ביאור:מצמרת הארז - סוף דבר

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.



סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם (קהלת י"ב).

ראשי הפרקים:

סיבת החיבור – על מנת לקיים חמש מצוות עשה.

א.

תועלת החיבור – על מנת לתת מזון לנשמה.

ב.

עידן החיבור – עת לעשות לה'.

ג.

שנת החיבור – ולקחתי אני מצמרת הארז (יחזקאל י"ז).

ד.

טעמים לשם החיבור – חמשה רמזים הנובעים מצמרת הארז.

ה.

חתימת החיבור – ברכות והודאות.

ו.

תוכן הפרקים:

סיבת החיבור: כתבתי חיבור זה על מנת לקיים חמש מצוות עשה:

המצוה האחת: לקיים מצות עשה דהילכתא, לכתוב ס"ת לעצמו. כפי שפסק הרא"ש: "מצות עשה על כל ישראל אשר ידו משגת לכתוב חמשה חומשי תורה ומשנה וגמרא ופירושיהן להגות בהם הוא ובניו. מצות כתיבת התורה היא כדי ללמוד בה, דכתיב, ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם ... לכן הן הן הספרים שאדם מצווה לכתבם" (הטור ביו"ד, הל' ס"ת, ע"ר). ובמדרש נאמר, כבד את ה' מהונך. דהיינו, מכל מה שהוא מהנה אותך ונתן לך יתרון, יש לך להודות לפניו ולתת כבוד לשמו. ועוד כתב רבינו בחיי, אם היה סופר, ראוי בו שיכתוב ספרים לכבוד ה' יתברך. ונאמר בזוה"ק, דרשו מעל ספר ה' וקראו (ישעיה ל"ד). ושמה תמצאו למה גליתם מארצכם ואיך תגאלו. שנאמר, הנסתרת לה' אלהינו והנגלת לנו ולבנינו עד עולם (דברים כ"ט). הנגלת לנו, דאית רשו לשאלה ולעיינא ולאסתכלא בהו ולמנדע בהו. משום דלית לך מילה באורייתא, או אות זעירא באורייתא, דלא רמיזה בחכמתא עילאה, ותליין מינה תלי תלין רזין דחכמתא. הה"ד קוצותיו תלתלים (שיר השירים ה'). בגין כך בשעה שנוצר האדם, אותה התורה שהוא עתיד לחדש צפונה לו. שנאמר, יצפן לישרים תושיה (משלי ב'). דהיינו, שהתורה גנזה לכל אדם מטמון, וכל שנותר לו הוא לחפור ולקחתו. לפיכך אית לב"נ לגלאה רזין סתימין דבאורייתא. דהא כל מילוי דאורייתא כמה גוונים בכל חד וחד, וכולהו יאות, והכי אינון. וכל אורייתא מתפרשן בשבעין אנפין … והכי הוא בכל מילה ומילה דאורייתא. וכל מאן דהוה בהאי עלמא, ולא אישתדל באורייתא למינדע לה, טב ליה דלא איתברי. שהרי כמה טבין אינון אורחין ושבילין דאורייתא, דהא בכל מילה ומילה, אית כמה עטין, כמה טבין לבני נשא, כמה מרגלן דקא מנהרן לכל סטר. ואף סיפורי התורה באו על מנת ללמדנו מוסר, אפילו סיפורי עשו, לבן ובלעם, שהם חלק מן התורה, הם בבחינת היוצא מן הכלל שלא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא. וכן אמר רשב"י: אלמלא היו יודעים ב"נ את דברי התורה, היו יודעים שאין מילה או אות, שאין בה רזים עליונים. לפיכך צומצם חיבור זה רק לפסוק הראשון של פרשת השבוע, על מנת להראות מחד גיסא את עומקה של התורה, ומאידך גיסא את מיעוט ידיעתי וקוצר השגתי בתורת האל. וגלי קמיה מלכא עתיקא קדישא, דהא לא ליקרא דילי עבידנא, אלא בגין דלא איעול בכיסופא קמי פלטרוי עבידנא. כדאמר ר' יוסף: שמעתי שהיו אומרים, אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו (פסחים נ.).

