פתיחת התפריט הראשי
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


[פורסם לראשונה ב 2002-07-18]

(דברים ב ט): "ויאמר ה' אלי 'אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה כי לא אתן לך מארצו ירשה כי לבני לוט נתתי את ער ירשה'"

(דברים ב יט): "וקרבת מול בני עמון אל תצרם ואל תתגר בם כי לא אתן מארץ בני עמון לך ירשה כי לבני לוט נתתיה ירשה"

(שמואל ב ח יב): "מארם וממואב ומבני עמון ומפלשתים ומעמלק ומשלל הדדעזר בן רחב מלך צובה"

אורי פרץ: איך דוד נלחם במואב ובעמון, והרי הם בני לוט?!

1. דוד לא התגרהעריכה

[שי שמבה, אראל סגל]

האיסור הוא "אל תתגר בם מלחמה", ובמקרה של דוד, לא הוא התגרה בהם אלא להיפך, הם התגרו בו, והוא רק הגיב.

לגבי עמון, ראו ביאור:שמואל ב י - דוד דווקא שלח משלחת של שלום אל מלך בני עמון, אבל המלך האשים אותם שהם מרגלים, חתך את בגדיהם ואת זקנם וגרשם בבושת פנים, והדבר נחשב כעילה למלחמה.

לגבי מואב, לא מסופר בפירוש שהם התגרו בו, אבל חז"ל אמרו שמלך מואב הרג את בני משפחתו של דוד שהסתתרו אצלו שמואל א כב ד, וגם זו כמובן התגרות הראויה לתגובה.

2. המצוה היתה רק לימי משהעריכה

[אליאב סמואל, הלל גרשוני]

הלל: אופי האיסור בתורה נראה מאוד בכיוון של מצוה לשעתה ולא לדורות; הציווי נאמר למשה בלבד, "אל תצר את מואב", ולא בצורה כללית כמו "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'", "לא תדרוש שלומם וטובתם כל ימיך לעולם".

הגמרא לא מכירה באיסור זה כאיסור לדורות, ובעקבותיה לא מנאה הרמב"ם ולא אף אחד מהפוסקים. אני חושב שזה די בעייתי לפרש עניינים הלכתיים בניגוד לתורה שבעל פה; ראו את שיטתו של ראב"ע בנידון בהקדמתו לפירושו לתורה.

אראל: לדורות לא, לימי דוד כן. ע"פ הפשט, המצוה נוהגת רק כאשר עמון ומואב יושבים בארץ שנתן להם ה', כמו שנאמר "אל תצר את מואב, ואל תתגר בם מלחמה; כי לא אתן לך מארצו ירושה - כי לבני לוט נתתי את ער ירושה". בימי התלמוד ובימי הרמב"ם, עמון ומואב כבר מזמן גלו ונטמעו בעמים אחרים, ולכן המצוה לא נהגה והם לא מנו אותה.

אבל בימי דוד, עמון ומואב עדיין ישבו בארץ שנתן להם ה', ובוודאי שהמצוה עדיין נהגה. מה ההגיון להגיד שבימי משה אסור לגרש אותם מארצם, ובימי דוד כן? מה השתנה?

מדוע הדעה שלי מנוגדת לתורה שבעל-פה?

הלל: דומני שאתה מערבב בין שני דברים: ישנה מצוה שנוהגת לדורות, אם כי לא יכולה להגיע בפועל לקיומה הממשי - דוגמה קיצונית היא שבעת העממים, שכבר כלו לגמרי; אף על פי כן ראה בספר המצוות להרמב"ם שעדיין ישנה מצוה להשמדתם, כיון שהמצוה אומרת שבכל דור, אם המצא ימצא מישהו משבעת עממים, יש להורגו; ואף על פי שהתנאי לא יכול להתקיים, המשפט הוא תקין לוגית והמצוה נכונה תמיד (כדאי לעיין בפנים).

לעומת זאת, יש מצוות שהיו קיימות רק לזמן משה, כמו כתיבת התורה על האבנים, רקיחת שמן המשחה (כמדומני) ועוד דוגמות רבות.

