ביאור:מ"ג שמות כ יד
וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן
עריכהוכל העם רואים. מלמד שלא היה בהם אחד סומא ומנין שלא היה בהם אלם תלמוד לומר ויענו כל העם ומנין שלא היה בהם חרש תלמוד לומר נעשה ונשמע. (מכילתא):
רואים את הקולות. רואין את הנשמע שאי אפשר לראות במקום אחר (שם):
רואים את הקולות. הברד והאבנים כדכתיב קולות אלהים וברד:
וכל העם רואים את הקולות. וכבר פירשתי טעם רואים את הקולות. כי כל ההרגשות מתחברות אל מקום אחד. והנה הטעם כאשר ראו הקולות והלפידים. כי מנהג האדם שיתפחד מהם וקול השופר שלא נשמע כזה לעולם. ואת ההר לבדו עשן.
וכל העם רואים את הקולות. ראיה זו ענין השגה וכן (בראשית כז) ראה ריח בני, כי אין הקול והריח נראים. או יאמר רואים לפי שהיה הקול בא באש, וכענין שכתוב (תהלים כט) קול ה' חוצב להבות אש, והיו רואים את האש ועל כן אמר רואים את הקולות:
ראים את הקולת. כמו "ולבי ראה" (קהלת א, טז), התבוננו בענין הקולות שלא יוכלו לסבלם, כאמרם "לא אסף עוד לשמע את קול ה' אלהי ואת האש הגדלה הזאת לא אראה עוד ולא אמות" (דברים יח, טז).
וכל העם רואים את הקולות וגו'. יש לדקדק בענין זה איך ראו את הנשמע, ומהו שאמר אח"כ וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק. אחר שכבר נאמר וכל העם רואים וגו' א"כ וירא למה לי, וכן מ"ש דבר אתה עמנו ונשמעה מלת ונשמעה מיותרת. והנה קרוב לשמוע שכל דבור ודבור שיצא מפי הקב"ה, מיד נתגשם אותו דבור והיה בו כ"כ ממשות עד שהיו רואין באויר כל האותיות פורחות וכאילו היה הכל כתוב לפניהם, וראיה לזה ממ"ש (תהלים לג ו) בדבר ה' שמים נעשו וגו'. הרי שכל דבור שיוצא מפי הקב"ה בורא בריאה חדשה, וכן לאחר היצירה אמרו (חגיגה יד) שמכל דבור שיוצא מפי הקב"ה נברא מלאך וכן כל דברות אלו אחר שיצאו מפי הגבורה היה בהם ממשות, ולפיכך ארז"ל (פסחים פז) שכששבר משה הלוחות היו האותיות פורחות ואם לא היה ממשות באותיות איך היו פורחות, וראיה גדולה מזו שבלוחות אחרונות כתיב (שמות לד א) וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים, כדברים אשר היו לא נאמר אלא את הדברים אשר היו למד שאותן אותיות שהיו פורחות מן לוחות ראשונות נקבעו בשניות וא"כ ודאי היה ממשות באותן אותיות, ע"כ נאמר וכל העם רואים את הקולות דהיינו קול אלהים המדבר אתם אותן קולות ראו בעיניהם.
את הקולות. היוצאין מפי הגבורה:
[מובא בפירושו לדברים פרק ד' פסוק ד'] חיים כלכם היום. (...) ואומר כלכם נתכוין לכללות הפרטי וכללות הכללי על זה הדרך, כללות הפרטי שכל אחד מהם הי' כלו חי בלא אבר גרוע על דרך מה שדרשו בחולין (זבחים קטז.) בפסוק מכל החי הבא בהמה שחייה ראשי אבריה ואין בה מום, כמו כן מה שלפנינו היו כולם תמימים בלא מום, וכן אמרו רבותינו ז"ל (מכילתא) שכל שעמדו על הר סיני לא היו בהם סומין דכתיב וכל העם רואים וגו' ולא וכו' ע"כ, הא למדת שלא היו בהם מומין ועמדו בחזקתם, ונתכוין בין על מומי הגוף בין על מומי הנפש, וכבר העירותי שמום שבגוף יגיד על פגם הנפש כי אין מום שאין דמיונו בנפש ואשר על כן פסלו ה' לבעל מום מעל המזבח, ועיין בדברי הזוהר (ח"ג ד'), כללות הכללי שלא היה בהם אחד שאינו הגון שלא יקרא חי אלא כולם צדיקים,
