פתיחת התפריט הראשי

ביאור:מדיטציה ויהדות

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.



מדיטציה ויהדות

מה הקשר והיחס בין המדיטציה, כפי שאנו מכירים אותה, והיהדות?

קראתי פעם על יהודי אחד, שהמציא שיטה מדיטטיבית יהודית, שנקראת "שויתי", על שם הפסוק – "שויתי ה' לנגדי תמיד" (תהילים, טז', 8), כשמשולב בזה שם האל המזרחי "שיווה".

ובאמת, מדיטציה מתקשרת לנו קודם כל לתפילה פשוטה, שאף היא דורשת התרכזות והתכוונות, גם אם אין אנו מקובלים, המכוונים כוונות מיוחדות – שזה עוד נדבך מדיטטיבי, אפשר לומר.

וכן אנו מוצאים בפרשת השבוע "בשלח", לפסוק – "ויצעקו בני ישראל אל ה'" (שמות, יד', י'), מפרש רש"י – "תפשו אמנות אבותם. באברהם הוא אומר (בראשית יט) אל המקום אשר עמד שם. ביצחק (שם כד) לשוח בשדה. ביעקב (שם כח) ויפגע במקום". ואלו הן תפילות שחרית, מנחה וערבית, שתיקנו האבות, על פי הסבר חז"ל.

אך כמובן, לא רק האבות התפללו ומוצאים אנו תפילות משמעותיות גם אצל אנשים אחרים:

על חזקיה, לאחר ששמע את בשורת מותו המתקרב מהנביא ישעיה, נאמר – "ויבך חזקיה בכי גדול" (ישעיה, לח', 3), אז גם הוסיפו לו 15 שנים לחייו.

ועוד תפילה, שהכתוב אומר שנענתה – כשאליהו מבשר לאחאב את עונשו, נכתב – "ויהי כשמע אחאב את הדברים האלה ויקרע בגדיו וישם שק על בשרו ויצום וישכב בשק ויהלך אט" (מלכים א', כא', כז'). ואכן משתנה גזר דינו, ככתוב – "הראית כי נכנע אחאב מלפני יען כי נכנע מלפני לא אבי הרעה בימיו בימי בנו אביא הרעה על ביתו" (שם, 29).

ועוד תפילה שנענתה ואי-אפשר בלעדיה היא תפילת חנה, עליה נאמר – וחנה היא מדברת על לבה רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע ויחשבה עלי לשיכורה" (שמואל א', א', יג').

מה שמראה לנו, שהתכוונות אמיתית יכולה לשנות את המציאות, ואנחנו לא צריכים את הספר "הסוד" כדי לדעת את זה.

וקרוב לתפילה הוא הצום; גם כאן מושג אפקט על האדם בכללותו, בגופו ובנפשו. דוגמא לכך אנו מוצאים באסתר בציוויה את מרדכי – "לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלושת ימים לילה ויום" (אסתר, ד', טז').

כל אלה נכונים, אך בכך אנו מתרחקים מיעדנו, ועל כן עלינו עתה למצוא את המקור הקרוב ביותר למדיטציה, התכוונות רוחנית זו, בתנ"ך. ואת המקור הזה אנו מוצאים בניגון, המופיע שתי פעמים בתנ"ך; פעם אחת בעצה שקיבל שאול המלך – "יאמר נא אדננו עבדיך לפניך יבקשו איש יודע מנגן בכנור והיה בהיות עליך רוח אלהים רעה ונגן בידו וטוב לך" (שמואל א', טז', טז'), ופעם אחת בכתוב המדבר באלישע הנביא – "ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'" (מלכים ב', ג', טו').

את הצירוף של השראה רוחנית ונגינה אנו מוצאים גם במדיטציה המזרחית, בסוגים מסוימים שלה. ובתנ"ך עוד – אנו מוצאים אותה בבית המקדש, בה שולבה התפילה, מלבד הקרבת הקורבנות, במוסיקת הלויים ובהקטרת קטורת הסמים – גם כן פרקטיקה מזרחית נפוצה.

ואולם, את הרעיון של המדיטציה והשקט אין אנו מוצאים רק פה, אלא ניתן למצוא אותו אף במקומות נוספים בתנ"ך:

כך, למשל, אנו קוראים כי ה' מתגלה לאליהו דווקא ב-"קול דממה דקה" (מלכים א', יט', יב') ולא ברוח, ברעש, או באש, כפי שהיינו עשויים לחשוב אולי. האם כוונת הכתוב פה היא לגלי הביתא? יתכן.

