ביאור:מצוה הבאה בעבירה
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
הגדרה
המצווה גופא היא הנעשית בעבירה ולא שהאדם עושה עבירה. כלל זה הוא מדרבנן ואסמכוה רבנן אקרא.
באופן כללי ניתן לומר שכלל זה הוא לא פשוט ורבו בו הדעות השונות כפי שנראה בהמשך.
מצוות דאורייתא – לדעת רוב הפוסקים, מפעילים כלל זה רק על מצוות דאורייתא ולכן מצוות דאורייתא שנעשו תוך כדי עבירה – אין יוצאים בהם, משום: מצווה הבאה בעבירה.
מצוות דרבנן - לדעת "המחבר" (רבי יוסף קארו) יוצא בדיעבד ] , אבל אינו מברך. הדוגמה היא: מרור גזול. היות ומרור בזמננו הוא מדרבנן, הרי אם גזל מרור יצא בדיעבד (כמובן שהוא עובר על לאו של "לא תגזול"). הרמ"א חלוק על "המחבר" ואומר שמפעילים את הכלל של מצווה הבאה בעבירה גם על דאורייתא וגם על דרבנן ולכן לדעתו גם במרור לא יצא.
החילוק שעושה רבי יוסף קארו בין מצוות דאורייתא לדרבנן לא מפורט בגמרא ולא בראשונים. ע"פ שיטה זו, נושאים רבים אינם מבוררים היטב.
המקרה הקלאסי של "מצווה הבאה בעבירה"
הגמרא במסכת סוכה (דף כט:) דנה האם ניתן לצאת ידי חובה בלולב הגזול. אומרת הגמרא
"...אלא גזול בשלמא יום טוב ראשון – דכתיב (ויקרא כג) לכם – משלכם , אלא ביום טוב שני אמאי לא? אמר רבי יוחנן משום רשב"י: משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה. שנאמר (מלאכי א') "....והבאתים גזול ואת הפסח ואת החולה", גזול דומיא דפסח (הכוונה לקורבן פסח), מה פסח לית ליה תקנתא – אף גזול לית ליה תקנתא, לא שנא לפני יאוש ולא שנא לאחר יאוש. בשלמא לפני יאוש (הרי קיים הפסוק לגבי קורבן שלולב הגזול הושווה אליו) "אדם כי יקריב מכם..." (ויקרא א) "מכם" אמר רחמנא ולאו דידה הוא אלא לאחר יאוש – הא קנייה ביאוש! (אם כן מדוע בכל זאת לא יוצאים בקרבן גזול, או בלולב גזול – אפילו לאחר יאוש בעלים?) אלא לאו – משום דהוה ליה מצווה הבאה בעבירה"... ואמר רבי יוחנן משום רשב"י: מאי דכתיב (ישעיהו סא) "... כי אני ה' אהב משפט, שונא גזל בעולה" - משל למלך בשר ודם שהיה עובר על בית המכס, אמר לעבדיו תנו מכס למוכסים, אמרו לו: והלא כל המכס כולו שלך הוא! אמר להם: ממני ילמדו כל עוברי דרכים ולא יבריחו עצמן (ישתמטו מתשלומים) מן המכס. אף הקדוש ברוך הוא אמר: "...אני ה' שונא גזל בעולה..." ממני ילמדו בני ויבריחו עצמן מהגזל.
שיטת הראשונים: "מצוה הבאה בעבירה" רק במצוות של "ריצוי"
ע"פ התוספות, רשב"א, תוס' רבינו פרץ וכן בחידושי הר"ן וכן ראשונים נוספים:
הכלל של "מצווה הבאה בעבירה" "מופעל" רק על מצוות הבאים לצורך "ריצוי" ( ריצוי של הקב"ה) . כך מביא הר"ן:
"...דשאני לולב שמהללין ומקלסין בו למקום ".
לולב (וכן כל ארבעת המינין) וכן קורבן אלו תחומים העונים על קריטריון זה. לולב וקרבן מטרתם לכפר ולרצות את המקום ולכן אם הקורבן גזול או ארבעת המינים גזולים – נפסול אותם משום "מצוה הבאה בעבירה", כי יש להם תפקיד נעלה של ריצוי לפני הקב"ה ואין קטיגור נעשה סניגור . אבל סוכה, או מצה או שאר מצוות, לא שייך בהם דין ריצוי ולכן כאמור שם לא שייך לומר מצוה הבאה בעבירה.
ולכן כאשר בכל זאת רצינו לפסול מצה גזולה, או סוכה גזולה, או ציצית גזולה, נאלצנו להסתמך על דיוקים מפסוקים מפורשים ולא ניתן לאסור - על סמך "מצווה הבאה בעבירה".
