ביאור:מנהיג ערכי מול מנהיג מעשי

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

פרשת מקץ: מנהיג ערכי מול מנהיג מעשי / מוטי לקסמן פרשת השבוע, פרשת "מקץ" עוסקת בעיקר בעלייתו לגדולה של יוסף במצריים ובהתבססותו בשלטון הפרעוני, שם. על רקע זה מתנהל תהליך נוסף, התגבשות או מיקום יהודה כמנהיג בין אחיו. המיוחד בתהליך הוא שבעבר הדמות המרכזית שקבעה את מיקומו של בן בין אחיו היו אחד ההורים, וליתר דיוק אחת האמהות. שרה דאגה שבנה יצחק יהיה הממשיך לאברהם ולא ישמעאל, בנה של הגר (ברא' כא, ט–י). רבקה תכננה והוציאה לפועל פעולות אחדות שיבטיחו שהבן המועדף עליה, יעקב, יהיה ממשיך השושלת הרשמית ולא הבכור עשו (ברא' כז, ה–יז). יעקב, בעל ארבע נשים ואב לשנים-עשר בנים ובת אחת, פרט להעדפתו המוצהרת את יוסף אינו נוקט בפעולה כלשהי כדי לקבוע מי יהיה מנהיג בין בניו. גם לנשיו אין כל תפקיד בכך. ניתן לומר, שהתגבשות יהודה למנהיג אחיו היא תוצר של מערכת היחסים והנסיבות בחיי האחים. הפעם נעקוב אחרי התפתחות זו, נפתח בהצגת המסופר, אחר כך נדון בו. ראובן ויהודה מוזכרים כבר קודם, ויש לומר, שניהם בנסיבות חריגות. ראובן שוכב עם פילגש אביו בלהה, יעקב אינו מגיב (ברא' לה, כב). יהודה מסתבך, אבל מודה בכך, עם כלתו האלמנה תמר (ברא' לח, א–ל). בסיפורי יוסף, ברוב המקרים מדובר על האחים כקבוצת רבים. ראובן ויהודה זוכים לאזכור אישי (גם שמו של שמעון מוזכר אבל באופן סביל בלבד: "וַיִּקַּח מֵאִתָּם אֶת שִׁמְעוֹן וַיֶּאֱסֹר אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם" [ברא' מב, כד]). ראובן ויהודה מוזכרים פעמיים. בפעם הראשונה, בעת התארגנות האחים להתנכל ביוסף. ראובן הוא היוזם, האחים נענים לו: "וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם וַיֹּאמֶר לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו. וַיְהִי כַּאֲשֶׁר בָּא יוֹסֵף אֶל אֶחָיו וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת יוֹסֵף אֶת כֻּתָּנְתּוֹ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלָיו. וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם" (ברא' לז, כא–כד). אבל כעבור זמן לא רב, כאשר ראובן אינו נוכח, מצליח יהודה לשנות את הכוון, מבלי להתייחס להסכמה עם ראובן: "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ. לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו. וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת יוֹסֵף מִן הַבּוֹר וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף וַיָּבִיאוּ אֶת יוֹסֵף מִצְרָיְמָה" (שם, כו–כח). המקרה השני בו מוזכרים שני האחים, ראובן ויהודה, הוא בפרשה שלנו פרשת מקץ. האחים שבים ממצרים עם התבואה שקנו. הם מספרים את חוויותיהם ליעקב האב, גם את הדרישה: "וַיֹּאמֶר אֵלֵינוּ הָאִישׁ אֲדֹנֵי הָאָרֶץ: בְּזֹאת אֵדַע כִּי כֵנִים אַתֶּם, אֲחִיכֶם הָאֶחָד הַנִּיחוּ אִתִּי וְאֶת רַעֲבוֹן בָּתֵּיכֶם קְחוּ וָלֵכוּ. וְהָבִיאוּ אֶת אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אֵלַי