ביאור:מבנה ויקרא יז

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.



פרק יז בספר ויקרא כולל דינים המגבילים את זכותו של האדם להרוג ולאכול בעלי-חיים. על-פי כותרות המשנה שלו, הפרק נחלק לארבעה חלקים, ועוד נספח ללא כותרת (ראו במאמרו של הרב תמיר גרנות, "פרשת צו - איסורי הדם בספר ויקרא", בית המדרש הוירטואלי ) .

פסוקים 2-7: אסור לשחוט בקר וצאן מחוץ לאהל מועד: " "דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן וְאֶל-בָּנָיו, וְאֶל כָּל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ, אֲלֵיהֶם:  זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר-צִוָּה ה' לֵאמֹר." "אִישׁ אִישׁ, מִבֵּית יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ-כֶשֶׂב אוֹ-עֵז, בַּמַּחֲנֶה; אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה." "וְאֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, לֹא הֱבִיאוֹ, לְהַקְרִיב קָרְבָּן לה', לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה' --דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא, דָּם שָׁפָךְ, וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא, מִקֶּרֶב עַמּוֹ." "לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶת-זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה, וֶהֱבִיאֻם לה' אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, אֶל-הַכֹּהֵן; וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים, לה' --אוֹתָם." "וְזָרַק הַכֹּהֵן אֶת-הַדָּם עַל-מִזְבַּח ה', פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד; וְהִקְטִיר הַחֵלֶב, לְרֵיחַ נִיחֹחַ לה'." "וְלֹא-יִזְבְּחוּ עוֹד, אֶת-זִבְחֵיהֶם, לַשְּׂעִירִם, אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם:  חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה-זֹּאת לָהֶם, לְדֹרֹתָם" ".

פסוקים 8-9: אסור להקריב שום קרבן מחוץ לאהל מועד: "וַאֲלֵהֶם תֹּאמַר--אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל, וּמִן-הַגֵּר אֲשֶׁר-יָגוּר בְּתוֹכָם:  אֲשֶׁר-יַעֲלֶה עֹלָה, אוֹ-זָבַחוְאֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, לֹא יְבִיאֶנּוּ, לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ, לה' --וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא, מֵעַמָּיו."

פסוקים 10-12: אסור לאכול דם, אלא יש לזרקו על המזבח לכפר על הנפש: " "וְאִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל, וּמִן-הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם, אֲשֶׁר יֹאכַל, כָּל-דָּם --וְנָתַתִּי פָנַי, בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת-הַדָּם, וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ, מִקֶּרֶב עַמָּהּ." "כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר, בַּדָּם הִוא, וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל-הַמִּזְבֵּחַ, לְכַפֵּר עַל-נַפְשֹׁתֵיכֶם:  כִּי-הַדָּם הוּא, בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר." "עַל-כֵּן אָמַרְתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, כָּל-נֶפֶשׁ מִכֶּם לֹא-תֹאכַל דָּם; וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם, לֹא-יֹאכַל דָּם" ".

פסוקים 13-14: כששוחטים חיה או עוף אסור לאכול את דמה, אלא חייבים לכסות את דמה: " "וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וּמִן-הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם, אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ-עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל--וְשָׁפַךְ, אֶת-דָּמוֹ, וְכִסָּהוּ, בֶּעָפָר." "כִּי-נֶפֶשׁ כָּל-בָּשָׂר, דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא, וָאֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, דַּם כָּל-בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ:  כִּי נֶפֶשׁ כָּל-בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא, כָּל-אֹכְלָיו יִכָּרֵת" ".

פסוקים 15-16: מי שאוכל נבלות וטרפות הוא טמא, וחייב להיטהר: "וְכָל-נֶפֶשׁ, אֲשֶׁר תֹּאכַל נְבֵלָה וּטְרֵפָה, בָּאֶזְרָח, וּבַגֵּר:  וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם, וְטָמֵא עַד-הָעֶרֶב--וְטָהֵר. וְאִם לֹא יְכַבֵּס, וּבְשָׂרוֹ לֹא יִרְחָץ--וְנָשָׂא, עֲו‍ֹנוֹ".