השאלה של פרשנות איזו מצוה היא לדורות ואיזו לשעתה נתונה למסורת ו(אם אין) לשיקול דעתם של חכמים, ובמקרה זה הם הכריעו (מכלל כך שהם לא התחשבו במצוה כזו בכלל, ואף פוסק לא מנאה) שזוהי מצוה לשעתה. וכמו שאמרתי, הדבר הגיוני ביותר, שכן הוא מדבר אל משה, ועל זמן הירושה, שהסתיים שבע שנים (או ארבע עשרה) לאחר הכניסה לארץ.

אגב, דוגמה נוספת לאיסור שהיה קיים רק בזמן משה היה האיסור על השבטים להינשא זה בזה. דבר זה נלמד מהפסוקים (או, נכון יותר, הוסמך עליהם לאחר שכבר ידועה היתה ההלכה), אך איני זוכר איך בדיוק.

אראל: למה שניים ולא שלושה? אתה טוען שיש רק שני סוגים של מצוות: מצוות שנהגו בזמן משה בלבד, ומצוות שנהגו מזמן משה עד ימינו.

אני טוען שיכולים להיות סוגים שונים, וצריך לבדוק כל מצוה לגופה. המצוה "אל תצר את מואב" נהגה בכל התקופה שבני לוט ישבו בארץ מואב; ברגע שהם גלו משם - המצוה בטלה. לכן אין טעם למנות אותה.

מצוות השמדת עמלק והשמדת הכנענים אכן נוהגות בימינו: אם נראה עמלקי או כנעני בימינו - נצטרך להרוג אותו. המצוות האלו לא בטלו.

המצוה "אל תצר את מואב" היא שונה: זו לא מצוה שאי אפשר לקיים, אלא מצוה שאין טעם לקיים, כי כל מטרתה של המצוה היתה לשמור על הסדר שקבע ה' בחלוקת הארצות, וברגע שהסדר השתנה - אין יותר טעם לשמור עליו.

הלל: טוב, טוב. זו אפשרות אחת של פרשנות. אפשרות שניה היא זו שהצעתי, שמדובר על זמן משה וכיבוש הארץ בלבד.

לכן, נראה לי שממעשי דוד למדנו שהאפשרות השניה היא הנכונה. כך נלענ"ד.

שי: הרמב"ם מונה את מצוות מחיית עמלק בספר המצוות? אם כן התשובה שלך אראל (וגם שלי) באמת לא נכונה כי למרות שנטמעו יש עדיין מצווה. ואם לא אז התשובה שלך הגיונית.
אראל: הרמב"ם אכן מונה את מצוות מחיית עמלק במניין המצוות, אבל - מה הקשר לעמון ומואב? תסתכל בהמשך הדיון - התייחסתי לנושא הזה של "מצוה לשעה" לעומת "מצוה לדורות"

אראל: גם אם המצוה "אל תצר את מואב" לא נוהגת לדורות, השאלה עדיין קיימת, כי ע"פ התורה, ה' נתן את מואב ועמון לבני לוט. לכן אסור לגזול מהם את הארץ, גם בלי מצוה מפורשת. וכידוע, גזל הגוי אסור. מדוע דוד עבר על איסור גזל?

הלל: אני לא בטוח שגזל הגוי שייך גם באומות.

אראל: גזל הגוי בוודאי שייך גם באומות, ואף יותר מאשר ביחידים, מכיוון שע"פ התורה לכל אומה יש ארץ שה' נתן לה - "בהנחל עליון גויים בהפרידו בני אדם יצב גבולות עמים למספר בני ישראל". מי שגוזל ארץ ששייכת לעם אחר - הורס את הסדר הא-להי.

  • [אם כך, מדוע יש צורך במצוה מיוחדת "אל תצר את מואב/עמון"? שתי סיבות:
  • 1. כדי ללמדנו שארץ מואב וארץ עמון אכן שייכות לבני מואב ועמון, ה' נתן להם ארצות אלו, ואין הן גזולות בידם.
  • 2. כדי ללמדנו שאסור אפילו להתגרות בהם, כלומר, לעשות מעשים שיגרמו להם להילחם בנו, וכך לקחת את ארצם באופן עקיף; והדבר נובע מיחסי האחוה שבינינו לבין בני לוט. גם מעמים אחרים אסור לגזול את ארצם בלי מלחמה, אבל ייתכן שמותר להתגרות בהם על מנת לגרום למלחמה]

הלל: התורה הרי מתירה מלחמת רשות, וכיבוש של ארצות שונות. מכאן ודאי שגזל הגוי לא שייך ביחסים בינלאומיים. אגב, לכאורה בשעת מלחמה חל הק"ו ש"גופם הותר, ממונם לא כל שכן?". ודו"ק.

