ביאור:מחלוקת גניבא ומר עוקבא

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

בין בתרי סוגיות מסכת גיטין אנו פוגשים את גניבא מספר פעמים, לרוב בשילוב ביקורת על מעשיו. הנתונים שלפנינו מספרים אודות סכסוך שניהל עם מר עוקבא, ובכך זכה לכינוי פלגאה כמי שמפריד בין החכמים. להלן אצטט את קטעי התלמוד המגלים טפח ומכסים טפחיים, עדי הסוף הטרגי.

(גיטין לא ב): "רב הונא ורב חסדא הוו יתבי, חליף ואזיל גניבא עלייהו, אמר חד לחבריה: ניקום מקמיה, דבר אוריין הוא, א"ל אידך: מקמי פלגאה ניקום? אדהכי אתא איהו לגבייהו, אמר להו: במאי עסקיתו? אמרו ליה: ברוחות. אמר להו, הכי אמר רב חנן בר רבא אמר רב: ד' רוחות מנשבות בכל יום, ורוח צפונית מנשבת עם כולן, שאלמלא כן, אין העולם מתקיים אפילו שעה אחת, ורוח דרומית קשה מכולן, ואלמלא בן נץ מעמידה, מחרבת כל העולם כולו מפניה, שנאמר: המבינתך יאבר נץ יפרש כנפיו לתימן."

כיוצא בזה (גיטין סב א): "רב הונא ורב חסדא הוו יתבי, חליף ואזיל גניבא. א"ל חד לחבריה: ניקום מקמיה דבר אוריין הוא, אמר לו: ומקמי פלגאה ניקום? אדהכי אתא איהו לגבייהו, אמר להו: שלמא עלייכו מלכי, שלמא עלייכו מלכי! אמרו ליה: מנא לך דרבנן איקרו מלכים? אמר להו, דכתיב: בי מלכים ימלוכו וגו'. אמרו ליה: ומנא לך דכפלינן שלמא למלכי? אמר להו, דאמר רב יהודה אמר רב: מנין שכופלין שלום למלך? שנאמר: ורוח לבשה את עמשי ראש השלישים וגו'. אמרי ליה: ליטעום מר מידי, אמר להו, הכי אמר רב יהודה אמר רב: אסור לו לאדם שיטעום כלום עד שיתן מאכל לבהמתו, שנאמר: ונתתי עשב בשדך לבהמתך, והדר ואכלת ושבעת"

מהות הפילוג שעורר אנו פוגשים בתחילת המסכת: (גיטין ז א): "שלח ליה מר עוקבא לר' אלעזר: בני אדם העומדים עלי ובידי למסרם למלכות, מהו? שרטט וכתב ליה: אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי, אף על פי שרשע לנגדי אשמרה לפי מחסום. שלח ליה: קא מצערי לי טובא, ולא מצינא דאיקום בהו! שלח ליה: דום לה' והתחולל לו, דום לה' והוא יפילם לך חללים חללים, השכם והערב עליהן לבהמ"ד והן כלין מאיליהן. הדבר יצא מפי ר"א, ונתנוהו לגניבא בקולר."

להשלמת העניין אצטט אף את תיאור שעתו האחרונה: (גיטין סה ב): "גניבא יוצא בקולר הוה, כי הוה קא נפיק, אמר: הבו ארבע מאה זוזי לרבי אבינא, מחמרא דנהר פניא."

מי היה מר עוקבא? למה חלק עליו גניבא? במה עמד על מר עוקבא? התשובות לשאלות אלו לא התפרשו, ולא נותר לנו כי אם להתחקות על שרידי עובדות חלקיות ולהרכיב את התאוריה שתשפוך מעט אור על פרשיה זו.