בהמה לעומת חיה ועוףעריכה

שניים מתוך חמשת הדינים - הראשון (2-7) והרביעי (13-14) - מתייחסים לקבוצה מסויימת של בעלי-חיים: הדין הראשון מתייחס רק לבהמות ביתיות (שור, כשב, עז) והדין הרביעי מתייחס רק לחיות בר ולעופות (שמקובל לצוד אותן). בהמות ביתיות מותר לשחוט רק במשכן, כקרבן שלמים, כך שדמן נזרק על המזבח ובשרן נאכל. חיות בר ועופות מותר לשחוט גם מחוץ למשכן, אך צריך לכסות את דמן בעפר, ואז מותר לאכול את בשרן. לפי ההלכה (ראו רמב"ם הלכות שחיטה פרק יד ) , מצוות כיסוי הדם חלה על כל חיות הבר והעופות, גם אם לא צדו אותן בשדה אלא גידלו אותן בבית; ואינה חלה על בהמות ביתיות בכלל, גם אם צדו אותן בשדה. אך המצוה נוהגת בחולין בלבד, ולא בחיות ועופות שהוקדשו.

מה הסיבה להבדל בין בהמות לבין חיות ועופות? כמה הסברים:

1. בהמות הן בדרגה רוחנית גבוהה יותר מחיות ועופות, ולכן התורה מגבילה יותר את הזכות שלנו לשפוך את דמן - מותר לשחוט אותן רק לצורך הקרבת קרבן שלמים (ראו בדברי יהוסף כאן:   http://www.tora.us.fm/axrimpl/hydepark/1094845_1.html וכאן: http://www.tora.us.fm/axrimpl/hydepark/188809_1.html, ובדברי צחי כאן: http://www.tora.us.fm/axrimpl/hydepark/599428_1.html  ).

- אולם בדברים יב נאמר שמותר לשחוט בהמות גם מחוץ למקדש, ולא צריך לכסות את דמן (כמו שנאמר "על הארץ תשפכנו כמים"), כך שבימינו לכאורה דמן של בהמות נמצא במעמד נמוך יותר מאשר דמן של חיות ועופות!

2. הבקר והצאן נבראו מראש כדי להיות חלק ממשק-הבית של האדם, הוא מגדל אותם ומחיה אותם, החיים שלהן שייכים לו באופן חלקי, ולכן מעיקר הדין מותר לו גם לשחוט אותן ולאכלן ואין שום צורך לכסות את דמן=חייהן (כמו שכתוב בדברים יב  "על הארץ תשפכנו כמים"), ובלבד שלא אוכלים את הדם. אך חיות-הבר והעופות נבראו כדי לחיות בטבע באופן עצמאי, החיים שלהן לא שייכים לאדם, ולכן מי שרוצה לצוד אותן ולאכלן צריך לכבד את דמן=חייהן, ולקבור אותו בעפר. זו גם הסיבה, שה' מקבל קרבנות-שלמים רק מבהמות ביתיות ולא מחיות בר (ראו חטאו של קין ).

האיסור הנזכר כאן, לשחוט בהמות מחוץ למקדש, הוא דין מיוחד שנהג במדבר בלבד , והמטרה שלו היא, לא לכבד את הבהמות, אלא להרחיק את בני-ישראל מעבודה זרה, כמו שכתוב בסוף הקטע: "וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם, אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם; חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם". כנראה שבני-ישראל נהגו לזבוח בקר וצאן לאלילים שנקראו "שעירים", וכדי להרחיק אותם מאלילות זו ולקרב אותם לעבודת ה', אסר ה' עליהם לשחוט כל בקר וצאן מחוץ למשכן ה'. בדברים יב נאמר, שכאשר בני ישראל ייכנסו לארץ ויהיו רחוקים מהמשכן, יהיה מותר להם לשחוט בהמות למאכל גם מחוץ למשכן, לפי עיקר הדין, כדי שלא להכביד עליהם יותר מדי ולא לאלץ אותם ללכת עד המשכן בכל פעם שהם רוצים לאכול בשר.

האדם אינו מושלם, הוא צריך לפעמים לשפוך את דמם של יצורים חיים, אך גם כאשר הוא עושה כן, הוא חייב לחלוק כבוד לדם, המסמל את החיים:

  • אם זה דם של בהמה ביתית - אסור לאכול אותו;
  • ואם זה דם של חיה או עוף - אסור לאכול אותו, וחייבים גם לקבור אותו בעפר.