למשל: במצה גזולה בפסח, לומדים גזירה שווה מלחם, מה בלחם צריך להיות "עריסתיכם" שלכם , אף במצה חייב להיות שלכם. כך גם לגבי ציצית – בה נאמר "ועשו להם ציצית"- "להם" "משלהם" ] . רואים שלא לומדים ממצווה הבאה בעבירה, אלא ממעטינן מפסוק. '
הדוגמא הידועה והחשובה היא הלימוד על איסור סוכה גזולה, כפי המובא במסכת סוכה (כ"ז:):
"תניא רבי אליעזר אומר כשם שאין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון של חג בלולבו של חבירו דכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים משלכם כך אין אדם יוצא ידי חובתו בסוכתו של חבירו דכתיב חג הסוכת תעשה לך שבעת ימים משלך וחכמים אומרים אף על פי שאמרו אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון בלולבו של חבירו אבל יוצא ידי חובתו בסוכתו של חבירו דכתיב כל האזרח בישראל ישבו בסכת מלמד שכל ישראל ראוים לישב בסוכה אחת ורבנן האי לך מאי דרשי ביה מיבעי ליה למעוטי גזולה..."
רואים אם כן שחכמים נצרכים לפסוק מיוחד ללמד שאין יוצאים בסוכה גזולה ולא מפעילים את הכלל של "מצוה הבאה בעבירה" לגבי סוכה, מפני שסוכה לא באה לרצות, אלא היא מצווה רגילה. "ריצוי" עיניינו כמו תפילה, אקט ישיר בפני הקב"ה ולכן חייבים שהפעולה תהיה "נקייה" לגמרי מכל חשש גזל או עבירה אחרת.
הכלל: במצוות בהם ניתן "לתקן" את העבירה לא אומרים "מצווה הבאה בעבירה "
על אדם שאכל מצת טבל (מצה שלא הופרשו ממנה תרומות ומעשרות), אומר הרמב"ן בחידושיו למסכת פסחים (לה.):
"...ויש לי לתרץ שאין בטבל דין מצווה הבאה בעבירה מפני שבידו לתקן...שאם עבר ותקנו - מתוקן..." .
והגמרא במסכת פסחים (לה:) שואלת האם הוא עובר שני איסורים, איסור אכילת טבל ואיסור אכילת חמץ שהרי ללא הפרשת תרומות ומעשרות למצה דין חמץ?
על כך, הגמרא עונה: " אין איסור חל על איסור ".
הסבר בקצרה של נושא "אין איסור חל על איסור"
דבר האסור מהתורה – אין איסור אחר יכול לחול עליו. כגון: כהן גדול שבא על אשה זונה ונעשית חללה ואח"כ נעשית גרושה ואח"כ אלמנה – אין הכהן גדול לוקה עליה אלא אחת. וכן עוף טמא שמת, אין האוכל אותו חייב אלא משום איסור טומאה (הראשון) ואינו חייב משום נבלה, שכן אין איסור חל על איסור ] .
בנושא זה אנו ניצבים בפני מחלוקת ר' שמעון ור' יוסי:
ר' שמעון - אין האיסור השני חל כלל והוא כמי שאינו קיים.
רבי יוסי – האיסור השני לא חל מבחינת העונש, אבל העובר עליו נקרא רשע - שעובר על שני איסורים.
לדעת רוב הפוסקים, אם שני האיסורים באים כאחד חייב על שניהם. לפיכך הבא על אשת אחיו (בשוגג) מביא שתי חטאות, אחת משום אשת איש והשנייה אשת אחיו, כי לשיטתו הוא עבר על שני האיסורים כאחד.
לעניננו( מצווה הבאה בעבירה): ישנם מקרים יוצאים מהכלל שכלל לא שייך בהם "מצוה הבאה בעבירה" והם מקרים של "מצוה דרבים" , או "מצוה רבא" . במקרים הללו, מותר לעשותה בדיעבד גם אם תוך כדי כך נעשתה עבירה.
כגון: "המשחרר עבדו לצורך השלמת מנין", היות וזו מצווה דרבים מותר, למרות שהוא עובר על "לעולם בהם תעבודו".
לסיכום
נראה לעניות דעתי לומר שהעניין של " ריצוי " הוא הקובע '
וכל היכן שהמצווה באה לשם ריצוי הקב"ה, כגון קרבן , ארבעת המינים , תפילה וכיוצא בו – ניתן לפסול את המצווה אם היא באה בעבירה.
בשאר המצוות, אם מדובר במצווה הבאה בעבירת גזל - בד"כ ממעטין את הגזול מפסוק ולא מרבים להשתמש בכלל גורף של "מצווה הבאה בעבירה".
לגבי האבחנה של דאורייתא או דרבנן ביחס "למצווה הבאה בעבירה" – לא מצאתי שימוש באבחנה זו בתלמוד או בפוסקים. ככלל נראה שאין זה משנה האם המצווה היא מדאורייתא או מדרבנן, לגבי הדין של מצווה הבאה בעבירה ' . '
] שו"ע, סימן תרמט, סעיף א', וכן סימן תנד.
] ראה ב"תורה תמימה" לספר במדבר, ט"ו, ל"ח.
] יש להעיר, כי כאשר האיסור הראשון פוקע האיסור השני חל.
מקורות
עריכהעל-פי מאמר של ד"ר מנחם צוקר שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2009-03-11.
דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.
קיצור דרך: tnk1/sofrim/zuckm/mcwa