המתיחות בין מר עוקבא ושמואל

באיגרת רב שרירא גאון (אות פו) אנו מוצאים: ואתמני בתר רב הונא בבבל מר רב עוקבא והוה בהדיה שמואל דאמרינן (מועד קטן טז ב): "שמואל ומר עוקבא כד הוו גרסין הוה יתיב מר עוקבא קמיה דשמואל בד' אמות דידיה וכד הוה יתיב בדינא הוה יתיב שמואל קמיה דמר עוקבא בד' אמות דידיה", ואמרינן בשבת (שבת נה א): "אמר ליה שמואל לרב יהודה שננא רישך בקרירי ורישא דרישך בחמימי".

היינו, בימיו של שמואל כראש הישיבה, שימש מר עוקבא כראש בית הדין, והד לכך אנו מוצאים גם בגמרא כפי שציין הגאון.

ניתן להתרשם, כי מתיחות ברמה מסוימת שררה בין שני חכמים אלו. ולמרות שמר עוקבא התאמץ והפגין את הכנעתו לשמואל, לא עלה הדבר בידו בשלימות.

כך מסופר במסכת מועד קטן (מועד קטן טז ב): "כי הא דשמואל ומר עוקבא. כי הוו יתבי גרסי שמעתא, הוה יתיב מר עוקבא קמיה דשמואל ברחוק ארבע אמות. וכי הוו יתבי בדינא, הוה יתיב שמואל קמיה דמר עוקבא ברחוק ארבע אמות, והוו חייקי ליה דוכתא למר עוקבא בציפתא ויתיב עילויה כי היכי דלישתמען מיליה. כל יומא הוה מלוי ליה מר עוקבא לשמואל עד אושפיזיה, יומא חד איטריד בדיניה, הוה אזיל שמואל בתריה. כי מטא לביתיה, אמר ליה: לא נגה לך? לישרי לי מר בתיגריה! ידע דנקט מילתא בדעתיה, נהג נזיפותא בנפשיה חד יומא.".

אנו רואים כי מר עוקבא נהג ביחס לשמואל כתלמיד לפני רבו. ולכן אף בבית הדין – מקום משרתו – חקק במקומו על מנת שלא יישב בגובה לפני שמואל. עוד נהג ללוות את שמואל כל יום ולהפגין בכך את הכנעתו. וכל זה לא הועיל לו ביום שנטרד ולא עשה כן, ושמואל הקפיד עליו!

אם נקבל מתיחות זו כעובדה, נבין גם משפט סתום שנאמר במהלך וויכוח הלכתי: (קידושין מד ב): "איתמר קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה אמר שמואל צריכה גט וצריכה מיאון, אמר קרנא דברים בגו אם גט למה מיאון אם מיאון למה גט. אמרו ליה הא מר עוקבא ובי דיניה בכפרי. אפכוה שדרוה לקמיה דרב אמר להו האלהים צריכה גט וצריכה מיאון וחס ליה לזרעיה דאבא בר אבא דנימא הכי."

קרנא תמה על דברי רבו, וחבריו בני הישיבה מציעים לו לפנות למר עוקבא ובית דינו. לא ניתן שלא להתרשם שמדובר בציניות מעצם משלוח השאלה בפועל לפני רב.

בהתבסס על ההרגשה ששררה בסביבת שמואל אודות התנשאותו של מר עוקבא, ניתן להבין כי כאשר קרנא הביע ביקורת על דברי שמואל, הוצע לו באדיבות לעבור למחנה מר עוקבא, אשר לתפיסת תלמידי שמואל ראה עצמו כסמכות הלכתית שווה – אם לא עדיפה – לרבם.

