ביאור:מ"ג שמות ל כג
וְאַתָּה קַח לְךָ בְּשָׂמִים רֹאשׁעריכה
ואתה קח לך. כדרך לך לך. וקחו לכם צאן. ועל דרך הפשט כמוהו עשה לך שרף. גם פסל לך כי כן דרך הלשון:
ואתה קח לך. פשט הכתוב הוא שיקח הוא משלו שמן המשחה, לזה אמר ואתה פירוש כי מצוה זו אתה תעשנה ואינו כשאר מצות שאני מצוך לנוכח וכוונתי שהזולת יעשה, והגם שכלל הכתוב השמן והסממנים בנדבת רבים דכתיב (לעיל כ"ה ג') וזאת התרומה וגו' בשמים לשמן המשחה וגו', כאן גילה לו ה' כי יחפוץ בשל משה בפרטים אלו: עוד יתבאר ע"פ מה דתניא בכריתות (כריתות ה'.) שמן שעשה משה בו שלקו וכו' בו נמשחו כהנים ז' ימים וכו' וכולו קיים לעתיד ע"כ, הא למדת שלא נעשה שמן המשחה זולתו, וכן כתב רמב"ם בפ"א מהלכות כלי המקדש שמעולם לא נעשה שמן אחר זולת מה שעשה משה, והוא אומרו ואתה קח לך אתה תעשה ולא זולתך ורמז באומרו קח לך על פי דבריהם שאמרו (ילקוט תשס"ד) שעתיד משה לעמוד לשרת לעתיד לבא, והגם שבפרשת הקטורת נאמר (פסוק ל"ד) קח לך שם לא נאמר ואתה:
ואתה קח לך בשמים ראש. למעלה פר' תצוה כתבתי שבכל דבר הראוי ליחסו בעצם וראשונה אל משה נאמר בו לשון ואתה, ובדרך זה נאמר גם בשמן המשחה לשון ואתה כי הוא עשוי למשוח בו המשכן וכל כליו ואהרן ובניו וכל כהנים גדולים ומלכים, כדאיתא במסכת הוריות (יא) ואמרו שם ששמן שעשה משה קיים לעולם שנאמר שמן משחת קודש יהיה זה לי לדורותיכם, וכל זה רמז למה שנאמר (דברים לג כא) וירא ראשית לו שנדרש על משה כי הוא היה ראשית והתחלה לכל נביאים וכהנים ומלכים וכל מיני שררה הכל הואצל ממנו כארז"ל (נדרים לח) אין הקב"ה משרה שכינתו כ"א על גבור חכם עשיר ועניו וכלם ממשה ר"ל כולם קבלו האצילות ממשה, ע"כ צריכין להתדמות אליו בתואריו כי הוא היה בישורון מלך ובשמים ראש לכל הבשמים כי לו משפט הראשית ויושפע ממנו נר הנבואה ונר השררה כמ"ש (תהלים קלב יז) ערכתי נר למשיחי, לכך היה משקל הבשמים ה' מאות ומחציתו נ' ומאתים כנגד ב"פ נר כי אצלו נמצאו ראשונה ב' נרות דולקות, ויודלק ממנו כל נר והוא אינו חסר כי פני משה כחמה המאירה לארץ ולדרים עליה והיא אינה חסירה ואורה מתמיד ואינו חסר לעולם, כך אמר הקב"ה אם רוצה אתה בקיומו של שמן משחת זה אז ואתה בעצמך לא ע"י שליח תקח אותו לך כי סגולה זו נתונה לך שכל הדבר הנתון על ידך מתמיד לעולם כשמש נגדי, כמו התורה הנתונה על ידך נצחית כאור החמה, אבל פני יהושע כלבנה כי הוא הנחיל לישראל את הארץ ואין מתנה זו נצחית אלא כלבנה שהיא לפעמים נבנתה ולפעמים נפרצה, וע"כ נאמר שמן משחת קדש יהיה לי לדורותיכם.