וְאֵדְעָה כִּי לֹא מְרַגְּלִים אַתֶּם כִּי כֵנִים אַתֶּם. אֶת אֲחִיכֶם אֶתֵּן לָכֶם, וְאֶת הָאָרֶץ תִּסְחָרוּ" (ברא' מב, לג–לד). יעקב מסרב לרעיון לשלוח למצרים את בנה הנותר של רחל: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יַעֲקֹב אֲבִיהֶם: אֹתִי שִׁכַּלְתֶּם, יוֹסֵף אֵינֶנּוּ וְשִׁמְעוֹן אֵינֶנּוּ, וְאֶת בִּנְיָמִן תִּקָּחוּ עָלַי הָיוּ כֻלָּנָה" (שם, לו). ביטוי של אב החושש מאוד לגורל בניו. בתגובה קם הבכור לבניו, ראובן, ומצהיר: "אֶת שְׁנֵי בָנַי תָּמִית אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ תְּנָה אֹתוֹ עַל יָדִי וַאֲנִי אֲשִׁיבֶנּוּ אֵלֶיךָ" (שם, לז). יעקב דוחה זאת על הסף (שם, לח). כעבור זמן מה, עדיין "וְהָרָעָב כָּבֵד בָּאָרֶץ" (ברא' מג, א). בני משפחת יעקב "כִּלּוּ לֶאֱכֹל אֶת הַשֶּׁבֶר אֲשֶׁר הֵבִיאוּ מִמִּצְרָיִם" (ברא' מג, ב1) פונה יעקב אל בניו: "שֻׁבוּ שִׁבְרוּ לָנוּ מְעַט אֹכֶל" (שם, ב2). הפעם יהודה מדבר הוא מזכיר לאביו יעקב את תנאי האיש ממצרים (שם, ג–ה). בהמשך מתפתחת שיחה קצרה בין יעקב לבניו על השאלה למה הם סיפרו שיש להם אח נוסף בבית (שם, ו–ז). במצב זה קם יהודה ופונה באופן נחרץ אל האב יעקב ואומר: "שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת גַּם אֲנַחְנוּ גַם אַתָּה גַּם טַפֵּנוּ. אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ, מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִים. כִּי לוּלֵא הִתְמַהְמָהְנוּ כִּי עַתָּה שַׁבְנוּ זֶה פַעֲמָיִם" (שם, ח–י). יעקב מתרכך, הוא מסכים לצרף אליהם את בנימין. הוא אף מייעץ להם לקחת שי, ולא לשכוח לברר אם הכסף שמצאו בשקיהם אין מקורו בטעות: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִשְׂרָאֵל אֲבִיהֶם אִם כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה מְעַט צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ נְכֹאת וָלֹט בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים. וְכֶסֶף מִשְׁנֶה קְחוּ בְיֶדְכֶם וְאֶת הַכֶּסֶף הַמּוּשָׁב בְּפִי אַמְתְּחֹתֵיכֶם תָּשִׁיבוּ בְיֶדְכֶם אוּלַי מִשְׁגֶּה הוּא. וְאֶת אֲחִיכֶם קָחוּ וְקוּמוּ שׁוּבוּ אֶל הָאִישׁ" (שם, יא–יג). מכאן ואילך, יהודה הוא ראש האחים "וַיָּבֹא יְהוּדָה וְאֶחָיו בֵּיתָה יוֹסֵף" (ברא' מד, יד1), והוא מדבר בשמם (ברא' מג, טז). נבחן את המסופר. בסיפור התנכלות האחים ליוסף מגלה ראובן עמדה אחראית לגורלו של יוסף. ניתוחו של הרב בנימין לאו מספק ניתוח מלא לכך: התורה מספרת לנו שהוא רצה להצילו מידם, אך מעשהו היה בתחבולה ולאחיו לא אמר אלא: "ידינו אל תהיה בו". קריאה נוספת בדברי ראובן, בזמן שיוסף מתקרב אליהם, תסייע להבנת האירוע [...] יש כאן תופעה לשונית שחוזרת במקרא כמה פעמים. המלה "ויאמר" חוזרת פעמיים, ובין שני הדיבורים אין דיבור של מישהו אחר. הרב והחוקר דוד צבי הופמן [...] עמד על התופעה הזאת בכללותה ועל פיה הסביר [...] באמירה הקצרה הראשונה אומר ראובן את דעתו בוויכוח. האחים מבקשים לבצע רצח