רב ומר עוקבא

בהמשך איגרת רב שרירא גאון (פח), מתועד קטע היסטורי נוסף: וכד נח נפשיה דר' שילא הוו רב ושמואל הכא, ואדבריה רב לשמואל מקמיה ולא אצטבי רב למהוי רישא עליה ולאותוביה לשמואל קמיה, ואף שמואל לא אצטבי למהוי רישא עליה דרב ולאותוביה לרב קמיה, דהוה קשיש רב משמואל טובא. כי ההיא דאמרינן בגמרה דמרובה (בבא קמא פ א): "רב ושמואל ורב אסי אקלעו לבי שבוע הבן, ואמרי לה לבי ישוע הבן. רב לא עייל קמיה דשמואל שמואל לא עייל מקמיה דרב ורב אסי לא עייל מקמיה דרב אמרי מאן נטרח, נטרח שמואל, ונטרח רב, שמואל הא אדבריה רב מקמיה משום ההוא מעשה דלטייה." ומשום הכי שבקיה רב לשמואל בנהרדעא דהוא דוכתיה והוא מקום תורה, ואתרחק לדוכתא דלא הוה ביה תורה והוא סורא דהיא מתא מחסיא, והון ישראל נפישי התם ואפילו אסור והתר לא הוו ידעי, ואמר רב איתיב הכא כי היכא דלהוי תורה בהאי דוכתא.

היינו: כאשר הגיע רב לבבל, לא רצה רב להחליף את שמואל בראשות הישיבה, כאשר אף שמואל לא הסכים להמשיך בתפקידו על פני רב המבוגר ממנו ביותר. על מנת לפתור זאת, נטש רב את הישיבה ונדד לשממה רוחנית, והקים בסורא אימפריה תורנית חדשה.

מאת ה' הייתה זאת על מנת להפיץ תורה ברחבי הגולה. אך ניתן להניח כי תלמידי רב לא ראו בעין יפה את הצורך בגלות זו שנכפתה עליהם על מנת ללוות את רבם במסעו.

ובפרט, שאם מר עוקבא היה מוותר על משרתו הרמה כראש בית דין, יתכן והיה רב נשאר בנהרדעא כאשר שני גדולי התורה משמשים זה לצד זה בתפקידים חשובים אלו. בכך, תועלה תרעומת תלמידי רב כלפי מר עוקבא. אין אנו יודעים את נימוקי מר עוקבא לכך שהמשיך בתפקידו בלא להתייחס למצוקה שהתעוררה, ייתכן ואף הציע זאת ורב ושמואל שללו אפשרות זו.

גניבא, תלמידו של רב, נשאר בנהרדעא. יש לשער כי מרירותו על בדידותו הרוחנית בהיותו רחוק מרבו וחבריו התמקדה במר עוקבא, וכך החל ללחוש על אוזני תלמידיו מקורביו של שמואל ראש הישיבה כי אב בית הדין מתנשא כבעל סמכות שווה לרבותיהם רב ושמואל, וזו הסיבה לכך שלא התפטר מתפקידו לטובת אחד מהם.

חזקה על לשון הרע שתתקבל לבסוף, וכאשר באווירה הכללית קיים חשד מעין זה כלפיו, הרי כל התנהגות המסייעת לו – גורמת להקפדה, כאשר היא מהווה מעין הוכחה לאמיתות התאוריה השלילית. מר עוקבא הצדיק והישר, בראותו כי גניבא מצליח בדיבוריו לעורר את קפידת שמואל כלפיו, חש במצוקה. כאמון על דברי חכמים שאמרו (משנה, אבות ב, י): הוי מתחמם כנגד אורן של חכמים והוי זהיר בגחלתן שלא תכוה שנשיכתן נשיכת שועל ועקיצתן עקיצת עקרב ולחישתן לחישת שרף וכל דבריהם כגחלי אש, חש בסכנה פיזית לקיומו.

מאחר וידע על פעילות בלתי חוקית המתנהלת על ידי גניבא, שלח לשאול לחכמי ארץ ישראל האם מותר לו למסרו למלכות על מנת להינצל מדיבתו הרעה.

התשובה שהתקבלה לא התירה לנקוט באמצעים מעין אלו על מנת להינצל מסכנה שהיא מיסטית במהותה. אך לאחר בירור נוסף, אפשרה להשתמש באמצעים מטאפיזיים מקבילים. כך, נגד המעורר קפידת חכמים, ניתן להשכים ולהעריב עליו לבית המדרש ובכך לגרום למפלתו.