המצוה השניה: לקיים מצות עשה לעסוק בתורה. ונתחזקתי בדברי ר' יהודה בזוה"ק: דאפילו מאן דאישתדל באורייתא, ולא נשתדל בה לשמה כדקא יאות, זכי לאגר טב בעלמא דין, ולא דיינין ליה בההוא עלמא. וכ"ש כל מאן דאישתדל באורייתא כדקא יאות, אילן מילין סלקין עד כורסיא דמלכא, וכנסת ישראל פתח לון תרעין וגניז לון. ובשעתא דעאל קב"ה, לאישתעשעה עם צדיקיא בגינתא דעדן, אפיקת לון קמיה, וקב"ה מסתכל בהו וחדי … ובכל מילה דאיתחדש על ידה דההוא דאישתדל באורייתא, עבד רקיעה חדא. אי באישתדלותא הכי, כ"ש מאן דעביד עובדא. כמה חדוה עביד קב"ה, כניש לפמליה דילה ואמר: שימעו חידושא דאורייתא דאמרת נשמתא דא דפלוני. משום שלא היה יום שמח לפני ה', כיום מתן תורה. כדכתיב, ה' מלך גאות לבש לבש ה' עז התאזר (תהילים צ"ג). ואין עוז אלא תורה. שנאמר, ה' עז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום (תהילים כ"ט).

המצוה השלישית: לקיים מצות עשה של חינוך הבנים. לפי שחייב אדם ללמד את בנו תורה. משום דלית לך אגרא טבא בההוא עלמא, כההוא דיליף לבריה דחילו דמריה, באורחי אורייתא. וכן נאמר, וכל בניך למודי ה' (ישעיה נ"ד). וכתיב, ושננתם לבניך (דברים ו'). דהיינו, שצריך האדם לחדד את דברי התורה לבניו, כחרב המחודדת בשתי צדדיה. כדי שיהיה לבנו חדוה בתורה, ולא יהיה לו לב טיפש. כדכתיב, חצך שנונים (תהילים מ"ה). ואי לא אוליף ליה אורייתא, כאילו עביד ליה פסל. וזכאה נפשא דאיתאמר בה, מלחם אביה תאכל, זכאה מאן דזכי למיכל מההיא נהמא, דאיתאמר בה, לכו לחמו בלחמי. ומשום דזמינין דרין בתראין דייתון, דיתנשי אורייתא מיבנייהו. לפיכך כתבתי חיבור זה, על מנת שלא תשכח מפי זרעי. שהרי מאן דאישתדל למינדע ליה לקב"ה באינון גנזין דילה, איקרי בן לה'. וכל חילי שמיא לית מאן דימחיה בידה, בכל שעתה דאיצטריך למיעל גבי אבוי, זכאה חולקיה בעלמין כולהו. ודע, שכל בני האדם נולדו שווים לפני ה'. ובמעשיהם הם גורמים או להיותם בנים לה' או להיותם שנואי ה'. כפי שמצאנו בעשו שהיה אדמוני. שנאמר, ויצא הראשון אדמוני (בראשית כ"ה). וגם דוד המלך היה אדמוני. שנאמר, ויביאהו והוא אדמוני (שמואל א, ט"ז). לאחר מעשי שניהם בעוה"ז, בעשו נאמר, ואת עשו שנאתי ואשים את הריו שממה (מלאכי א'). ואילו בדוד נאמר, ואבחר בדוד להיות על עמי ישראל (מלכים א, ח'). דהיינו, כל מאן דלא זכי באורייתא, לא זכי לא ברוח ולא בנשמה.

המצוה הרביעית: לקיים מצות עשה של כיבוד אב ואם. משום שהילכתא היא במצות כיבוד אב ואם, לכבדם אף לאחר מותם. כדתנינן: כשם שחייב לכבדו בחייו, כך חייב לכבדו לאחר מיתה (קידושין לא:). והלא עיקר כיבוד אב ואם הוא באכילה ושתיה וכד', והמת אינו אוכל ושותה? אלא, כדאמר ר' יוסי: דאי ההוא ברא אזיל באורח מישר ותקין עובדוי, דא אוקיר לאביו. אוקיר ליה בהאי עלמא גבי בני נשא, ואוקיר ליה בהאי עלמא גבי קב"ה. ולא עוד אלא דקב"ה מכפר ליה על כל חובוי, ומתקנין ליה כמה כורסין לעלמא דאתי. כמה יקר על יקר ועטרה על עטרה, מעטרין לאבוהי דההוא ב"נ תמן, בשעתא דאמר קב"ה: איתכנשי למשמע חידושא ומילין חדתין דאורייתא, משמיה דפלוני בר פלוני. כמה אינון דימנשקי על רישיה, כמה צדיקייא מעטרין ליה כד נחתין. זכאה חולקיה דמו"ר אבי אב"י חגבי זצ"ל, דאזער גרמיה בהאי עלמא.