בשמים ראש. חשובים:
בשמים ראש. חשובים כדכתיב עם כל ראשי בשמים. ונראה בעיני כי בשמים גידולי אילנות כדכתיב הפיחי גני יזלו בשמיו. אבל בשמים ראש מיני שרף אילן או דברים שמוציאין מן הקרקע:
וטעם בשמים ראש שיוקח הראש מכל בושם כי הוא הנכבד מהנשאר באחרונה ואחר שאמר קנמון בשם. מה טעם להזכירו. אולי שיהיה מהנבחר. ג"כ הקנה.
בשמים ראש. לפי שכתב לעיל בשמים לשמן המשחה פי' כאן הבשמים וסכום חשבונם וראש הוא חשבון כמו כי תשא את ראש בני ישראל תרגומו חושבן ד"א בשמים ראש כמו עם כל ראשי בשמים וכמו ראשית שמנים ימשחו:
[מובא בפירושו לפרק כ"ה פסוק ו'] בשמים לשמן המשחה ולקטרת הסמים. יש אומרים שזה מקרא קצר, בשמים לשמן המשחה וסמים לקטרת הסמים. ואחרים אמרו (הראב"ע בשם חכמי הדור) שהוא כאלו בהפוך, ולקטרת יביאו סמים. והזכירם בידיעה לומר הסמים הטובים להקטיר, כי גם שם לא פירש אותם. ור"א אמר שהוא כמשמעו, ובשמים לשניהם לשמן המשחה ולקטרת, כי יכנסו בקטרת בשמים שבלת נרד וכרכם וקנמון כדברי רבותינו (כריתות ו.). ולא הוצרך להזכיר ובשמים וסמים לקטרת, בעבור שהזכיר קטרת הסמים, כאשר לא הזכיר שמן לשמן המשחה. וזהו הנכון: והוצרכו לכל אלה הסברות, כי דעת בעלי הלשון שהסמים הם התרופות, כגון הלבונה והחלבנה, ובשמים הם הנאכלים שיקראו מסעדים, אשר להם בישום בריחן הטוב. אבל על דעת רש"י סמים שם לבשמים, וכך היא כונת רבותינו (שם ו:) במדרש אחד עשר סמנין נאמרו למשה בסיני, וכן מתרגם אונקלוס בוסמין בשניהם. והוא הנכון בכתוב הזה: אבל בעבור ששינה הכתוב הלשון יתכן שנאמר כי החשובים שבבעלי הריח והבשם נקראים בשמים. וענינו המובחרים והידועים בסמים, כמו שאמר בשמים ראש (להלן ל כג), בראש כל בושם (יחזקאל כז כב). גם נכון הוא שנאמר כי מלת בשמים ובשם מלה מורכבת, בו שם, בה סמים: והראיה על דבריהם שאמר (להלן ל כג) בשמים ראש מר דרור, והמור בסמים יחשב שהוא תרופה לא מסעד, ואמר הכתוב נרד וכרכם קנה וקנמון עם כל עצי לבונה (שה"ש ד יד), וכתיב (שם) מר ואהלות עם כל ראשי בשמים, ועל כלם אמר (שם טז) הפיחי גני יזלו בשמיו. ועוד, שהכתוב אמר (להלן לה כח) ואת הבשם ואת השמן למאור ולשמן המשחה ולקטרת הסמים, ולא הזכיר שהביאו סמים, אם כן כלם בכלל הבושם:
וקדמונינו ז"ל אמרו כי משקל הכל שוה. וככה נקבל.
ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור. צוה בפרשה זו במעשה השמן בחמשה מינין והם מר וקנמון וקנה וקדה ושמן זית, ונצטוה בזה למשוח בו הכהנים אהרן ובניו והמשכן וכל כליו ואסר לעשות דוגמתו וקראו קדש, הוא שאמר שמן משחת קדש,
מָר דְּרוֹר חֲמֵשׁ מֵאוֹתעריכה
ומלת מר. קשה. והגאון תרגמו מוש"ק. והנה איננו מעצים אף על פי שיש לו ריח טוב אולי בעבור זה הפרידו הכתוב מהבשמים כי כתוב אריתי מורי עם בשמי. והנה הוא מלוקט. ואומרים המביאים אותו כי הוא נעשה בגרון הצבי. והנה כתוב וידי נטפו מר. אולי כן הוא בהיותו לח.
