פתיחת התפריט הראשי
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.



הנביא ירמיהו היה נביא מאד עצוב, ובכה הרבה על העתיד המר הצפוי לעם ישראל. אך בתוך נבואותיו העצובות, בין (ט 19) "וְלַמֵּדְנָה בְנוֹתֵיכֶם נֶהִי וְאִשָּׁה רְעוּתָהּ קִינָה" לבין (י 19) "אוֹי לִי עַל-שִׁבְרִי נַחְלָה מַכָּתִי", מצא ירמיהו מקום להכניס שלושה נאומים מסוג אחר - שני נאומים קצרים, ונאום שלישי ארוך יותר:

ט 22-23: "כֹּה אָמַר ה': אַל-יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ, וְאַל-יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ; אַל-יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ.  כִּי אִם-בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל: הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי - כִּי אֲנִי ה', עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ;  כִּי-בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי, נְאֻם-ה'"

ט 24-25: "הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם-ה', וּפָקַדְתִּי, עַל-כָּל-מוּל בְּעָרְלָה.  עַל-מִצְרַיִם וְעַל-יְהוּדָה, וְעַל-אֱדוֹם וְעַל-בְּנֵי עַמּוֹן וְעַל-מוֹאָב, וְעַל כָּל-קְצוּצֵי פֵאָה, הַיֹּשְׁבִים בַּמִּדְבָּר--כִּי כָל-הַגּוֹיִם עֲרֵלִים, וְכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל עַרְלֵי-לֵב".

י 1-16: "שִׁמְעוּ אֶת-הַדָּבָר, אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' עֲלֵיכֶם--בֵּית יִשְׂרָאֵל.  כֹּה אָמַר ה': אֶל-דֶּרֶךְ הַגּוֹיִם אַל-תִּלְמָדוּ, וּמֵאֹתוֹת הַשָּׁמַיִם אַל-תֵּחָתּוּ:  כִּי-יֵחַתּוּ הַגּוֹיִם מֵהֵמָּה... לֹא-כְאֵלֶּה חֵלֶק יַעֲקֹב, כִּי-יוֹצֵר הַכֹּל הוּא, וְיִשְׂרָאֵל שֵׁבֶט נַחֲלָתוֹ;  ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ"

בקריאה ראשונה נראה שאין קשר בין הנאומים; אך בקריאה שניה, נראה שהנאום השלישי קשור באופן הדוק לשני הנאומים הראשונים:

  • הנאום השלישי מזכיר ביטויים רבים הקשורים לחכמה, גבורה, עושר, ודעת ה' - כמו הנאום הראשון: "בְּכֶסֶף וּבְזָהָב יְיַפֵּהוּ... גָּדוֹל אַתָּה וְגָדוֹל שִׁמְךָ בִּגְבוּרָה...  כִּי בְכָל-חַכְמֵי הַגּוֹיִם וּבְכָל-מַלְכוּתָם מֵאֵין כָּמוֹךָ... כֶּסֶף מְרֻקָּע מִתַּרְשִׁישׁ יוּבָא, וְזָהָב מֵאוּפָז--מַעֲשֵׂה חָרָשׁ, וִידֵי צוֹרֵף; תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן לְבוּשָׁם, מַעֲשֵׂה חֲכָמִים כֻּלָּם...  עֹשֵׂה אֶרֶץ בְּכֹחוֹ, מֵכִין תֵּבֵל בְּחָכְמָתוֹ; וּבִתְבוּנָתוֹ, נָטָה שָׁמָיִם... נִבְעַר כָּל-אָדָם מִדַּעַת, הֹבִישׁ כָּל-צוֹרֵף מִפָּסֶל:  כִּי שֶׁקֶר נִסְכּוֹ, וְלֹא-רוּחַ בָּם..."
  • הנאום השלישי מזכיר ביטויים רבים הקשורים להבדל שבין עם ישראל לבין הגויים - כמו הנאום השני: " "" "אֶל-דֶּרֶךְ הַגּוֹיִם אַל-תִּלְמָדוּ, וּמֵאֹתוֹת הַשָּׁמַיִם אַל-תֵּחָתּוּ;  כִּי-יֵחַתּוּ הַגּוֹיִם מֵהֵמָּה. כִּי-חֻקּוֹת הָעַמִּים, הֶבֶל הוּא... כִּי בְכָל-חַכְמֵי הַגּוֹיִם וּבְכָל-מַלְכוּתָם, מֵאֵין כָּמוֹךָ... לֹא-כְאֵלֶּה חֵלֶק יַעֲקֹב, כִּי-יוֹצֵר הַכֹּל הוּא, וְיִשְׂרָאֵל שֵׁבֶט נַחֲלָתוֹ;  ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ" "

לכן נראה לי, שכל הנאומים עוסקים בשאלה אחת - באיזה תחום צריך עם ישראל להשקיע כדי להצטיין בין אומות העולם?