המצוה החמישית: לקיים מצות עשה של זיכוי הרבים, החפצים ל"קשר השולחן" ולא השיגה ידם. כדכתיב, ויאמר שמעוני אחי ועמי … שמרו ודרשו כל מצות ה' אלהיכם למען תירשו את הארץ הטובה והנחלתם לבניכם עד עולם (דברי הימים א, כ"ח). ואמנם יונק ורך אנכי לצמרת הארז הענו, מו"ר אבי אשר בן יוסף חגבי זצ"ל. אך לא גבה ליבי ולא רמו עיני להיתלות בזכות אבות. משום שידעתי שאיני ראוי ללמד תורה ומוסר אפילו לעצמי, וכ"ש לאחרים. אך בטחתי ברחמי ה' הרבים, וידעתי שלא יבישני, כי לתקן נתכוונתי ולא לקלקל, ובמקום שאין אנשים השתדלתי להיות איש. דהיינו, בבחינת צעיר אנכי ונבזה פקודיך לא שכחתי (תהילים קי"ט). מי יתן וקנאת סופרים תרבה חכמה, כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים (ישעיה י"א), כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם (ירמיה ל"א). ויתקיים בנו מקרא שכתוב, גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדיו (תהילים ל"ד). במיוחד בעת הזאת דתנינן בה, דור שבן דוד בא חכמת סופרים תסרח. משום שגבר חילו של יצה"ר, ונשתכללו כלי מלחמתו בתקשורת ההמונית, במחשבי-על ובמלחמת הקיום. עד שכבדו הראש והידיים מלעמוד כנגד יצה"ר, וליטול את מטמוני התורה. לפיכך השתדלתי לחבר כלי מלחמה נוסף כנגד יצה"ר, והוצאתיו מן הפרט אל הכלל. לפי שלעתים יש בכיסו של העני פרוטה השווה בעת הצורך למרגלית. ולא עוד אלא שבזמן שהמאזניים שקולים, תוספת מועטה מסוגלת להכריע את הכף. ואף גם זאת, בדומה לעני שבמשל למלך שהיה לו מטמון וסיבבו בנחש. וגילה לבניו איך לפתות את הנחש, וליטול מן המטמון. ובעת שגיבורי כח עושי דברו של המלך נלחמו בנחש, נכנס העני ונטל פרוטה מן המטמון וחילקה לעניים. ודע, דמבעי ליה לברנש למילף מילי דאורייתא מכל ברנש, אפילו ממאן דלא ידע, בגין דעל דא יתער באורייתא וייתי למילף ממאן דידע. שהרי איזהו חכם הלומד מכל אדם. במיוחד לאלה השוגים בחבלי הזמן, חשתי ולא התמהמהתי להיות להם לאחיעזר, וליתן מים קרים על נפש עיפה (משלי כ"ה). שזוהי התורה, שכל המרווה נפשו ממנה, זוכה לשמועה טובה מארץ מרחק, דהיינו, העוה"ב. יה"ר שעל ידי זה יפתח ליבנו לתלמוד תורתו, והיה זה שכרי, לפי שכל המזכה את הרבים, אין חטא בא על ידו.

א.

תועלת החיבור:

