ביאור:מבנה משלי ט

דקויות

עריכה

פעמים רבות אנחנו מרגישים שהשקפות-עולם מנוגדות לשלנו השתלטו על כל המשאבים ומוקדי השלטון, ואנחנו חסרי אונים ולא יכולים לשנות את המצב. העצה של ספר משלי היא, לא להתייאש אלא לפעול במרץ. כך ניתן ללמוד ממבנה הפרק. הפרק מתאר שתי נשים מנוגדות - "חכמות" ו"כסילות". הן מתוארות בביטויים דומים:

  • פסוקים 1-3: "חָכְמוֹת""בָּנְתָה בֵיתָהּ, חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה. טָבְחָה טִבְחָהּ, מָסְכָה יֵינָהּ, אַף עָרְכָה שֻׁלְחָנָהּ. שָׁלְחָה נַעֲרֹתֶיהָ, תִקְרָא עַל גַּפֵּי מְרֹמֵי קָרֶת", לעומת פסוקים 13-15: "אֵשֶׁת כְּסִילוּת הֹמִיָּה, פְּתַיּוּת וּבַל יָדְעָה מָּה. וְיָשְׁבָה לְפֶתַח בֵּיתָהּ, עַל כִּסֵּא מְרֹמֵי קָרֶת. לִקְרֹא לְעֹבְרֵי דָרֶךְ, הַמְיַשְּׁרִים אֹרְחוֹתָם".
  • פסוק 4: "מִי פֶתִי? יָסֻר הֵנָּה! חֲסַר לֵב, אָמְרָה לּוֹ -", לעומת פסוק 16: "מִי פֶתִי? יָסֻר הֵנָּה! וַחֲסַר לֵב, וְאָמְרָה לּוֹ -".
  • פסוק 5: "לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי, וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי", לעומת פסוק 17: "מַיִם גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ, וְלֶחֶם סְתָרִים יִנְעָם".
  • פסוקים 6-11: "עִזְבוּ פְתָאיִם וִחְיוּ, וְאִשְׁרוּ בְּדֶרֶךְ בִּינָה. יֹסֵר לֵץ לֹקֵחַ לוֹ קָלוֹן וּמוֹכִיחַ לְרָשָׁע מוּמוֹ. אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ. תֵּן לְחָכָם וְיֶחְכַּם עוֹד הוֹדַע לְצַדִּיק וְיוֹסֶף לֶקַח. תְּחִלַּת חָכְמָה יִרְאַת ה', וְדַעַת קְדֹשִׁים בִּינָה. כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ וְיוֹסִיפוּ לְּךָ שְׁנוֹת חַיִּים", לעומת פסוק 18: "וְלֹא יָדַע כִּי רְפָאִים שָׁם, בְּעִמְקֵי שְׁאוֹל קְרֻאֶיהָ".

שתיהן מנסות למשוך פתיים וחסרי-לב אל ביתן, אבל יש הבדלים ביניהן:

  • החכמה צריכה "לשלוח את נערותיה" כדי לקרוא לאנשים שעוברים ב"מרומי קרת" (מרכז העיר). הכסילות לא צריכה לשלוח נערות - הבית שלה כבר נמצא שם - "וישבה לפתח ביתה, על כיסא מרומי קרת".
  • החכמה צריכה לעבוד קשה כדי לבנות בית וכדי להכין סעודה שאליה תוכל להזמין את התלמידים - "בנתה ביתה, חצבה עמודיה שבעה, טבחה טבחה, מסכה יינה, אף ערכה שולחנה... לכו לחמו בלחמי, ושתו ביין מסכתי"; לעומת זאת, הכסילות בכלל לא טורחת - כבר יש לה בית, והיא מגישה לאורחים שלה "מים גנובים" ו"לחם סתרים".

החכמה מתחילה בעמדה נחותה יותר - היא רחוקה ממרכז העניינים וצריכה להשקיע יותר בפרסום; אין לה גישה לתקציבים ציבוריים ולכן היא צריכה לבנות את ביתה ולהכין את כל סעודתה בעצמה.

היתרון היחיד שיש לחכמה הוא החריצות: בעוד הכסילות יושבת 'רגל על רגל' בפתח ביתה, ומחכה לפתיים שיעברו אצלה - החכמה עובדת קשה כדי להשפיע על הפתיים לטובה.

החכמה אינה מתייאשת ואינה מקטרת על עמדת הפתיחה הנחותה שלה; היא יודעת שדרכה, דרך החכמה, מובילה לחיים: "עזבו פתאים וחיו ואשרו בדרך בינה... כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים", והדרך המנוגדת, דרך הכסילות, מובילה לשאול ולמוות: "ולא ידע כי רפאים שם, בעמקי שאול קרואיה", והיא עובדת במרץ על-מנת לשכנע את הפתיים שיבחרו בדרך החיים.

בחריצות ובהתמדה, החכמה תנצח.