שאלה זו מעסיקה את עם ישראל גם בימינו:

  • יש אומרים, שאנו צריכים להשקיע בחכמה ובחדשנות טכנולוגית;
  • יש אומרים, שאנו צריכים להשקיע בגבורה ובכוח צבאי;
  • יש אומרים, שאנו צריכים להשקיע בעושר, מסחר וכלכלה;
  • ויש אומרים, שאנו צריכים להשקיע במנהגים ובמסורת המבדילים אותנו מהגויים.

שאלה זו בוודאי העסיקה את עם ישראל גם בימי ירמיהו, ושלושת הנאומים בפרקים אלה נועדו לדחות את התשובות המקובלות ולתת תשובה חדשה.

בנאום הראשון (ט 22-23) מתייחס ירמיהו לשלוש התשובות הראשונות: " "{{{1}}}" ": ההצטיינות שיש לשאוף אליה אינה בתחום החכמה, הגבורה או העושר, אלא בתחום המוסרי - לדעת את ה' וללכת בדרכיו - לעשות חסד, משפט וצדקה בארץ. הסבר נוסף לקטע זה ניתן למצוא כאן .

בנאום השני (ט 24-25) מתייחס ירמיהו לתשובה הרביעית: " "הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם-ה', וּפָקַדְתִּי, עַל-כָּל-מוּל בְּעָרְלָה.  עַל-מִצְרַיִם וְעַל-יְהוּדָה, וְעַל-אֱדוֹם וְעַל-בְּנֵי עַמּוֹן וְעַל-מוֹאָב, וְעַל כָּל-קְצוּצֵי פֵאָה, הַיֹּשְׁבִים בַּמִּדְבָּר--כִּי כָל-הַגּוֹיִם עֲרֵלִים, וְכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל עַרְלֵי-לֵב" ": גם המנהגים החיצוניים המבדילים אותנו מן הגויים - עם כל חשיבותם - עדיין אינם העיקר. יש מצוה מהתורה למוּל את ערלת הבשר, אך המצוה החשובה יותר היא למוּל את ערלת הלב, כדי לדעת את ה', ולעשות חסד, משפט וצדקה בארץ - כנ"ל. (ובכוונה בחר הנביא לדבר על מילת הבשר, שהיא מצוה חמורה שעונשה כרת, ובכל-זאת אינה היתרון העיקרי של עם ישראל על הגויים).

ובנאום השלישי (י 1-16) מסביר ירמיהו, שדעת ה' תאפשר לעם ישראל להצליח יותר מהגויים גם בכל שאר התחומים - גם בחכמה, גם בגבורה וגם בעושר. נקרא את הפרק ונפרש:

1. "שִׁמְעוּ אֶת-הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' עֲלֵיכֶם--בֵּית יִשְׂרָאֵל"

2. "כֹּה אָמַר ה': אֶל-דֶּרֶךְ הַגּוֹיִם אַל-תִּלְמָדוּ, וּמֵאֹתוֹת הַשָּׁמַיִם אַל-תֵּחָתּוּ:  כִּי-יֵחַתּוּ הַגּוֹיִם מֵהֵמָּה" - אין טעם "לרדוף" אחרי הגויים בתחום החכמה, כי חכמת הגויים היא חכמה של הבל - היא גורמת גורמת להם לפחד מ"אותות השמיים" (ע"ע אותות השמיים וההורוסקופ ).

3. "כִּי-חֻקּוֹת הָעַמִּים הֶבֶל הוּא;  כִּי-עֵץ מִיַּעַר כְּרָתוֹ, מַעֲשֵׂה יְדֵי-חָרָשׁ בַּמַּעֲצָד" - אין טעם "לרדוף" אחרי הגויים בתחום הגבורה, כי הגויים משקיעים את הגבורה שלהם בכריתת עצים לייצור פסלים של הבל;

4. "בְּכֶסֶף וּבְזָהָב יְיַפֵּהוּ; בְּמַסְמְרוֹת וּבְמַקָּבוֹת יְחַזְּקוּם, וְלוֹא יָפִיק" - אין טעם "לרדוף" אחרי הגויים בתחום העושר, כי הגויים משקיעים את העושר שלהם בייפוי פסלי אלילים.