חישבתי דרכי ואשיבה רגלי לתת מזון לנשמה. לפי שהאדם איננו הבשר, הדם, העצמות והגידים. אלא אדם זוהי הנשמה. כדגמרינן, על בשר אדם לא ייסך (שמות ל'), הסך למת פטור. כיוון שהמת לא נקרא אדם (כריתות ה:). וכן אמר איוב: עור ובשר תלבישני, ובעצמות וגידים תשככני (איוב י'). דהיינו, העור, הבשר העצמות והגידים הם רק הלבוש של נשמת האדם. ומזון הנשמה הוא התורה, שנמשלה למאכלים המזינים את הגוף: נמשלה למים, שנאמר, הוי כל צמא לכו למים (ישעיה נ"ה). נמשלה ללחם, שנאמר, לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי (משלי ט'). ונמשלה לעץ, שנאמר, עץ חיים היא למחזיקים בה (משלי ג'). משום שאף על פי שהגוף יכול להתקיים לכאורה, מלחם בלבד. שנאמר, ולחם לבב אנוש יסעד (תהילים ק"ד), למרות זאת נאמר, למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם (דברים ח'). דהיינו, כשם שהגוף צריך ותאב לטעום מאכלים ומעדנים רבים. ובמיוחד מאכל חדש היוצא לשוק. אע"פ שהוא נראה דומה למאכלים אחרים. כלומר, כפי שמן הקמח ניתן לעשות לחם פשוט, ובתוספת קטנה ניתן לעשות ממנו סוגים רבים של עוגות ומעדנים. כך גם הנשמה יכולה להסתפק במקרא ובתלמוד, אך היא צריכה ותאבה לטעום הלכות ואגדות, מן הראשונים ומן האחרונים וכד'. לפיכך סברתי ליתן את מעדני הקטן והפשוט לנשמה. כדכתיב, הלוא פרס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית (ישעיה נ"ח). וכתיב, טעמו וראו כי טוב ה' (תהילים ל"ד), וכתיב, אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירוך בכל עת, באהבתה תשגה תמיד (משלי ה'). וכן אר"ש: אורייתא, אורייתא, נהירו דכל עלמין, כמה ימין ונחלים ומקורין ומבועין מתפשטן מינך לכל סיטרין, מינך כולא. עליך קיימי עילאין ותתאין, נהירו עילאה מינך נפקא. ולפי שעתידין ישראל לטעום מעץ החיים אשר הוא ספר הזוהר, ולצאת מן הגלות. משום שעל גלות זו נאמר, והבור ריק אין בו מים. אבל נחשים ועקרבים יש בו. כלומר, רמאים כנחשים, ועקרבים שמעקרין את התורה. ואין תיקונם אלא במים. שנאמר, ורחץ במים וטהר בערב (במדבר י"ט). על כן שזרתי בחיבור זה גם טעמים ממטעמי הזוהר הקדוש, לתועלת הנשמה הטהורה.

ב.

עידן החיבור:

שבתי אני ואראה שזו היא העת לקנא לה', לפיכך שיננתי מעט מגבורות ה', נצחיות התורה, מוסריה ועומקה. יען אשר סברתי כי עתה היא העת לטעת. משום שבזמן הזה, מתקיים עת לעקור נטוע (קהלת ג'). משום שרבים עתה עם הארץ, ורבו בני הערב רב וסט"א, שעלו במאות אלפיהם לארץ ישראל, בטענה כי "יהודים" המה. אך בפועל כופרים הם בתורה ובקב"ה. כאומרם, אין לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי (שמואל ב, כ'). ולא זו בלבד אלא שעזות מצחם של הרשעים כי רבה, ומקיאים הם את שנאתם כלפי התלמידי חכמים, דאינון משתדלי באורייתא, ואינון אילנין רברבין בראי עלמא, ובזכותם לא נכחדו ישראל לכל אורך הדורות, אף ללא מדינה עצמאית. כאשר באותו פרק זמן היסטורי, נכחדו מעצמות על. משום דכתיב, לא מאסתים ולא געלתים לכלתם (ויקרא כ"ו). דהיינו, בזכות הצדיקים, הנחשבים ככלתו ואהובתו של קב"ה. כמשל למלך שאהובתו מתגוררת בשוק הבורסקי, ולעולם לא עלה בדעתו ללכת לשם, בגלל הריח הרע שבשוק הבורסקי. אולם מאחר ואהובתו מתגוררת בתוך שוק הבורסקי, המלך הולך דרך השוק לבקרה, ונדמה לו כאילו שוק זה הוא שוק של ריחות בשמים. ואותם רוכלי שוק הבורסקי, הם בני הערב רב והרשעים הרוצים להישאר בסרחונם, ולעקור מתוכם את כלתו ואהובתו של המלך. דהיינו, את צדיקי הדור שבזכותם העולם מתקיים. כאשר עיקר טענתם מבוססת על עובדת היותם הרוב בארץ ישראל כביכול, ואין הם יודעים כי בחר ה' בישראל, למרות היותם מעטים. משום שטיבעה של האיכות להימצא במעט. שנאמר, ויבחר בכם כי אתם המעט מכל העמים (דברים ו'). ואף אין הם חוששים למאמר הזוה"ק: ווי לפלניא דאעבר בריה מאורייתא, ווי ליה דקא אביד מעלמא דין ומעלמא דאתי. דמאן דלא אשתדל באורייתא, לאו ביה מהמנותא, ופגים הוא מכולא ... וירתין בניהו נפשא חציפה. וכל מאן דאצית למילי דאורייתא, כאילו קביל תורה מסיני. וכן נאמר בזוה"ק דזמין עלמא דלא ישתכח מאן דיגן עליהו, וכל אנפין חציפין ישתכחון, בין לעילא ובין לתתא. לפי שהם דבקים בסט"א, ונאחזים במצודות הדמוקרטיה, המדע והחופש כביכול, שהרי ערב רב הוא בגימטריה דעת. אך בחינוך ילדיהם, בתקשורת ההמונית, במשפט וכו', נוהגים הם בדיקטטורה חינוכית תיקשורתית ומשפטית. ע"י שאין הם מאפשרים לבניהם ולעם לבחור בין שתי דרכים: האמת או השקר, אלא הם כופים את דרכם הנכשלת להתדמות לגוים. בכך מטנפים הם את פיקדון הנשמה בטינופי הגוף, מבלי לחשוש מבעל הפיקדון. ובכדי להשקיט את מצפונם, נאחזים הם במצודה הרעה של שואת אירופה, שנעשתה בידי משטר דימוקרטי נאור כביכול, ובכך מוכיחים הם לעצמם שכביכול אין קיום להשגחה העליונה, אלא האדם, הדמוקרטיה והמקריות הם מנהיגי העולם כולו. ודע, שיש חוק בישראל האוסר את הכחשת השואה, ואין חוק האוסר את הכחשת קיום האל. אך יושב בשמים ישחק, דהיינו, בעוה"ז ה' מחייך לחוצפת הרשעים, אך בעתיד לבא ובעוה"ב נאמר, אז ידבר אלימו באפו ובחרונו יבהלמו (תהילים ב'). וכן נאמר, ותאמרי בלבך אני ואפסי עוד. ובא עליך רעה לא תדעי שחרה ... ותבא עליך פתאם שואה לא תדעי (ישעיה מ"ז), ונאמר, יען קראתי ותמאנו ... גם אני באידכם אשחק ... בבוא כשואה פחדכם ... אז יקראנני ולא אענה ישחרנני ולא ימצאנני (משלי א').

