום.

מאי ניהו?

הכא תרגימו, כוס של בית האבל;

במערבא אמרי, כוס של בית המרחץ:

ולא יזון את בהמתו בין כו':

• תניא, יהושע איש עוזא אומר: זן עבדיו ושפחותיו הכנענים; ולא יזון את בהמתו, בין טמאה, בין טהורה.

מאי טעמא?

עבדיו ושפחותיו הכנענים, למנחרותא עבידן; בהמה, לפטומא עבידא:

מתניתין

• המודר הנאה מחבירו, ונכנס לבקרו – עומד, אבל לא יושב^[1].

ומרפאו רפואת נפש, אבל לא רפואת ממון:

גמ'

רש"י

נפשה וגופה לשמים - שאינה ראויה לאכילה לפיכך זן אותה דאינו מהנהו הנאה מרובה:

מוכרה לעובדי כוכבים. וניחא ליה בפיטומא:

גמ' על החתן. שהחתן הוי מודר:

הרי מוסר לו שפחה לשמשו. ואמאי מותר:

אלא בשנכסי חתן אסורין אצל אבי הכלה. ואע"פ שהחתן מהנהו שזן את בתו אפי' הכי משיא לו את בתו ומשיב הש"ס משום הא לא צריך למימר דמותר להשיא את בתו:

דגדולה מזו אמרו. בשנכסיו אסורים על הנודר אמרנו וזן את אשתו:

אע"פ וכו' ואת אמרת וכו': פשיטא דמותר דהא לא מהני כלל:

לעולם בשנכסי אבי כלה אסורין על החתן. ודקאמרת הרי מוסר לו שפחה לשמשו תריץ בבתו בוגרת עסקינן שיכול להשיאו ומדעת עצמה דהואיל ואינו משיא אלא מדעת עצמה לאו הנאה דקא מהני ליה איהו אלא הנאה מועטת:

תניא נמי הכי. דהנאה מועטת מותרת:

המדיר את בנו. מנכסיו אם לא ילמוד תורה:

מותר. האב למלאות כו' שהנאה מרובה נדר הימנו ולא הנאה מועטת וזו הנאה מועטת היא:

כוס של בית המרחץ. הנאה מועטת היא:

למנחרותא עבידן. לצורך עבודה עשויין ולא להתפטם:

ר"ן

אי מפטם לה מהני ליה:

והטמאה נפשה וגופה לשמים. שאין לו בה היתר אכילה ונמצא שאינו נהנה בפטומה:

שאם ירצה הרי זה מוכרה לעובדי כוכבים. שאוכלין אותה וכשהיא מפוטמת לוקחין אותה ביותר או מאכילה לכלבים ונמצא נהנה בפטומה ורבוי בשרה ונ"ל דר"א לא שרי בטמאה אלא לזונה מזונות יתרים כדי לפטמה משום דס"ל דכיון דאינה עומדת לאכילה אלא למלאכה אינן נהנין בעלים בפטומה דאדרבה מפנקא טפי ולא עבדא שפיר אבל במזונות הצריכין לכדי חייה לא שרי ר' אליעזר דבכי האי גוונא ודאי מהנהו ומשום דת"ק פסיק ותני ולא יזון את בהמתו בין טמאה בין טהורה דמשמע דבכולהו גווני דמתסר בטהורה מתסר נמי בטמאה מהדר ליה רבי אליעזר לא כי אלא איכא גוונא דזן את הטמאה אע"פ שאינו זן את הטהורה ונהי דתנא מסתם לישניה סמיך ליה אמאי דאמרו לו ודקמהדר להו ר"א דמשקלא וטריא דידהו מוכח דר"א לא שרי בטמאה אלא במזונות יתרים כדי לפטמה ולא בכדי חייה וראיתי להרשב"א שכתב בהפך ולא נתחוורו דבריו:

גמ' הרי מוסר לו שפחה לשמשו. דקס"ד דבבתו נערה עסקינן:

אלא בשנכסי חתן אסורין על אבי כלה. וקמ"ל שאע"פ שנכסיו אסורין עליו מותר להשיא לו בתו אע"פ שיתחייב לזונה אחר כן ונמצא מהנהו:

גדולה מזו אמרו זן את אשתו ואת בניו וכו' ואת אמרת מותר להשיא לו בתו. כלומר אם הוא יכול לזון את בתו בעודה ברשותו שהוא חייב במזונותיה כ"ש שיוכל לזון אותה אחר שנשאה שנתחייב במזונות אשתו ומאי קמ"ל רב הונא:

ובבתו בוגרת. דלא איהו קמסר לה אלא היא עצמה.

ומדעתה טעמא קא יהיב למילתיה כלומר מש"ה שרי דהא מדעתה היא דכיון שבגרה שוב אין לאביה רשות בה אי נמי כי קאמר מדעתה למעוטי דעתו דחתן שאם עשאו שליח לדבר עמה על עסקי נשואין אסור דהא קא מהני ליה:

המדיר את בנו לת"ת. האב הדירו שלא יהנה אביו ממנו כדי שלא יתבטל מת"ת:

מותר הבן למלאות לאביו חבית של מים ולהדליק לו את הנר. דמסתמא ממילי זוטרי כי הני דליכא בהו בטול למוד תורה לא אדריה והכי מוכח האי פירושא בתוספתא דבכורות (פ"ו) דתניא מעשה באחד שהרצה בנו לת"ת והדירו מלעשות מלאכה והתיר לו יוסי ברבי למלאות לו חבית של מים ולהדליק לו את הנר:

ירושלמי במס' ביכורים תני המדיר את בנו לת"ת מותר למלאות לו חבית של מים ולהדליק לו את הנר רבי יעקב בר אידי בשם רבי יוחנן אף ליקח לו חפצים מן השוק מה פליגין כאן באיש כאן באשה אם היה אדם מסויים עשו אותו כאשה כלומר דאשה ואדם מסויים אין דרכן ליקח חפצים מן השוק ואנן סהדי דאדעתא דהכי לא אדריה אבל איש שאינו מסויים כיון שדרכו לילך בשוק אפי' בהני אדריה:

מותר להשקות לו כוס של שלום. כלומר מותר לשמשו בכוס של בית אבל אי נמי של בית המרחץ מפני דרכי שלום שהיה דרכן בכך ומיהו דוקא האי כוס של מודר דלשמשו בכגון זה בלבד התירו דומיא דאידך דהמדיר את בנו לת"ת שהתירו לבן למלאות לאביו מים משל אב:

את עבדיו ואת שפחותיו הכנענים. נ"ל דבמזונות יתרים קאמר ואדר"א קאי וה"ק ההוא שריותא דשרי ר"א בבהמה טמאה דהיינו מזונות יתרים כמו שפירשתי במשנתנו ליתיה דאפי" בהמה טמאה לפטומא עבידא ולמוכרה לעובדי כוכבים אבל בעבדיו ושפחותיו הכנענים מיהא איתיה דאינהו למנקרותא עבידן כלומר לנקר הבית ולתשמיש בלבד ואיכא דגרסי למנחרותא כלומר שאין עומדין לאכילה אלא לנחירה בעלמא שכשהן מתין מניחין אותן ואין אדם אוכלן:

מתני' נכנס לבקרו עומד אבל לא יושב. מפרש בגמרא:

גמ'

תוספות

הרי מוסר שפחה לשמשו. דס"ד דאיירי בקטנה שניסת על ידו ואת אמרת דמותר להשיא בתו הא פשיטא דאסור:

בבתו בוגרת דמדעתה. וקמ"ל אף על גב שהוא מדבר עמה ומשיא עצה לה להנשא לו הנאת דבור לא מקרי הנאה:

הערות ושינויי נוסחאות

1. נ"א: המודר הנאה מחבירו – נכנס לבקרו עומד, אבל לא יושב.