פתיחת התפריט הראשי
עמוד קודםתלמוד בבלימסכת נדריםעמוד הבא
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

גמראעריכה

כך אי אפשר לחלום בלא דברים בטלים.
  • רבינא הוה לה נדרא לדביתהו. אתא לקמיה דרב אשי. אמר ליה: בעל, מהו שייעשה שליח לחרטת אשתו?
אמר ליה: אי מכנפין אין, אי לא – לא.
שמע מינה תלת:
שמע מינה, בעל נעשה שליח לחרטת אשתו;
ושמע מינה, לא (שרי) [גרסת הראשונים יאלי] למישרי נדרא באתרא דרביה;
ושמע מינה כי מכנפין, שפיר דמי.
ושמתא, אפילו באתרא דרביה;
ויחיד מומחה שרי שמתא.
  • אמר רבי שמעון בר זביד, אמר רב יצחק בר טבלא, אמר רבי חייא אריכא דבי רבי אחא, אמר רבי זירא, אמר רבי אלעזר, אמר רבי חנינא, אמר רבי מיאשה משמיה דרבי יהודה בר אילעאי:
מאי דכתיב: "וזרחה לכם יראי שמי" (שמש צדקה וגו')? אלו בני אדם שהן יראין להוציא שם שמים לבטלה.
"שמש צדקה ומרפא". אמר אביי, שמע מינה חירגא דיומא מסי.
ופליגא דרבי שמעון בן לקיש, דאמר: אין גיהנם לעולם הבא, אלא הקדוש ברוך הוא מוציא חמה מנרתיקה; צדיקים מתרפאין בה, ורשעים נידונין בה. שנאמר: "וזרחה לכם יראי שמי שמש" וגו'. ולא עוד, אלא שמתעדנין בה, שנאמר: "ויצאתם ופשתם כעגלי מרבק". והרשעים נידונין בה, שנאמר: "הנה יום בא בוער כתנור" וגו'.