לפיכך בעידן זה בטרם תבוא צרה וצוקה, יש צורך דחוף לשוב ולהאזין לקריאת הנביאים לישראל. כפי שנאמר, הן בעונתיכם נמכרתם ובפשעיכם שלחה אמכם (ישעיה נ'). והנכם הלכים איש אחרי שררות לבו הרע לבלתי שמוע אלי, והטלתי אתכם מעל הארץ הזאת (ירמיה ט"ז). בגין דמאן דארחיק מאורייתא, רחיקא הוא מקב"ה. ומאן דלא ידע באורייתא איקרי כסיל. דכתיב, וכסיל לא יבין את זאת (תהילים צ"ב). ואין זאת אלא תורה. שנאמר, וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל (דברים ד'). לפי שהתורה ניתנה לישראל דווקא, ולא לבני ערב רב. לפי שעל בני ערב רב נאמר, ולראות שהם בהמה המה להם (קהלת ג'). דהיינו, טפשים, וקטני דעת שחושבים שהכל נעשה במקרה ואין דין ואין דיין ואין מנהיג לעולם. לפיכך אין בידם תורה חליפית, אלא משפטים בל ידעום (תהילים קמ"ז). משום כך זהו עת לעשות לה' (תהילים קי"ט), משום שהפרו תורתיך. ונאמר, הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא (ויקרא י"ט). וכן פסק הרמב"ם, שבמקום שיש חילול ה' אין חולקים כבוד לרב, וכ"ש בזמן שאנ"ש סמוכים על שולחנם. כשם שהזוה"ק מבאר את הנאמר, אשריך ארץ שמלכך בן חורין (קהלת י'), דזקיף רישא לגלאה ולפרשה מילין ולא דחיל. כלומר, אע"פ שצעיר אני לימים ואתם ישישים, על כן זחלתי ואירא מחות דעי אתכם (איוב ל"ב). העזתי כנמר ונתלתי בצו האל ובשמי רפאל, לפי שמקובלני ממו"ר אבי אב"י זצ"ל, ששמא גרים. כדמצינו שבזמן ירמיהו נזרקו ישראל מארצם, ובזמן ישעיהו נושעו ישראל. ולפי שלשמי רפאל יש שתי משמעויות הפוכות כביכול, דהיינו, משמעותו האחת היא מלשון רפואה. ומשמעותו השניה מלשון חולשה, כדכתיב, חזקו ידים רפות (ישעיה ל"ד). ללמדנו שאין רפואה אלא במקום חולשה. וכן נאמר, כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו (ישעיה מ"ג). ועל אף שאינני משמש כרב או כתלמיד ישיבה, אלא על"ח וכאחד העם אנכי. נעזרתי בעזות דקדושא לחזק את הנחלשים בעיניהם, אשר עליהם נאמר, וצדיקים ככפיר יבטח (משלי כ"ח). וכוונתי בחיבור זה לש"ש, להאיר את התורה מלמטה למעלה, בבחינת הוי זנב לאריות. למען ידעו ע"ה ובני דעת, את פנימיות מידת החסד שבגבורה. דהיינו, שאלמלא המאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים, ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, לא יוכל העולם להתקיים אפילו רגע אחד, למרות ובגלל ההתפתחות האדירה במדע. לפי שבסיס המדע בנוי על יצירת יש מיש. וה' בגבורת חסדו הוא אשר נתן בלב המדענים להבין, להשכיל ולפתח את אשר ברא, כדי שהעת בה הטכנולוגיות מתפתחות במהירות, תגרום למשכילים ולנגרריהם להבין כמה אפסה יכולתם, בפני בורא עולם. כפי שהעיד שלמה המלך החכם באדם: אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני (קהלת ז'). ודע וראה, שאפילו כיום המעצמה הגדולה בעולם בעושר, בידע, בטכנולוגיה ובעוצמה. אינה יכולה לעמוד כנגד רוח, ומידי שנה בעת שמגיעה אליהם סופת רוח, הנקראת בלשונם "הוריקן". ממשלתם מבריחה אלפי אנשים הנוטשים את בתיהם ורכושם, לפי שאין בכח המעצמה הגדולה בתבל להפעיל רוח נגדית, או לעשות כל דבר אחר שיעצור ויבריח או ימנע את הרוח, אשר מעת לעת היא מרקנת את עריהם. וכ"ש שאין הם יכולים לעמוד בפני רעידות אדמה, התפרצויות געש, סערות הים, מוות וכד', שה' מביאם לעולם על מנת להזכיר לע"ה, מי הוא השליט הבלעדי בעולם כולו. שנאמר, כי סתמים וחתמים הדברים עד עת קץ. יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים והרשיעו רשעים ולא יבינו כל רשעים, והמשכילים יבינו (דניאל י"ב). כי אז אהפך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה' (צפניה ג'), והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים וידעו כי אני ה' (יחזקאל ל"ח).

