ביאור:נדרים לד א - מעומד
גמרא
עריכה- תנן: מקום שנוטלין עליה שכר, תפול הנאה להקדש.
- בשלמא למאן דאמר: אפילו בשנכסי בעל אבידה אסורים על מחזיר נמי מהדר, היינו דקתני: מקום שנוטלין עליה שכר תיפול הנאה להקדש;
- אלא למאן דאמר: כשנכסי בעל אבידה אסורים על מחזיר לא מהדר, אמאי תיפול הנאה להקדש?
- אחדא קתני.
- איכא דמתני לה בהאי לישנא:
- פליגי בה רבי אמי ורבי אסי.
- חד אמר: לא שנו אלא בשנכסי בעל אבידה אסורין על מחזיר, ומשום פרוטה דרב יוסף לא שכיח; אבל נכסי מחזיר אסורים על בעל אבדה – לא מהדר ליה, משום דקא מהני ליה.
- וחד אמר: אפילו נכסי מחזיר אסורים על בעל אבידה – מותר, דכי מהדר ליה, מידי דנפשיה קמהדר ליה.
- תנן: מקום שנוטלין עליה שכר, תפול הנאה להקדש.
- בשלמא למאן דאמר: אפילו בשנכסי מחזיר אסורים על בעל אבידה מהדר, היינו דמתרץ מקום.
- אלא למאן דאמר בשנכסי מחזיר אסורין (ו)לא מהדר, היכי מתרץ מקום?
- קשיא.
ר"ן
עריכה- תנן, מקום שנוטלין עליה שכר, תיפול הנאה להקדש. בשלמא למאן דאמר: בשנכסי מחזיר אסורין על בעל אבידה, אבל דבעל אבידה אסורין על מחזיר לא מהדר, היינו דקתני: מקום שנוטלין עליה שכר תיפול הנאה להקדש. אלא למאן דאמר: אפילו נכסי בעל אבידה אסורים על מחזיר נמי מהדר, אמאי תפול הנאה להקדש? – כך היא עיקר הגירסא. והכי פירושה: בשלמא למאן דאמר דמתניתין בשנכסי מחזיר אסורין על בעל אבידה דווקא היא, דאילו נכסי בעל אבידה אסורין על מחזיר – לא מהדר משום פרוטה דרב יוסף, משום הכי קתני סיפא דמקום שנוטלין עליה שכר, אם זה המחזיר גברא יקרנא ואינו רוצה לקבל שכרו, לא ישהנו בעל אבידה לאותו שכר אצלו, דהא מתהני מיניה, אלא תיפול הנאה להקדש. אלא למאן דאמר דאפילו נכסי בעל אבידה אסורין על המחזיר מהדר, אם כן, רישא דקתני ומחזיר לו אבידתו – אפילו בשנכסי בעל אבידה אסורין על מחזיר נמי היא, וסיפא דקתני תיפול הנאה להקדש אכולא מילתא קאי. ובשלמא בנכסי מחזיר אסורין, אתי שפיר אי מחזיר גברא יקרנא הוא, כדפרישית. אבל בשנכסי בעל אבידה אסורין על מחזיר, למה לי דתיפול הנאה להקדש? יעכבנו בעל האבידה לעצמו, שהרי לא נאסרו נכסי מחזיר.
- וליכא למימר דהכא כשבעל אבידה גברא יקרנא ורוצה ליתן שכר, ומקבל לא מצי שקיל, דהא נכסי בעל אבידה אסורין עליו, ומשום הכי תפיול הנאה להקדש; דבכהאי גוונא לא שייך יקרנא, לקבל אבידתו בחינם. כך פירשו רבותי.
- ולי נראה דהכי קאמר: אמאי תיפול הנאה להקדש? יתן שכרו בעל אבידה למחזיר. דנהי דנכסי בעל אבידה אסורין על המחזיר, אפילו הכי מותר ליקח ממנו שכרו. דהא השתא[1] זבינא דרמי על אפיה אמר לעיל דהנאת מוכר הוא ולא לוקח, ונפקא מינה דאי לוקח מודר ממוכר – מותר ליקח ממנו זבינא דרמי על אפיה; מאי טעמא? דהא מכל מקום מודר מיתהני מההוא מידי דמוכר? אלא ודאי היינו טעמא, דכיוון דזבינא דרמי על אפיה, הא משכח מינה לוקח טובא, וכל כהאי גוונא, אף על גב דאתי לידיה ממדיר לא מקריא הנאה. הכא נמי, במקום שנותנין עליה שכר, דהיינו בבטל מן הסלע, אף על גב דיהיב ליה כי ההוא אגרא בעל אבידה למחזיר, לא מיתהני מחזיר מיניה דבעל אבידה כלל, שאותו שכר – כבר היה מצוי בידו; וכיוון שכן, אמאי תיפול הנאה להקדש? הא מצי בעל אבידה למתביה למחזיר! כן נראה לי ונכון הוא.
ומשני אחדא קתני – כלומר, רישא דמחזיר אבידתו, בין בנכסי מחזיר אסורין על בעל אבידה, בין בנכסי בעל אבידה אסורין על מחזיר. אבל סיפא – במקום שנותנין עליה שכר תיפול הנאה להקדש – אחדא בלחוד קאי, דהיינו אנכסי מחזיר אסורין על בעל אבידה.
- איכא דמתני לה בהדין לישנא וכו' לא שנו אלא בנכסי בעל אבידה אסורין על מחזיר – ומתניתין לצדדין קתני: שוקל לו את שקלו ופורע לו את חובו, מדיר למודר. ומחזיר לו אבידתו, מדיר למודר[2]. ותורם לו את תרומותיו, מדיר למודר. ומשום דבעי תנא למיתני כולהו גווני דשרי בין מדיר למודר, תנא הכי. כך נראה בעיני. אבל בנכסי מחזיר אסורין על בעל אבידה לא מהדר ליה, משום דקא מהני ליה, ועדיף טפי מפורע לו חובו, דהא קא ממטי ליה בידיה, ואי לא דקא מהדר ליה אפשר דפסדא מיניה לגמרי.
- בשלמא למאן דאמר אף בשנכסי מחזיר אסורין מהדר – כלומר, דמודר מחזיר למדיר ומדיר למודר, היינו דמתרץ מקום, דאיכא לתרוצי דאחדא קתני, כלומר, היכא דמהדר מדיר למודר. אלא למאן דאמר בשנכסי מחזיר אסורין על בעל אבידה לא מהדר, ואם כן מתניתין דמחזיר לו אבידתו – בשנכסי בעל אבידה אסורין על מחזיר בלחוד היא, ואם כן היכי מתרץ מקום? דבכהאי גוונא ליכא למימר תיפול הנאה להקדש, וכמו שכתבתי למעלה.
- ולענין הלכה קיימא לן דבין בשנכסי מחזיר אסורין על בעל אבידה, בין בשנכסי בעל אבידה אסורין על המחזיר, מהדר. דהא מאן דאמר דבנכסי מחזיר אסורין על בעל אבידה לא מהדר, איתותב. ואף על גב דמאן דאמר בלישנא קמא דנכסי בעל אבידה אסורין על מחזיר לא מהדר לא איתותב, דאדרבה אתיא לדידיה מתניתין טפי שפיר, אפילו הכי כיוון דהאי לישנא בתרא הוא, והך סברא דבין בנכסי מחזיר אסורין בין בנכסי בעל אבידה אסורין מהדר – איתמרא בתרתי לישני, כוותיה נקטינן. וכן פסק הרמב"ם ז"ל.