חול וקודשעריכה

בפסוקים 10-12, הנימוק לאיסור אכילת דם הוא שהדם נזרק על המזבח; כלומר מדובר על דם של בהמה המוקדשת לה'. בפסוקים 13-14,  הנימוק הוא שהדם הוא הנפש, ולכן אסור לשחוט גם בהמה שהיא "חול" (לא מוקדשת לה').  לפי זה, הנושאים בפרק מסודרים בהצלבה: חול - קודש - קודש - חול:

  • 1-7 - איסור שחיטת בהמת חולין מחוץ למחנה;
  • 8-9 - איסור הקרבת קודשים מחוץ למחנה;
  • 10-12: איסור אכילת דם של בהמת קודשים;
  • 13-14: איסור אכילת דם של חיה או עוף שהם חולין.

החול חיצוני והקודש פנימי:

  • מבחינה חיצונית, אסור לאכול דם כי אין ראוי שבעל-נפש יאכל נפש אחרת - יש "אחוות בעלי-חיים" - כולנו רוצים לחיות. גם אם אנחנו אוכלים זה את זה מתוך רעב, לפחות את הדם המסמל את החיים נקבור באדמה, מתוך כבוד לערך החיים.
  • מבחינה פנימית, הדם מסמל את החיים שהם כולם קודש לה', (יחזקאל יח ד): "הֵן כָּל הַנְּפָשׁוֹת לִי הֵנָּה". גם אם אנחנו לוקחים חיים של בהמה, יש להחזיר את דמה לה' שיצר אותה, ע"י שפיכתו על המזבח.

דין טומאת אוכל נבלה - מה הקשר לדם?עריכה

מה הקשר בין הדין האחרון (בפסוקים 15-16) העוסק בטומאת נבלה, לבין שאר הדינים בפרק, העוסקים באיסור שחיטה ודם?

"מדוע נטמא אוכל נבלה? האוכל בהמה או חיה שחוטה אינו נטמא, וההסבר לכך הוא שהשחיטה איננה רק דרך הריגה המתירה את אכילת הבהמה, אלא היא גורמת לסילוק הדם; בעל החיים הנשחט שנשפך דמו אינו מטמא, מפני שאין בו זכר לחיות שהייתה בו, והרי הוא כדומם. לעומת זאת, הנבילה, למרות שהיא מתה, אוצרת בקרבה את עקרון חיותה - הדם, ולכן אכילתה מטמאת, שכן דם לעולם גורם טומאה כאשר יציאתו קשורה באובדן חיים (לידה, נידה, זבה וכדומה). זאת היא הסיבה שנספח לכאן עניין הטומאה, אף שהוא נראה כמי שאיננו קשור לשאר הדינים בפרק." ( הרב תמיר גרנות, "פרשת צו - איסורי הדם בספר ויקרא", בית המדרש הוירטואלי ) .

האם אכן אסור לשחוט מחוץ לאוהל מועד?עריכה

כתב/ה tchr@walla.co.il: "מה שכתוב בהתחלה שאסור לשחוט מחוץ לאוהל מועד, לא נאמר בפס' כדבר הזה. אלא להיפך מזה שכתוב: "אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה." משמע שיש אפשרות לשחוט מחוץ למחנה ולהביא את הקרבן לאוהל מועד לאחר מכן בכדי להביא זבח לה'.

כך נראה לי."

תגובה (אראל): "בדרך-כלל הבאה קודמת לשחיטה.    בפסוק כתוב: "אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לה'... דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא... וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ".    אני הבנתי שהכוונה: מי שישחט בהמה מחוץ למחנה, ולא הביא את הבהמה *לפני כן* (לפני השחיטה) אל אוהל מועד כדי *לשחוט* אותו לפני ה', ייכרת מקרב עמיו. מכאן, שאסור לשחוט בהמה מחוץ למחנה, כי חייבים לפני השחיטה להביא אותה אל אוהל מועד.    את/ה הבנת שהכוונה: מי שישחט בהמה מחוץ למחנה, ולא הביא את הבהמה *אחרי כן* (אחרי השחיטה) אל אוהל מועד כדי *לשרוף* אותו על המזבח לשם ה', ייכרת מקרב עמיו. מכאן, שמותר לשחוט בהמה מחוץ למחנה, בתנאי שמביאים אותה אחר-כך.     אולם, בדרך כלל השחיטה התבצעה באוהל מועד, מייד לפני ההקרבה, כמו שכתוב (ויקרא א ה-יא): "ושחט את בן הבקר לפני ה'... ושחט אותו על ירך המזבח צפונה לפני ה'...", וכן (ויקרא ג ב-ח): "ושחטו פתח אוהל מועד... ושחט אותו לפני אוהל מועד..."."

מקורותעריכה

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2004-10-15.


דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/tora/wyqra/wy-17