ג.

שנת החיבור:

חיבור זה המכונה "מצמרת הארז" נכתב בשנת ג' אלפים שי"ג לצאת ישראל ממצרים, שהיא שנת ה' אלפים תשס"א לבריאת העולם. שנת תשס"א היא בגימטריה ולקחתי רז, היוצא מן הפסוק: ולקחתי אני מצמרת הארז הרמה (יחזקאל י"ז, כ"ב). וכן המילים מצמרת הארז הם ראשי תיבות מ"ה, המרמזות שהחיבור נכתב בשנת מ"ה לחיי. לקיים את המקרא שכתוב: ועתה ישראל מה ה' אלהיך שאל מעמך (דברים י'). ועוד, מ"ה הוא בגימטריה אדם. ונאמר, ואדם יפיק תבונה (משלי ג'). ונאמר, ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם (יחזקאל ל"ד). ועוד, שמי רפאל הוא בגימטריה איש, דהיינו, אדם. ונאמר, ונתתי להם בביתי ובחומתי יד ושם (ישעיה נ"ו). דזכאה חולקיה דההוא דזכה, דמדוריה עם מלכא בביתה. ועוד, מ"ה הוא בגימטריה מאד. וכתיב אודך על כי נוראות נפליתי נפלאים מעשיך ונפשי ידעת מאד (תהילים קל"ט).

ד.

טעמים לשם החיבור: קראתי את שם החיבור "מצמרת הארז", כאמור בפסוק: כה אמר ה' אלהים ולקחתי אני מצמרת הארז הרמה ונתתי, מראש ינקותיו רך אקטף ושתלתי אני על הר גבה ותלול (יחזקאל י"ז, כ"ב). לפי שבמלים מצמרת הארז רמוזים חמשה טעמים:

הטעם הראשון: משום שבמילים "מצמרת הארז", צפונים רמזים המבטאים את תוכן החיבור. לפי שהמילים מצמרת הארז הם בגימטריה תתקפ"ג. שהוא בגימטריה "עבדך רפאל בן אשר חגבי", וגם בגימטריה "זו בפרשה השבוע", וגם בגימטריה "מהזהר עלי התורה", וגם בגימטריה "אגדה בפרשה השבוע", וגם בגימטריה "לספר בתורה", וגם בגימטריה "לספר תרי"ג", שעולה מנין כל אחד מהם לגימטריה "מצמרת הארז". רמזים אלה נכללים בתוכן החיבור, שכן בחיבור זה ישנם: מעט מסיפורי התורה, מעט מן הזהר, מעט מן האגדה, מעט מתרי"ג מצוות ומעט מסברותי על הפסוק הראשון של פרשת השבוע. לפי שהפסוק הראשון של פרשת השבוע דומה לצמרת של הפרשה, משום שעל שמו נקראת כל פרשת השבוע. כלומר, ולקחתי אני מצמרת הארז. דהיינו, לקחתי אני מהפסוק הראשון של פרשת השבוע.