ועוד אנו קוראים תיאור ממש בעל אוריינטאציה של מדיטציה בקהלת – "כל הדברים יגעים לא יוכל איש לדבר לא תשבע עין לראות ולא תמלא אוזן משמוע" (קהלת, א', ח'). נשמע ממש כמו הנחיות לשקיעה במדיטציה. מה גם שההצהרה "הכול הבל" (שם, ב') מורידה את כל הסרח-העודף של המחשבות המיותרות, ממש כפרקטיקה המדוברת.

ועוד אנו מוצאים – "טוב מלוא כף נחת ממלא חפנים עמל ורעות רוח" (קהלת, ד', ו'). זה נראה כאילו זו אמירה מובנת-מאליה, אך הנה מתברר שלא כך הוא.

וכחלק מפיאור השקט וחוסר המלל הוא מתאר גם את האדם בעל החכמה, כמו בפתגם החז"לי – "סייג לחכמה שתיקה", או במקורו התנ"כי – גם אויל מחריש חכם יחשב אטם שפתיו נבון" (משלי, יז', כח').

עד כאן הכול טוב ויפה, אלא שבדיקה קפדנית יותר תגלה, שעיקר יחסו של התנ"ך לשקט ולמנוחה הוא פונקציונאלי, כלומר – כבעל ערך ביחס למשהו אחר ולא כשלעצמו. כך אנו מוצאים בישעיה – "אשר אמר אליהם זאת המנוחה הניחו לעייף וזאת המרגעה ולא אבוא שמוע" (ישעיה, כח', יב'). כלומר – המנוחה כאן היא מיועדת לעייף בלבד. וכן אנו מוצאים בקהלת – "מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל והשבע לעשיר איננו מניח לו לישון" (קהלת, ה', יא').

יתרה מזאת, בישעיה, לאחר שהוא מונה רשימת אלילים ארוכה, הוא מסיים במה שנראה האליל האחרון והוא האדם עצמו, ואומר – "חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא" (ישעיה, ב', כב'). אם נחליף את המילה נשמה ב-נשימה ממש נראה פה אמירה אנטי-מדיטציונית. ואף על פי שאפשר לראות אמירה זו כמבטלת האגו, כבמסורת הזן-בודהיזם המזרחי. ואל נתפלא כי אנו מגיעים לאלילות, שהרי המדיטציה באה מדתות המזרח, שהן דתות אליליות מובהקות, ועל כן יש עלינו להשתמש בזהירות יתרה.

אבל כתוב זה גם מפנה אותנו לכתוב אחר, מהבריאה – "וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" (בראשית, ב', ז'). כלומר – הנשמה, או הנשימה, היא ממש מאבני בריאתו הראשונית של האדם, היא המסד. מדוע זה אפוא מבקש מאתנו ה' על-ידי הנביא, כי נחדל מן האדם אשר נשמה באפו? אין זאת אלא שמבקש הוא מאתנו, כי נשים את ה' עצמו בין עיננו. כך גם, אין מטרתנו לדעת את עצמנו, כפי שהיא אצל היוונים, אלא לדעת את ה', וממילא, דרכו, את עצמנו.

או כמו שאומר קהלת בסוף ספרו – "סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם" (קהלת, יב', יג').

לסיום, לא נותר לנו אלא להציע מדיטציה ברוח היהדות – וזאת אנו מוצאים בתהילים יט', כל המזמור, בו נאמר – "השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע" (שם, 2), ואף את אלמנט השקט אנו מוצאים שם מיד אחר-כך – "אין אמר ואין דברים בלי נשמע קולם" (שם, 4), אך בתוך שקט זה יש קול חזק מאוד, הוא הקול הפנימי, כמו שהוא גם הקול החיצוני, ודרכו מתגלה, בין היתר, האל – "בכל הארץ יצא קום וגו'" (שם, 5).

אפשרות אחרת לסוג של מדיטציה אנו מוצאים בהמשך היהדות, ב-"התבודדות" של ר' נחמן מברסלב, או כפי שמתאר אותה ארז משה דורון בחוברת "דבר עם אלוהים". אם לפי המדיטציה בנוסח קרישנה - כפי שמביא אותה אחד, שאינני זוכר את שמו כרגע – ההנחיה היא לומר "הרי קרישנה הרי רמה" באופן חוזר, הרי כאן ההנחיה היא לומר כמנטרה את הביטוי – "ריבונו של עולם", או כיוצא בזה.

מקורותעריכה

על-פי מאמר של חגי הופר שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2009-02-09.

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/messages/prqim_t2616_2