5. "כְּתֹמֶר מִקְשָׁה הֵמָּה וְלֹא יְדַבֵּרוּ, נָשׂוֹא יִנָּשׂוּא כִּי לֹא יִצְעָדוּ; אַל-תִּירְאוּ מֵהֶם כִּי-לֹא יָרֵעוּ, וְגַם-הֵיטֵיב אֵין אוֹתָם" - החכמה, הגבורה והעושר של הגויים מסתכמים בפסלים שאינם יכולים להרע או להיטיב. ולעומת זאת -

6. "מֵאֵין כָּמוֹךָ ה';  גָּדוֹל אַתָּה וְגָדוֹל שִׁמְךָ בִּגְבוּרָה"

7. "מִי לֹא יִרָאֲךָ מֶלֶךְ הַגּוֹיִם, כִּי לְך יָאָתָה:  כִּי בְכָל-חַכְמֵי הַגּוֹיִם וּבְכָל-מַלְכוּתָם, מֵאֵין כָּמוֹךָ"

8. "וּבְאַחַת יִבְעֲרוּ וְיִכְסָלוּ; מוּסַר הֲבָלִים עֵץ הוּא" : ה"חכמה" של הגויים מסתכמת בכך שהם עובדים פסלי עץ;

9. "כֶּסֶף מְרֻקָּע מִתַּרְשִׁישׁ יוּבָא, וְזָהָב מֵאוּפָז--מַעֲשֵׂה חָרָשׁ, וִידֵי צוֹרֵף; תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן לְבוּשָׁם, מַעֲשֵׂה חֲכָמִים כֻּלָּם" - ע' פסוק ד.

10. "וה' אֱלֹהִים אֱמֶת, הוּא-אֱלֹהִים חַיִּים וּמֶלֶךְ עוֹלָם; מִקִּצְפּוֹ תִּרְעַשׁ הָאָרֶץ, וְלֹא-יָכִלוּ גוֹיִם זַעְמוֹ"

11. "כִּדְנָה תֵּאמְרוּן לְהוֹם: 'אֱלָהַיָּא דִּי-שְׁמַיָּא וְאַרְקָא לָא עֲבַדוּ; יֵאבַדוּ מֵאַרְעָא וּמִן-תְּחוֹת שְׁמַיָּא אֵלֶּה'."

12. "{{{1}}}" : גבורת ה' וחכמתו מופלאה יותר מכל גבורה וחכמה שאדם יכול להגיע אליהן;

13. "לְקוֹל תִּתּוֹ הֲמוֹן מַיִם בַּשָּׁמַיִם, וַיַּעֲלֶה נְשִׂאִים מִקְצֵה ארץ (הָאָרֶץ); בְּרָקִים לַמָּטָר עָשָׂה, וַיּוֹצֵא רוּחַ מֵאֹצְרֹתָיו" : האוצרות של ה' גדולים יותר מכל עושר שאדם יכול להגיע אליו;

14. "נִבְעַר כָּל-אָדָם מִדַּעַת, הֹבִישׁ כָּל-צוֹרֵף מִפָּסֶל:  כִּי שֶׁקֶר נִסְכּוֹ, וְלֹא-רוּחַ בָּם" : ע' פסוק ח;

15. "הֶבֶל הֵמָּה, מַעֲשֵׂה תַּעְתֻּעִים; בְּעֵת פְּקֻדָּתָם יֹאבֵדוּ."

16. והפסוק האחרון מסכם את המסקנה - "לֹא-כְאֵלֶּה חֵלֶק יַעֲקֹב, כִּי-יוֹצֵר הַכֹּל הוּא, וְיִשְׂרָאֵל שֵׁבֶט נַחֲלָתוֹ; ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ" : התחום שבו עם ישראל צריך להצטיין הוא דעת ה', שהוא יוצר הכל; ודעת ה' מובילה למסקנה המעשית - "הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי - כִּי אֲנִי ה', עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ;  כִּי-בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי, נְאֻם-ה'".

וייתכן שגם הפסוקים הבאים קשורים לנושא זה - אין טעם להתהלל בעושר, כי עוד מעט יבוא מצור, וכל הסחורות יאבדו:

17. "אִסְפִּי מֵאֶרֶץ כִּנְעָתֵךְ - ישבתי (יֹשֶׁבֶת) בַּמָּצוֹר.  {ס"}

18. כִּי-כֹה אָמַר ה': הִנְנִי קוֹלֵעַ אֶת-יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ בַּפַּעַם הַזֹּאת; וַהֲצֵרֹתִי לָהֶם, לְמַעַן יִמְצָאוּ.  {ס}  

מקורותעריכה

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2005-04-06.


דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/nvia/yrmyhu/yr-0922-1018