הטעם השני: על מנת לשתול בקרב בני ארז, כפי שנהגו קדמונינו: מדאיתיליד ינוקא שתלי ארזא (גיטין נז.). דהיינו, לפי שהארז מסמל את ההתבוננות אל העתיד. לפיכך כל מעשה או חידלון, צריך להראות במחשבה עליונה, ולהבחן ע"פ הטובה העתידה לצאת ממנו לעתיד הרחוק והעוה"ב, הן במישרין והן בעקיפין. לשם כך יש צורך להתעלות ולהביט למעלה ולמרחוק, לפנים ולאחור, מבלי שעצי הפרי הקרובים יסתירו את האופק. לפיכך יש לטפס לצמרת העץ הגבוה ביותר ולהביט, דהיינו, מצמרת הארז. וכן דרשו חז"ל על הפסוק, זכר ימות עולם (דברים ל"ב). שצריך האדם לזכור שהעולם נברא בששה ימים, על תנאי שיבואו ישראל ויקבלו את התורה. כי ע"י קיום התורה המשולה למים, מתחזק הארז ומגביה. שנאמר, צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה (תהילים צ"ב). לפי שארז לא סליק אלא בעדונא דמיא, כד"א כארזים עלי מים (במדבר כ"ד) כך ארז בלבנון ישגה. דמתמן נפיק מבועא ונהרא דמיה לאשקאה, וארז דא קב"ה דכתיב, בחור כארזים (שיר השירים ה').

הטעם השלישי: על מנת לרמוז לבני, שתכליתם היא לקחת מצמרת הארז הרמה, שהיא התורה הדומה לארז. לפי שהתורה גורמת לחוסן, לחיי טהרה ולהתקפה חלשין. כשם שהארז הוא גם עץ חזק וגם עץ הגורם לטהרה וחיים למצורע החשוב כמת. שנאמר, ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהרות ועץ ארז (ויקרא י"ד). וכן מצאנו שה' ציוה: ועשית את הקרשים למשכן עצי שטים עמדים (שמות כ"ו). ואילו ישראל עשאום מעצי ארזים, כפי שפירש הרש"י בשם ר' תנחומא: יעקב נטע ארזים במצרים, וכשמת ציוה לבניו להעלותם עמהם כשיצאו ממצרים. אמר להם שעתיד ה' לצוות אתכם לעשות משכן במדבר מעצי שטים, ראו שיהיו מזומנים בידכם. כלומר, יעקב אע"ה צפה ברוה"ק והחליף את עצי השטים בעצי ארזים. משום שעצי השטים מזכירים את חטא ישראל. שנאמר, וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב (במדבר כ"ה). וכן מצאנו ששלמה המלך ע"ה חיזק את ביהמ"ק שבנה באמצעות עצי ארזים. שנאמר, ויאחז את הבית בעצי ארזים (מלכים א, ו'). דהיינו, עץ הארז מחזק קדושים ומטהר. לפיכך יש לשאוף להיות מצמרת הארז, על ידי קיום התורה. לפי שהתורה היא גורמת לחיים ומחזקת קדושים. כפי שנאמר, עץ חיים היא למחזיקים בה ותמכיה מאשר (משלי ג').

הטעם הרביעי: על מנת לרמוז שכל אדם צריך לשמש דוגמא טובה לכפופים לו ולהוכיחם. משום שאם ראשי עמא מתתקן, כולי עלמא מתתקן. כדכתיב, ונעלם דבר מעיני הקהל (ויקרא ד'). דהיינו, שעיני הקהל הם מנהיגיו, לפי שכל העם נמשכים אחריהם. וזהו מסר עליון, שהרי ווי לדרא כד רעיין לא משתכחין, וענא סאטן ואזלין, ולא ידעין לאן אתר אזלי, לא לימינא ולא לשמאלה. לפיכך נמשלו מנהיגי העם לארזים, לפי שהארזים נצפים למרחוק, ונאמר עליהם, אם בארזים נפלה שלהבת מה יאמרו אזובי קיר. וגם בית המקדש נמשל לארז. שנאמר, כי נפל ארז (זכריה י"א). לפי שלא נחרב ביהמ"ק אלא משום שנתקלקלו הארזים, וע"י תיקון הארזים יזכו ישראל להתגשמות הנבואה: ולקחתי אני מצמרת הארז הרמה, כדתרגם יונתן: ממלכותא דבית דוד דמתיל כארזא רמה.