מר דרור חמש מאות. הסכימו המפרשים. והרב רבי משה (הרמב"ם בהל' כלי המקדש פ"א ה"ב) מכללם, כי המור הוא הנקרא מוסק. ור"א השיב כי איננו בשם אע"פ שריחו טוב. ואולי בעבור זה הפרידו הכתוב מן הבשמים. והוא הקשה כי כתיב (שה"ש ה א) אריתי מורי, שהוא דבר מלוקט, ואומרים המביאים אותו כי הוא נעשה בגרון הצבי. ועוד מן הכתוב (שם ה ה) וידי נטפו מר. ואולי כן הוא בהיותו לח: ויתכן שיאמר "אריתי מורי" בעבור כי הוא דם נצרר בבטן החיה הדומה לצבי הידועה בארץ הודו, ובלכתה בין השיחים בימי החום הגדול מגרדת בנפח ההוא, והדם יוצא צרור ולוקטים אותו מן האחו. ואמר וידי נטפו מר, כי הכתוב ידמה ריחו כאילו ידיו תיטופנה מריח ההוא נטפי מים: ואחרים (הראב"ד בהל' כלי המקדש פ"א ה"ג) אמרו איך יכנס בקטרת ובשמן הקדש דם חיה טמאה. גם זו אינה קושיא, כי הלחות ההוא הנאסף בה מרוב הדם ויזוב ממנה בחייה אין בו לא טומאה ולא מאוס: ופירשו (הראב"ע בפירוש הקצר והרד"ק בספר השרשים ש' דרר) דרור מלשון וקראתם דרור (ויקרא כה י), שיהיה חפשי מן הזיוף והתערובת. ואולי נאמר שהצריך הכתוב להיותו חפשי, לומר שיוקח מן הצבי ההוא בהיותו חפשי מתהלך בין ערוגות הבשמים ומתענג כרצונו, כי כאשר ילכד ויעמוד ברשות אדם לא יעשה מור כי אם מעט ואיננו מבושם. וזה דבר ברור: ועם כל זה הנראה אלי מדברי רבותינו שאין המור מוס"ק, שהם אמרו במדרש חזית (שה"ש רבה ד יד) מור, אינמר"נון, והמוסק אף בלשון חכמים כך שמו מוסק, כמו שאמרו בברכות (מג.) חוץ ממוסק מפני שהוא מין חיה, וכן שם בירושלמי (פ"ו ה"ו) בר ממוסקים, וכתב בעל הערוך (ערך מסק) כי גם כך שמו בלשון יון. ועוד אמר במדרש חזית (שה"ש רבה א נח) צרור המור דודי לי, זה אברהם, מה המור הזה ראש לכל מיני בשמים, כך אברהם ראש לכל הצדיקים, מה המור הזה אין מפיח אלא באור, כך אברהם לא נודעו מעשיו עד שהושלך לכבשן האש, ומה המור הזה כל מי שלוקטו ידיו מתמרמרות, כך אברהם ממרר עצמו ומסגף עצמו ביסורין. והנה המוסק ריחו מפיח בלא אור. ועוד שנינו (מקואות פ"ט מ"ה) אלו חוצצין בכלים הזפת והמור וכו', על המרדעת, רבן שמעון בן גמליאל אומר עד כאיסר האיטלקי. וקתני (שם משנה ז) זה הכלל כל המקפיד עליו חוצץ וכל שאינו מקפיד עליו אינו חוצץ. ואין המוסק דבר נדבק כזפת שיחוץ, ואם שמא מתקנין אותו בענין שידבק בכלים, אינו מקפיד עליו שיחוץ אפילו על המרדעת. ותרגום מור ואהלות קציעות כל בגדותיך (תהלים מה ט) מורא ואקסיליאן וקציעתא: והקרוב שהוא הנקרא כן בלשון ערבי מור שיש ממנו מינין, מור אחמר ואביץ, ובו מקטירין, וריחו מפיח באור ביותר. והנה כל הלשונות עברית וארמית וגם הערביים שוות בו. ובלשון אגדה פרסית או יונית נקרא אנמרנין קרוב לזה, וגם בלשון רומיים נקרא מירא. ולהשואת הלשונות בו נראה שהוא המין ההוא, והוא