ביאור:מה רבו מעשיך ה' - בחירה חופשית - במצוות לא תעשה
הבהרה: | ||
---|---|---|
|
נושא "גוף ונפש" או "חומר ורוח", או כהגדרתו של פרופ' לייבוביץ "הבעיה הפסיכופיסית", הוא נושא עתיק יומין שלמרות גישות שונות המנסות לפתור את הבעיה, עד היום הוא לא פתור. כלומר אין אנו מבינים באמת את הקשרים בין גוף לנפש, איך הם משפיעים אחד על השני וכשאני "רוצה" או "לא רוצה", האם זה "אני" הרוצה או לא, או "מוחי" רוצה או לא? וכן הלאה.
לדעתו של פרופ' לייבוביץ, זו בעיה "שלא תיפתר לעולם".
כפי שציינתי נעשו ונעשים מחקרים לרוב בתחום מעניין זה. אחד הספרים שפורסמו לאחרונה הוא הספר "נפש ומוח" – יסודות הבעיה הפסיכופיסית (מאת: פרופ' ישעיהו לייבוביץ, פרופ' דניאל כהנמן ופרופ' יורם יובל).
בפרקו של פרופ' יובל – "הבעיה הפסיכופיסית מדעי המוח והטיפול בנפש", הוא מתאר ניסוי מעניין ופשוט לכאורה שנעשה במהלך 1985, באוניברסיטת סטאנפורד בארה"ב ע"י הנוירופסיכולוג בנג'מין ליבט (ואני מצטט). הוא ביקש מתנדבים שירימו את אצבעם "מתי שמתחשק להם", תוך כדי הסתכלות על שעון שהיה לו מחוג אחד המסתובב במהירות אבל עם יכולת דיוק (ע"י הצופה בו) של מאיות שנייה.
הוא הורה להם לשים לב, על איזו "שעה" הצביע המחוג ברגע שהתעורר בהם לראשונה הרצון להרים את האצבע. באותו זמן, בעזרת אלקטרודות שהוצמדו לראשם הוא רשם את הפעילות החשמלית של מוחם (EEG).
מסקנות הניסוי היו מפתיעות: כשליש השנייה לפני שהאדם נעשה מודע לרצונו ה " חופשי " להרים את אצבעו , כבר יודע המוח שלו שרצון כזה עתיד להתעורר .
על פי ניסוי זה, מה שאנו חווים כרצון חופשי הוא תוצאה של תהליכים לא מודעים ובלתי נשלטים – המקדימים אותו ולמעשה הם הגורמים והסיבה "לרצון לעשות" (חייבים לציין שישנם גם הסברים אחרים לתוצאות של הניסוי של ליבט ולקשר שבין "הבחירה החופשית" ובין מה שהניסוי בדק, אלו נושאים שעדיין שנויים במחלוקת).
המעניין הוא שבהמשך הניסוי נבדק גם "הרצון של לא לעשות", "הרצון להימנע מפעילות". להחלטת הווטו הזו, לא מצאו החוקרים פעילות חשמלית דומה המנבאת אותה מראש (כפי שנמצא ברצון לעשות), לפני שהיא עולה במודעות.
אם נסכם במילים פשוטות את תוצאות הניסוי של ליבט ניתן לומר: שהבחירה החופשית של האדם מתבטאת בהחלטה של לא לעשות , אבל ההחלטה של לעשות משהו, היא בלתי נשלטת ולמעשה היא תוצאה של אירוע כימי-חשמלי במוח, המקדים את החלטת הביצוע.
אכן ובאופן מפתיע ניתן לומר שמאמר חז"ל בפרקי אבות (ד',א) תואם גישה זאת, שם נאמר: "איזהו גיבור – הכובש את יצרו". כלומר "הגיבור" הוא זה שמפעיל את הבחירה החופשית שלו, זו המדרגה הגבוהה ביותר, ו"גיבור" מכונה אותו אדם ש"כובש את יצרו". כלומר מדובר באדם הרגיל לעשות מעשה רע ובהחלטתו הוא, הוא נמנע ממעשה רע זה.
לדוגמא: אדם רגיל לגנוב והנה הוא בא להכרה שהוא לא גונב יותר, הוא נמנע מגניבה. בהתאם לניסוי של ליבט – החלטה זו נובעת באופן מלא מ " הבחירה החופשית שלו " ומכאן גדולתה. לעומת זאת אם אדם מחליט לרצוח הרי שהדבר נובע מסיטואציה כימו – חשמלית המתבצעת במוחו והיא, היא, הסיבה להחלטתו לרצוח (הרבה רוצחים מתבטאים שהיה להם "דחף פנימי, בלתי נשלט").