הטעם החמישי: על מנת להזכיר כי לכל אדם יש תקוה. ואף לרשעים יש תקוה, ע"י התשובה. משום שהאדם נמשל לעצי השדה: הצדיקים נמשלו לעצי פרי מאכל שהם בטוחים בעתידם, משום שבעל הפרדס שומר עליהם ומטפחם, על מנת שימשיכו לעשות פירות טובים. לעומת זאת עצי הארז שאינם עצי מאכל, ככל שהם גדלים, כך גדל חששם מפני בעל הפרדס שמא יבוא לכרות אותם, ואז לא תהיה להם תקומה. לפיכך באתי בחיבור זה לחזק את רוחם של אלו מצמרת הארז, החוששים מנפילתם בעתיד, ולהזכירם שע"י התשובה ולימוד התורה, יש להם תקוה לעתיד לבא. שנאמר, כי יש לעץ תקוה אם יכרת ועוד יחליף וינקתו לא תחדל ... מריח מים יפרח ועשה קציר כמו נטע (איוב י"ד). ואין מים אלא תורה. שנאמר, הוי כל צמא לכו למים (ישעיה נ"ה). מטעם זה נהגו בק"ק שרעב שבתימן לקרא את הפטרת "מצמרת הארז", בשנה שבה חלה שבת פרשת האזינו לאחר יום הכיפורים.

ה.

חתימת החיבור:

בטרם אכלה לדבר אל לבי. אברך את ה' אשר יעצני (תהילים ט"ז), וזיכני לכתוב חיבור זה. יהא שמה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא יתברך, וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתהדר ויתעלה ויתהלל שמיה דקודשא בריך הוא.

בעת רצון זה, יברך את אשת החיל אשר נתן עימדי מזל, אשר נשאה על שיכמה את עול צרכי הבית, וע"י זה איפשרה לי להוציא לאור חיבור זה. כדאמרו חז"ל: כולה במזלא תליה. יה"ר שתזכה למזל טוב, בבני, חיי ומזוניה, התלויים במזל. ויתקיים בה מקרא שכתוב, אל נא רפא נא לה, אכי"ר. גם בברכותיו הוא יברך את בנינו ובנותינו, החל בגדולה לאה, יה"ר שתזכה לעשות חיל ותבנה את ביתה כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל (רות ד'). ולבנינו אשר, יה"ר שיתקיימו בו ברכות יעקב אע"ה ומשה רע"ה, כאמור: מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך (בראשית מ"ט), ולאשר אמר ברוך מבנים אשר יהי רצוי אחיו וטבל בשמן רגלו (דברים ל"ג). ולבנינו ישי, יה"ר שיזכה ליסוד עילאה ושלמותא, ויתקיים בו מקרא שכתוב, ויצא חטר מגזע ישי, ונצר משרשיו יפרה. ונחה עליו רוח ה', רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה' (ישעיה י"א). ולבנינו איל, יה"ר שיתקיים בו מקרא שכתוב, כאיל תערג על אפיקי מים, כן נפשי תערג אליך אלהים (תהילים מ"ב), ועוד יתקיים בו מקרא שכתוב, ויהי כנהר שלומך וצדקתך כגלי הים (ישעיה מ"ח), אז ידלג כאיל פסח ותרן לשון אלם (ישעיה ל"ה). ולבתנו יעל, יה"ר שיתקיים בה מקרא שכתוב, תברך מנשים יעל ... מנשים באהל תברך (שופטים ה'). יהי רצון שזכות התורה תגן בעדם, הון ועושר בביתם וצדקתם עומדת לעד. ויתקיים בהם מקרא שכתוב, כי אצק מים על צמא ונוזלים על יבשה, אצק רוחי על זרעך וברכתי את צאצאיך (ישעיה מ"ד), יברכך ה' וישמרך, יאר ה' פניו אליך ויחנך, ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום (במדבר ו'). ואתה שלום וביתך שלום וכל אשר לך שלום (שמואל א, כ"ה), שלום רב לאהבי תורתך ואין למו מכשול (תהילים קי"ט), ה' עז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום (תהילים כ"ט).

ו.

העל"ח רפאל ב"ר אשר חגבי

מקורות

עריכה

על-פי מאמר של חגי רפי שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2006-04-03.

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/sofrim/hagay/sof