אראל: העובדה שקוראים לה "רשות" לא אומרת שאפשר לעשות אותה מתי שרוצים. היא נקראת "רשות" כי היא לא "חובה".

למלך ישראל יש רשות להפקיע רכוש של אנשים, או אפילו להוציא אותם להורג במקרים מיוחדים, כאשר נראה לו שזה חיוני לשמירה על שלום ישראל (למשל, אם יש הרבה רוצחים, מותר לו להטיל עונש מוות על רוצחים גם בלי התראה). אבל זה לא אומר שמותר לו לגזול או לרצוח בשביל הכיף, רק בגלל שמתחשק לו:

מלכים ד ה-ט: "...ולוקח השדות והזיתים והכרמים לעבדיו, כשילכו למלחמה ויפשטו על מקומות אלו, אם אין להם מה יאכלו אלא משם, ונותן דמיהן--שנאמר " ואת שדותיכם ואת כרמיכם וזיתיכם, הטובים--ייקח; ונתן, לעבדיו " (שמואל א ח,יד). ויש לו מעשר מן הזרעים ומן האילנות ומן הבהמה, שנאמר " וזרעיכם וכרמיכם, יעשור . . . וצאנכם, יעשור " (ראה שמואל א ח,טו-יז)....

ובכול יהיו מעשיו לשם שמיים, ותהיה מחשבתו ומגמתו להרים דת האמת, ולמלאות העולם צדק, ולשבור זרוע הרשעים, ולהילחם מלחמות ה'--שאין ממליכין מלך תחילה, אלא לעשות משפט ומלחמה: שנאמר " ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו, ונלחם את מלחמותינו " (שמואל א ח,כ).".

באותו אופן, מותר לו לצאת למלחמה במקרים מיוחדים, כדברי רמב"ם " למלאות העולם צדק ולשבור זרוע הרשעים " (למשל, אם הוא רואה שמדינה מסויימת בקצה השני של העולם מתקיפה את המדינות שמסביבה בלי שום סיבה - מותר לו לצאת למלחמה נגדה כדי לעשות צדק. כמו שעשתה ארה"ב במלחמת המפרץ). אבל הוא לא יכול לצאת למלחמה בשביל הכיף, רק בגלל שמתחשק לו.

הלל [2002-07-25]: מלחמת רשות, כמו שאמרת, כשמה כן היא: רשות. כי אין מצוה לכבוש ארצות שלא בארץ המובטחת. אבל אם יש בעיות כלכליות - בהחלט מותר לצאת למלחמה (עיין גמרא ברכות תחילת פרק ראשון).

  • אראל: לענ"ד אי אפשר להסיק משם שמותר לצאת למלחמה לפתרון בעיות כלכליות - ראו פשטו ידיכם בגדוד .

הלל: הציטוט מהרמב"ם היה על הריגת רוצחים, ולא על כיבוש ארצות.

ההסתכלות על כיבוש ארץ כאילו היא "גזלה" היא מעניינת, אני מודה, אך אני לא מוצא לה סימוכין בפסיקה ההלכתית.

וראה גם את זאת:

מלכים ח יג: וכן ציווה משה רבנו מפי הגבורה, לכוף את כל באי העולם לקבל כל מצוות שנצטווה נוח, וכל מי שלא קיבל, ייהרג....

מלכים ו י: עמון ומואב--אין שולחין להם לשלום, שנאמר "לא תדרוש שלומם וטובתם" (דברים כג,ז). אמרו חכמים, לפי שנאמר "וקראת אליה לשלום" (דברים כ,י), יכול עמון ומואב כן--תלמוד לומר "לא תדרוש שלומם". לפי שנאמר "עמך ישב בקרבך... בטוב לו" (דברים כג,יז), יכול עמון ומואב כן--תלמוד לומר "וטובתם". ואף על פי שאין שואלים בשלומם, אם השלימו מעצמם תחילה, מקבלין אותן.

ודו"ק.

מקורותעריכה

על-פי מאמר של אורי פרץ, אסתי סלוטקי, אראל, הלל גרשוני שפורסם לראשונה בפורום נח"ת אב ה'תשס"ב וגם ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2002-07-26.

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/kma/hvdlim2/dwd_moav