ר"ןעריכה

  • כשם שאי אפשר לבר בלא תבן – כדכתיב (בירמיהו כג): "אשר אתו (דבר) חלום" וכו' ו"מה לתבן את הבר" וכו'.
וצריך עיון במי שנידוהו בחלומו, אם צריך לנהוג בכל דיני מנודה.
ומסתבר לי, דאף על גב דאמרינן הכא דמי שנידוהו בחלומו צריך היתר, אין ללמוד מכאן למי שנדר בחלום שיהא צריך היתר; דהכא היינו טעמא, משום דאיכא למימר שמן השמים נידוהו, מה שאין לומר כן בנדר.
אלא שראיתי לרשב"א ז"ל בתשובה (סי' תרס"ח) שמעשה בא לפניו והצריכו היתר.
  • בעל מהו שייעשה שליח לחרטת אשתו – הר"מ במז"ל סובר בפ"ו מהל' שבועות (הלכה ד), דדווקא בבעל הוא דאיבעיא לן, מפני שהבעל כאשתו; אבל אדם אחר, פשיטא לן שאינו נעשה שליח, דצריך שיהא הנודר בפני המתירין.
והכי מוכח בירושלמי בפרק נערה המאורסה, דגרסינן התם: מהו להתיר על ידי תורגמן? נשמעינה מן הדא. רבי אבא בר זוטרא אתעביד מתורגמניה דרבי יוחנן בהדא איתתא דלא חכמה למשמע סוריסטון.
מדבעיא אי מתירין על ידי תורגמן, מכלל דפשיטא לו דעל ידי שליח אין מתירין.
ואפילו למאי דמסקינן דעל ידי תורגמן שרי, דווקא תורגמן, משום דבעל הדבר נמי תמן קאי; אבל על ידי שליח לא.
הלכך הכא בבעל דווקא הוא דאיבעיא לן. ומסקינן דאפילו בבעל, אי מכנפין – אין, אי לא מכנפין – לא, דאף על גב דאשתו כגופו, לא הקילו גבי בעל אלא היכא דמכנפי; אבל דליכנפי לכתחילה גביה – לא, כיון דמחוורתא דמילתא שיהא הנודר עצמו שם. זו היא שיטת הר"מ במז"ל.
אבל בתוספות פירשו בהיפך, ואמרו: אדרבה, גבי איניש דעלמא פשיטא לן שיכול ליעשות שליח; וגבי בעל דווקא הוא דאיבעיא לן, משום דחיישינן שמתוך שנדרי אשתו קשין עליו, יוסיף מדעתו בחרטתה.
ומסקינן דאי מכנפין אין, ואי לא – לא. והיינו טעמא, משום דכי מכנפי ולית ליה טרחא במילתא, לא חיישינן דלמא מוסיף הוא אחרטה דילה; אבל אי לא מכנפין, כיוון דאיכא תרתי, חדא – שנדריה קשין אצלו, ועוד דטרח, חיישינן. אבל באינש אחרינא, כיוון דלא איכפת ליה אי שנו אי לא, ליכא למיחש.
וכתב עוד רבינו שמשון ז"ל, ששולח אדם חרטת נדרו בכתב לבית דין והם מתירין לו, לפי שסובר הרב ז"ל שאפילו בלא ידיעת הנודר יכול החכם להתיר, כיוון שיודע שהנודר מתחרט. דהתרת חכם הרי היא כהפרת בעל, ותניא בסוף קידושין (דף פא): "אישה הפרם וה' יסלח לה". במה הכתוב מדבר? באשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה והיפר לה והיא לא ידעה וכו'. ולא מצינו חלוק בין הפרת בעל להתרת חכם, אלא בלשון.
  • שמע מינה לא יאלי למשרי נדרא באתרא דרביהלא יאלי, אינו נראה. כלומר, שאם לא כן, רבינא עצמו היה מתיר נדר אשתו.
ואם תאמר, והיכי מצי עביד הכי? והתנן (במסכת נגעים): "כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו. רבי מאיר אומר, אף לא נגעי קרוביו. כל הנדרים אדם מתיר, חוץ מנדרי עצמו. רבי יהודה אומר, אף לא נדרי אשתו שבינה לבין אחרים". ומוכח בירושלמי דהלכה כרבי יהודה.
יש לומר דאפילו הכי, בהדי אחריני הוה מצי שרי, אי לאו משום יקרא דרביה. דהא תנן במסכת בכורות: "כל הבכורות אדם רואה חוץ מבכורות עצמו", ואפילו הכי אמרינן התם דמצטרף הוא עם שני הדיוטות, כדדייקינן בסוף פרק "עד כמה": "אילימא בחד, ומי מהימן? אלא בתלתא, ומי חשידי?" אלמא בהדי אחריני שרי.
ואפילו תמצא לומר דהכא שאני משום דאשתו כגופו, ואפילו אצטרופי נמי לא מצטרף, דהוה ליה כנודר עצמו, אפילו הכי, אי לאו משום יקרא דרביה היה אומר רבינא לתלמידיו שיתירוהו. ומדלא עבד הכי, שמע מינה לא יאלי למשרי נדרא באתרא דרביה.
  • ושמתא אפילו באתרא דרביה, ויחיד מומחה שרי שמתא – הני לאו מהאי עובדא נפקא לן; אלא איידי דאמר דלא יאלי למשרי נדרא באתרא דרביה, קאמר דגבי שמתא שרי.
והאי יחיד מומחה דשרי שמתא, איכא מאן דאמר דווקא סמוך.
ולא נהירא, אלא כל שהוא חכם מובהק ובקי בהלכות נדרים, אף על פי שאינו סמוך, שרי נדרא ושמתא. דגבי התרת נדרים לא כתוב בפרשה "אלהים", דמשמע סמוכין, אלא "ראשי מטות".
והיינו דאמרינן בירושלמי, אמרו ליה רבנן לרב: הונא שרי נדרא ביחיד. אמר להו: רב הונא ראש לראשי המטות. והא רב הונא לאו סמוך הוה, ואפילו הכי שרי נדרא ביחיד.
והכי נמי מוכח בבכורות בפרק פסולי המוקדשין (בכורות לו ב), דאמרינן התם: שלושה מתירין את הבכור, במקום שאין חכם. ואמרינן: "חכם", כגון מאן? אמר רב נחמן: כגון אנא. והא רב נחמן לא הוה סמוך? אלמא כל שהוא רב מובהק שרי נדרא.
וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ו' מהלכות שבועות (הלכה ה). ועוד אכתוב בזה בפרק ארבעה נדרים (לקמן כג. ד"ה והיתר), ופרק נערה המאורסה (נדרים עח ב) בסייעתא דשמיא.
ואיכא מאן דאמר, דכי היכי דשלושה הדיוטות מתירין את הנדר במקום שאין מומחה, הכי נמי מתירין את הנידוי במקום שאין מומחה, דנידוי נמי נדר הוא. דהא אמרינן בסוף פרק ארבע מיתות (סנהדרין סח א) בעובדא דרבי אליעזר, "הותר הנדר", אלמא נידוי נמי נדר מקרי. וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפרק ז' מהלכות ת"ח (הלכה ז).
  • הדין חירגא דיומא מסי – אבק הנראה בחמה כשהיא נכנסת דרך חלון קרוי חירגא.
  • אין גיהנם לעתיד לבא – לאו לאחר מיתה קאמר, דוודאי איכא גיהנם לרשעים. אלא לעתיד לבא, לאחר תחיית המתים קאמר; שאותן רשעים שיהיו לחרפות לדראון עולם, כדכתיב בדניאל, לא יהיו נידונין בגיהנם, אלא בהאי דינא, שהקדוש ברוך הוא יוציא חמה מנרתיקה, כדי שיהיו אלו מצטערין, ושיתרפאו בה צדיקים.
והכי נמי מוכח בהדיא בפרק קמא דעבודה זרה דלאחר תחיית המתים קאמר.