אך ראובן עומד מולם וקובע: "לא נהרגנו נפש". הוא לא מתווכח, לא מדבר אליהם, אלא פוסק. השלב הזה נעשה שלא בנוכחות יוסף. הוא עוד רחוק. ככל שיוסף מתקרב כך גדל המתח של ראובן. הוא הבכור ויש לו מעמד משמעותי באירוע. הוא מבין שצריך לתעל את האלימות הכבושה בלבותיהם של האחים ורואה שהם נחושים בדעתם לבצע את זממם. במערכה הראשונה הוא הובס. ראובן רואה שעומד להיות כאן רצח ולכן מציע את ההצעה שלו, שבאה להציל את יוסף מידם. זה הדיבור השני של ראובן: "אל תשפכו דם, השליכו אותו אל הבור ויד אל תשלחו בו". הוא מנווט אותם אך אינו שותף פעיל. הוא משדל אותם שאפשר להשיג את זממם גם בלי דם על הידיים. כוונתו הייתה להציל את יוסף לאחר מכן, אך מכירת יוסף לישמעאלים מנעה את ההצלה הזאת. [...] הוא אכן אמר להם "לא נהרגנו" ורק כשלא שמעו אליו ודבקו באלימותם נאלץ להציע את ההצעה החילופית של ההשלכה לבור" (1). משום-מה, ראובן נעלם מזירת האירוע, אין הסבר לכך במקרא. כשמגיעה אורחת הישמעאלים מעלה יהודה את הצעתו למכור את יוסף. א. הוא אינו מתייחס כלל לסיכום שהיה עם ראובן, שממנו היה ברור שאין להרוג את יוסף. ב. ניסוח דבריו מעלה תמיהה: "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ?" (ברא' לז, כו). יותר מפרשן אחד מבינים את השימוש בביטוי "מַה בֶּצַע" כמכוון לכדאיות כספית (2). המשך דברי יהודה ומימוש הצעתו מאששים תפיסה זו "לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים [...] וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף" (שם, כז–כח). במלים אחרות, האחים הלכו אחר זה שעורר בהם סיכוי לגמול כלכלי. ראובן, הדגיש את הערך "חיי אדם" יהודה קישר את "חיי האדם" למצלצלין... בסיפור השני, לאחר חזרת האחים ממצרים ראובן מציע לקחת אחריות, אבל יעקב דוחה זאת, כעבור זמן יהודה מציע ויעקב מקבל. מהו הגורם הקובע כאן? עיתוי! ראובן מעלה את הצעתו, כאשר יש מזון, ואין שום-דבר דחוף בצורך להציל את שמעון משביו במצרים. שוב, ראובן נוטה להעלות טעון ערכי. יהודה מעלה את הצעתו, כאשר סכנת רעב מרחפת; כשהקיבה ריקה, כל הצעה למלאה מתקבלת. אם-כן, בשני המקרים ראובן מתגלה כערכי ויהודה כמעשי, ושני המקרים גבר יהודה על ראובן וכבש את מנהיגות האחים. מונהגים כנראה מעדיפים מנהיג שמבטיח גמול מוחשי, שכר ממש. האם בדורנו, השתנו שיקולי התמיכה במנהיג זה או אחר??? <><><><><> הערות ומראה מקום (1) בנימין לאו, "רגע אחד של הקשבה", הארץ תרבות וספרות 30/11/07, עמ' 3. (2) התלמוד נוקט במוצהר עמדה שלילית: "וכל המברך את יהודה - הרי זה מנאץ" (בבלי, סנהדרין ו, ב). "מה הנאת ממון תהיה לנו כי נהרוג את אחינו?" (יונתן על אתר); "מה ממון, כתרגומו" (רש"י על אתר); "מה תועלת" (ראב"ע על אתר); "ההורג [הורג] הוא לאחד משלש סבות, הראשונה לגזול ממונו, [...] לראשונה אמר מה בצע, כתרגום מה ממון" (תולדות יצחק על אתר).

מקורות

על-פי מאמר של motinue שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2007-12-03.

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/messages/prqim_t0141_0