יחשב בסמים. ומה שאמרו (שה"ש רבה שם) שהוא ראש לכל הבשמים, שהזכירתו תורה בראשם, או שהוא בהקטרה משובח מכולם. ואפשר שימצא עוד במיניו בעל ריח מבושם ביותר והוא הנקרא דרור, והלוקט לזה ידיו מתמרמרות שהוא מר כלענה. ושנו בספרא (ויקרא חובה פ' יב) דברים שאי אפשר לדעתן, כגון המערב מים ביין, קומוס במור, כי זה מזייפין אותו בקומוס הנקרא צמג בערבי שהוא נדמה לו. ולכך אמר מר דרור, שיהיה נקי מן הזיוף שמזייפין אותו תמיד: ויתכן כי לשון "דרור" בכל מקום נקיות, וכן וקראתם דרור בארץ לכל יושביה, שיהיו כל בעלי הארץ נקיים מעבדות ומכל שעבוד בגופם ובארצותם, כלשון ובעל השור נקי (לעיל כא כח): ומה שאמר הכתוב וידי נטפו מור ואצבעותי מור עובר (שה"ש ה ה), יתכן שיהיה שיעורו וידי נטפו שמן מור, כי המנהג לסוך בו גם הידים לעדן ולרכך אותן, כדכתיב (אסתר ב יב) ששה חדשים בשמן המור, ופירשו בו (מגילה יג.) שמן זית שלא הביא שליש, מפני שמשיר את השער ומעדן את הבשר. והענין, כי השמן הזה מתקנין אותו במור, ונקרא כן, וזה טעם "נטפו". ואני סבור שהוא אינמרנון המוזכר במדרש (שה"ש רבה ד יד), שכך קורין בירושלמי (דמאי פ"א ה"ג) שמן ורד ורדינון, וכן דרך השמות בשמנים בלשונות הגוים. גם יתכן שיוציאו מן המור שמן כאשר נעשה במצטכ"י וזולתו מן הצמגים, והנה ראוי לקרותו מור ושמן המור:
מר דרור. חשוב וכן מר עבר. חשוב בכל סוחרי מדינות:
והסכימו המפרשים והרמב"ם כי מר דרור אלמוש"ק, וכן דעת רבינו סעדיה גאון ז"ל: וידוע כי המוס"ק הוא דם נצרר בגרון החיה ידוע בארץ הודו הדומה לצבי ובזמן הקיץ בזמן החמימות הגדול כשהיא מהלכת בין האילנות מגררת בנפח ההוא והדם יוצא צרור ולוקטים אותו בני אדם מבין העשבים וכן הזכיר בו הכתוב לשון לקיטה (שיר ה) אריתי מורי, ואמר דרור לומר שהוא נקי וחפשי מן התערובות והזיוף: אבל הרמב"ן כתב בפירושיו כי מלת דרור אינה חוזרת למור אלא לאותה חיה הדומה לצבי כלומר שיוקח ממנה המור בהיותה מתהלכת חפשית בין ערוגות הבשמים והיא מתענגת כרצונה כי אם תלכד ותעמוד ברשות אדם לא תעשה ממנו כי אם מעט וגם איננו מבושם, והנה זה לפי דעת המפרשים כי הוא אלמוס"ק: אבל אי אפשר לפרש כן שיהיה מור אלמוס"ק ממה שאמרו במדרש צרור המור דודי לי זה אברהם מה המור הזה ראש כל מיני בשמים כך אברהם ראש כל הצדיקים מה המור הזה אינו מפיח אלא באור כך אברהם לא נודע שמו עד שהושלך לכבשן האש, מה המור הזה כל מי שלוקטו ידיו מתמרמרות כך אברהם היה ממרק ומסגף עצמו ביסורים. והנה זה ראיה שאין המור מוס"ק כי המוס"ק הוא מפיח בלתי אור ולכך פירש הוא ז"ל שהמור אינו מוס"ק אבל הוא הסם הנקרא בלשון ערבי לאמ"ר ובלשון רומי מיר"א ובלשון פרסי אמרנו"ן, והנה כל הלשונות שוות בו, וזהו שאומר במדרש כל מי שלוקטו ידיו מתמרמרות שהוא מר