הקבלות

עריכה

אביגיל הכרמלית היתה אישה חכמה וטובת-שכל (שמואל א כה3). כשדוד רצה להרוג את נָבָל בעלה ולהרוס את ביתה, היא השתמשה בחכמתה כדי להציל את ביתה (ע"פ ר' אליהו שץ):

היא טבחה טבחה ומסכה יינה, אף ערכה שולחנה בלחם ובתוספות, (שמואל א כה יח): "וַתְּמַהֵר אבוגיל[אֲבִיגַיִל] וַתִּקַּח מָאתַיִם לֶחֶם וּשְׁנַיִם נִבְלֵי יַיִן וְחָמֵשׁ צֹאן עשוות[עֲשׂוּיֹת] וְחָמֵשׁ סְאִים קָלִי וּמֵאָה צִמֻּקִים וּמָאתַיִם דְּבֵלִים".

היא שלחה נערותיה תקרא על גפי מרומי קרת, שלחה את נעריה לפניה, (שמואל א כה יט): "וַתֹּאמֶר לִנְעָרֶיהָ עִבְרוּ לְפָנַי הִנְנִי אַחֲרֵיכֶם בָּאָה" (או אולי היו אלה נערותיה? (שמואל א כה מב): "וַתְּמַהֵר וַתָּקָם אֲבִיגַיִל וַתִּרְכַּב עַל הַחֲמוֹר וְחָמֵשׁ נַעֲרֹתֶיהָ הַהֹלְכוֹת לְרַגְלָהּ"), ואז באה וקראה בעצמה אל דוד:

"מי פתי יסור הנה, וחסר לב", אמרה לו - היא הוכיחה את דוד, שנהג כפתי וחסר-לב כאשר התעצבן על נבל, (שמואל א כה לא): "וְלֹא תִהְיֶה זֹאת לְךָ לְפוּקָה וּלְמִכְשׁוֹל לֵב לַאדֹנִי וְלִשְׁפָּךְ דָּם חִנָּם". היא קראה לו ולאנשיו לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי, עזבו פתאים וחיו ואשרו בדרך בינה - אכלו מהמטעמים שהכנתי, הירגעו, עיזבו את דרך הפתיות, ולכו בדרך של בינה שתביא לכם אושר.

עם נבל לא היה טעם לדבר, יוסר לץ לוקח לו קלון, ומוכיח לרשע מומו - הוא היה לץ (לעג לדוד) ורשע, (שמואל א כה יז): "וְהוּא בֶּן בְּלִיַּעַל מִדַּבֵּר אֵלָיו".

אולם, דוד היה חכם והתקיים בו הפסוק הוכח לחכם ויאהבך: הוא קיבל את תוכחתה של אביגיל ונמנע משפיכות דמים, (שמואל א כה לה): "וַיִּקַּח דָּוִד מִיָּדָהּ אֵת אֲשֶׁר הֵבִיאָה לוֹ, וְלָהּ אָמַר 'עֲלִי לְשָׁלוֹם לְבֵיתֵךְ רְאִי שָׁמַעְתִּי בְקוֹלֵךְ וָאֶשָּׂא פָּנָיִךְ" ולאחר מכן אף התאהב בה ונשא אותה לאישה אחרי מות בעלה, (שמואל א כה לט): "וַיִּשְׁמַע דָּוִד כִּי מֵת נָבָל... וַיִּשְׁלַח דָּוִד וַיְדַבֵּר בַּאֲבִיגַיִל לְקַחְתָּהּ לוֹ לְאִשָּׁה".

חכמתו של דוד נבעה מיראת ה': תחילת חכמה - יראת ה'. כך הצליחה אביגיל להציל אותו משפיכות דמים, (שמואל א כה כו): "וְעַתָּה אֲדֹנִי חַי ה' וְחֵי נַפְשְׁךָ, אֲשֶׁר מְנָעֲךָ ה' מִבּוֹא בְדָמִים וְהוֹשֵׁעַ יָדְךָ לָךְ; וְעַתָּה יִהְיוּ כְנָבָל אֹיְבֶיךָ וְהַמְבַקְשִׁים אֶל אֲדֹנִי רָעָה"*. יראת ה' מנעה מדוד להרוג את שאוּל, ואותה יראת ה' החכימה אותו ומנעה ממנו להרוג את נבל.

דמותה של אביגיל, כנראה, עמדה לנגד עיניו של שלמה כאשר תיאר את המחנכת החכמה, המשפיעה לטובה על גברים פתיים, מעוררת בהם יראת ה' והופכת אותם לחכמים.

ההקבלה בין פסוקים 1-12 לאביגיל היא ע"פ ר' אליהו שץ. והוא גם הקביל את פסוקים 13-18 ליעל, שפיתתה את סיסרא לבוא אל ביתה ואז הרגה אותו (שופטים ד). אולם לענ"ד הקבלה זו אינה נכונה, שהרי יעל ודאי אינה אשת כסילות, וסיסרא אינו מיישר אורחותיו.


דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/ktuv/mj/09-0