ברצוני לחדש כאן ולטעון שיתכן ודרישת התורה להתראה שבד"כ נראית כדרישה בלתי מובנת, נובעת מהצורך למנוע טענת "דחף פנימי", "אי שליטה עצמית" שלכאורה נראות כטענות נכונות לפי תוצאות ניסוי ליבט. לכן באה ההתראה מאדם חיצוני למערכת, המוח של האדם המתכוון לרצוח ומזהירה אותו, מציבה מולו "דגל אדום" ואומרת לו "עצור" שאם לא כן נדון אותך כרוצח. ידוע הקושי הרב בהבנת הצורך בהתראה, שהרי על פי חז"ל, אם אדם רצח ובאו שני עדים והעידו על כך והוא אף מודה בכך ואומר "אכן אני רצחתי והנה כלי הרצח", אי אפשר לדונו כרוצח ולהרוג אותו באם לא הייתה התראה שעוצרת אותו לרגע ומזהירה אותו שהוא עובר עבירה שדינה כך וכך. יתרה מזאת, הרוצח חייב לאשר "שעל מנת כן אני עושה". הדבר נראה תמוה ואף שלמה המלך ניסה לעקוף אותה ולדון דיני נפשות ללא התראה, כפי שמופיע במסכת ראש השנה (כ"א:):
"ביקש קוהלת לדון דינים שבלב שלא בעדים והתראה, יצאה בת קול ואמרה לו וכתוב ישר דברי אמת על פי שניים עדים יומת המת..."
יתכן וניתן להסביר את הצורך בהתראה בתוצאת הניסוי של ליבט של כל עשייה , יש אירוע מוחי מקדים .
אם כך: מדוע ישלם המזיק בדיני ממונות (שאין התראה), שהרי הנזק שהוא גרם (החד פעמי) נובע מסיטואציה מוחית מקדימה?
אלא ניתן להסביר זאת בכך, שיש כאן צד נפגע שיש לו הפסד ממוני ומישהו חייב לפצותו.
מכאן גם ניתן לומר ששמירת "לא תעשה" חזקה הרבה יותר מ"עשה", ולכן אמרו חז"ל " איזהו הגיבור – הכובש את יצרו " ולא לדוגמא "איזהו הגיבור – העושה מצווה".
לכן גם הוקדם "סור מרע" – ל"עשה טוב", ש"סור מרע" הוא הבחירה החופשית האמיתית בעוד שביחס ל"עשה טוב" מתקיימת קודם לכן סיטואציה חשמלית מוחית בלתי נשלטת הגורמת "לעשה טוב".
גם הרמב"ם בהלכות תשובה (פ"ב, ה"א) קובע: מהי תשובה אמיתית? 'שימנע מאותה רעה שעשה במשך תקופה ארוכה. חזרה בתשובה אמיתית זוהי בחירה חופשית של האדם והיא מתבטאת לדעת הרמב"ם בהימנעות ' מאותה רעה שעשה במשך תקופה ארוכה.
אפשר שכך גם ניתן להסביר את העדיפות הניתנת למצוות של "לא תעשה" ע"פ מצוות "עשה". לדוגמא: אם אדם יכול (באופן תיאורטי) לקיים בפסח או "מצוות עשה של אכילת מצה" או "לא תעשה – של אי אכילת חמץ", הרי עדיף שלא יאכל חמץ ע"פ אכילת מצה. שהרי העובר על "לא תעשה" - לוקה (מלבד יוצאים מהכלל) ואילו העובר על עשה, לכל היותר לא יזכה בשכר המצווה.
' לסיכום ' :
נראה ע"פ פרשנות זו של תוצאות ניסוי ליבט: שהבחירה החופשית "מצטמצמת" להימנעות מרע, או הימנעות מטוב, אבל הרצון לעשות טוב או רע אינה תלויה בבחירתו החופשית של האדם, אלא היא תוצאה של אירוע כימו-חשמלי המתרחש במוחו של האדם והגורם לרצון לעשות.
מקורות
עריכהעל-פי מאמר של ד"ר מנחם צוקר שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2009-03-11.
דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.
קיצור דרך: tnk1/sofrim/zuckm/marbu4