כלענה. ומה שאמרו שהוא ראש כל מיני בשמים כלומר הזכרתו בראשם ואין לומר שהוא ראש כלם במעלה, ואמר דרור לפי שמזייפין אותו תמיד ואמרו רז"ל דברים שאי אפשר לדעתם כגון המערב מים ביין קומוס במור, קומוס הוא צמ"ג בערבי והוא דומה למיר"א ועל כן אמר שהוא נקי מן הזיוף והתערובות, ומה שהזכיר זה ראשון לבשמים שהוא בהקטרה משובח מכלם וענן תמרות עשנו עולה, ומזה אנו אומרים במגלת אסתר ששה חדשים בשמן המור כי ממנו מוציאין שמן כמו שמוציאין מן המצטכ"י וזולתו מן הצמחים ע"כ. ומן הנראה שאין זה הכרח כי מור שבכאן אפשר שיהיה המוס"ק כדעת הגאונים, וצרור המור שבמקרא יהיה אותו הנקרא מיר"א ויהיה זה וזה ראש לכל מיני בשמים, זה ראש לכל מיני בשמים להקטרות ולעלות על גבי האור, וזה ג"כ ראש לכל שאר הבשמים להיות מפיח בלא אור, וכן כתוב (תהלים מה) מור ואהלות קציעות כל בגדותיך:
וְקִנְּמָן בֶּשֶׂם מַחֲצִיתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִםעריכה
וקנמון בשם. לפי שהקנמון קליפת עץ הוא יש שהוא טוב ויש בו ריח טוב וטעם ויש שאינו אלא כעץ לכך הוצרך לומר קנמן בשם מן הטוב:
וקנמן בשם מחציתו. לפי שהקנמון קליפת עץ הוא, יש שהוא טוב ויש בו ריח וטעם, ויש שאינו אלא כעץ, לכך הוצרך לומר קנמון מן הטוב. לשון רש"י. והרב רבי משה (בפירוש המשנה כריתות א א) אמר שהוא קשר "סליכה", ואחרים אמרו (ראב"ע בפירוש הקצר) שהוא העץ הטוב הנקרא "עיטיב". ואינו כדברי כולם, שהרי אמרו בבראשית רבה (סה יג) ובמדרש חזית (שה"ש רבה שם) קנמון היה גדל בארץ ישראל והיו עזים וצבאים אוכלים ממנו, והנה הוא כעשב השדה ירעו אותו הצאן: ולפי דעתי הוא התבן המבושם הנקרא בערבי אדבר, ובלשון הרומים אשקיננט והוא בשם חשוב, והוא בלעז "סאייקא דמיקא", והוא מרעה לגמלים במקומו. ורבינו בעל ההלכות כתב בפסחים (בדפי הרי"ף כה:) כגון קנמון וסנבל שדומים לתבן. והקדה ידועה מלשון הארמית שהיא קציעה, וכן בערבי:
מחציתו חמשים ומאתים. מחצית הבאתו תהא חמשים ומאתים נמצא כלו חמש מאות כמו שיעור מר דרור א"כ למה נאמר בו חצאין גזרת הכתוב היא להביאו לחצאין להרבות בו ב' הכרעות שאין שוקלין עין בעין וכך שנויה בכריתות (דף ה):
מחציתו. מפורש בכריתות:
רק לא ידענו טעם למה הזכיר מחציתו. וטעם החצאים לא אבין. כי אין מנהג בכל ארץ ישמעאל להוסיף על כל דבר שישקל אפילו כמשקל חרדל. ואף כי בכל מעשה רוקח:
וקנמון בשם מחציתו. רז"ל אמרו (כריתות ה'.) מחצית הבאתו נמצאת אומר שצריך להביא ת"ק, והקשו בגמרא ודלמא קנמן בשם ר"ן כקנה בשם, ומתרץ אם כן לכתוב קרא קנמן בשם וקנה בשם מחצה ומחצה ר"ן ע"כ, ואפשר לנו לתרץ עוד שאם כן לא היה צריך לומר מחיצתו כי אני יודע שר"ן הם מחצית הת"ק אבל אי אמרינן מחציתו של קנמן בא לומר ששוקלים אותו ב' פעמים, ומה שראיתי לראב"ע שכתב שאין מנהג הישמעאלי להוסיף אפילו כגרגיר חרדל במשקל, אין זה אמת, שעל כל פנים צריך הכרת ההכרעה ואף במשקלי הזהב הגם שמתחכמין לשקול בעיון כף כנגד חברתה בלא הכרעה אף על פי כן כשיצטרף ב' משקלים יוכר ההכרע ביותר, וטעם שהש"ס לא בחר לתרץ כדברינו, כי יש לומר לעולם ר"ן לבד הוא אומר ואומרו מחציתו שיביא קכ"ה לבד וקכ"ה לבד:
מחציתו חמשים ומאתים. ידוע כי מחצית ת"ק הוא נ"ר ולמה האריך לומר חמשים ומאתים, אבל רז"ל קבלו כי משקל הקנמון ת"ק כמר דרור אבל מר דרור היה שוקלו ת"ק בבת אחת אבל הקנמון גזרת הכתוב שיהיה שוקלו שני פעמים נ"ר בכל פעם ופעם כדי להכריע בו שתי הכרעות שאין שוקלין עין בעין וכך היא שנויה בכריתות:
וּקְנֵה בֹשֶׂם חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם:עריכה
וקנה בושם. קנה של בשם לפי שיש קנים שאינן של בשם הוצרך לומר בשם:
וטעם בשמים ראש שיוקח הראש מכל בושם כי הוא הנכבד מהנשאר באחרונה ואחר שאמר קנמון בשם. מה טעם להזכירו. אולי שיהיה מהנבחר. ג"כ הקנה.
[מובא בפירושו לפסוק ל"ד] וקנה בושם על דעתי הוא הקליפה שהזכירו בה חכמים, והוא דראציני בלשון ערבי, וכן בלשון הגמרא (שבת סה:), והוא קנה כדמות הקנים.
חמשים ומאתים. סך משקל כולו:
ואתה קח לך בשמים ראש. למעלה פר' תצוה כתבתי שבכל דבר הראוי ליחסו בעצם וראשונה אל משה נאמר בו לשון ואתה, ובדרך זה נאמר גם בשמן המשחה לשון ואתה כי הוא עשוי למשוח בו המשכן וכל כליו ואהרן ובניו וכל כהנים גדולים ומלכים, כדאיתא במסכת הוריות (יא) ואמרו שם ששמן שעשה משה קיים לעולם שנאמר שמן משחת קודש יהיה זה לי לדורותיכם, וכל זה רמז למה שנאמר (דברים לג כא) וירא ראשית לו שנדרש על משה כי הוא היה ראשית והתחלה לכל נביאים וכהנים ומלכים וכל מיני שררה הכל הואצל ממנו כארז"ל (נדרים לח) אין הקב"ה משרה שכינתו כ"א על גבור חכם עשיר ועניו וכלם ממשה ר"ל כולם קבלו האצילות ממשה, ע"כ צריכין להתדמות אליו בתואריו כי הוא היה בישורון מלך ובשמים ראש לכל הבשמים כי לו משפט הראשית ויושפע ממנו נר הנבואה ונר השררה כמ"ש (תהלים קלב יז) ערכתי נר למשיחי, לכך היה משקל הבשמים ה' מאות ומחציתו נ' ומאתים כנגד ב"פ נר כי אצלו נמצאו ראשונה ב' נרות דולקות, ויודלק ממנו כל נר והוא אינו חסר כי פני משה כחמה המאירה לארץ ולדרים עליה והיא אינה חסירה ואורה מתמיד ואינו חסר לעולם, כך אמר הקב"ה אם רוצה אתה בקיומו של שמן משחת זה אז ואתה בעצמך לא ע"י שליח תקח אותו לך כי סגולה זו נתונה לך שכל הדבר הנתון על ידך מתמיד לעולם כשמש נגדי, כמו התורה הנתונה על ידך נצחית כאור החמה, אבל פני יהושע כלבנה כי הוא הנחיל לישראל את הארץ ואין מתנה זו נצחית אלא כלבנה שהיא לפעמים נבנתה ולפעמים נפרצה, וע"כ נאמר שמן משחת קדש יהיה לי לדורותיכם.