וכל העם רואים את הקולות. ויאמרו אל משה. דעת המפרשים שהיה זה אחר מתן תורה, והוא שאמר (דברים ה כ- כב) ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם ותאמרו הן הראנו ה' אלהינו וגו' אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' עוד ומתנו וגו'. ואין כן דעתי, בעבור שאמר בכאן ואל ידבר עמנו אלהים, ולא אמר "עוד", ומשה אמר בכאן אל תיראו, ושם נאמר (שם ה כה) הטיבו כל אשר דברו. ועוד, כי בכאן לא ספר שיפחדו רק מן הקולות והלפידים ומן ההר שהוא עשן, ושם פחדו מדבור השכינה, שאמרו "כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים מדבר מתוך האש כמונו ויחי "(שם ה כג). ועוד, כי בכאן (בפסוק כא) אמר ומשה נגש אל הערפל, ולא אמר שבא בתוכו: והנכון בעיני בפרשה ובסדור הענין, כי וכל העם רואים ויאמרו אל משה היה קודם מתן תורה, ומתחלה הזכיר כסדר כל דברי האלהים מה שצוה למשה בהגבלת ההר ואזהרת העם ועשרת הדברות, ועתה חזר והזכיר דברי העם אל משה ואמר כי מעת שראו את הקולות ואת הלפידים נעו לאחור ועמדו מרחוק יותר מגבול ההר אשר הגביל משה: והסדר בדברים, כי "בבקר היו קולות וברקים וקול שופר חזק" (לעיל יט טז) ועדין לא ירדה שכינה, כענין ורוח גדולה וחזק מפרק הרים משבר סלעים לפני ה' לא ברוח ה' (מ"א יט יא), וחרדו העם במחנה במקום תחנותם (לעיל יט טז), ומשה חזק לבם "והוציאם לקראת האלהים ויתיצבו בתחתית ההר" (שם יז), ובהיותם שם בתחתית ההר מצפים ומתיצבים ירד ה' על ההר באש (שם יח), "ויעל עשנו עד לב השמים חשך ענן וערפל" (דברים ד יא), וחרד ההר עצמו ונזדעזע (לעיל יט יח) כאשר יעשו ברעש הנקרא "זלזלה" או יותר מכן. וכן כתוב (תהלים קיד ד) ההרים רקדו כאלים גבעות כבני צאן, ואיננו משל, כאשר איננו משל הים ראה וינס הירדן יסב לאחור (שם ג), ונתחזק קול השופר מאד (לעיל יט יט), אז "ראו העם וינועו לאחור ויעמדו מרחוק" (כאן) יותר מן הגבול, ואז אמרו אליו כלם שלא ידבר עמהם האלהים כלל פן ימותו, כי במראה נהפכו ציריהם עליהם ולא עצרו כח (דניאל י טז), ואם ישמעו הדבור ימותו, ומשה חזקם ואמר להם "אל תיראו" (פסוק כ), ושמעו אליו ויעמוד העם מרחוק במעמדם (פסוק כא), כי לא רצו בכל דבריו להתקרב אל הגבול, "ומשה נגש אל הערפל" (שם), לא בא בתוכו, ואז דבר אלהים עשרת הדברות: ואחר עשרת הדברות לא הזכיר כאן מה שאמרו הזקנים למשה, כי רצה לבאר כסדר המצות והמשפטים, אבל במשנה תורה (דברים ה כ) הזכיר משה כי אחרי הדברות קרבו אליו כל ראשי שבטיהם וזקניהם ואמרו לו אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' אלהינו עוד ומתנו, כי שערנו בנפשותינו שלא נוכל עוד לסבול משא דבר ה' אלהים, כי חשבו שירצה האלהים לדבר אליהם כל המצוות, ולכך אמרו "קרב אתה ושמע את כל אשר יאמר ה' אלהינו ואת תדבר אלינו ושמענו ועשינו "(שם כד), והקב"ה הודה לדבריהם ואמר הטיבו כל אשר דברו, כי כן היה החפץ לפניו שלא ישמיעם רק עשרת הדברות, והיראה ישרה לפניו:
[מובא בפירושו לפרק י"ט פסוק כ"ד] ויש לך לדעת כי פרשת וכל העם רואים את הקולות וגו' וירא העם וינועו קודם מתן תורה היה כי אז אמרו אל משה דבר אתה עמנו ונשמעה כי במראה ובשמיעת הקולות ההם נהפכו ציריהם עליהם ולא עצרו כח ואם ישמעו הדבור מפי הגבורה ימותו ומשה חזק את לבם ואמר להם אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם וגו', ואז שמעו אליו ויעמוד העם מרחוק כי לא נתפייסו ולא נתרצו בכל דבריו להתקרב אל הגבול, ומשה נגש אל הערפל לא בא בתוכו ואז דבר אלהים עשרת הדברים:
וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק:
עריכה[בהמשך לפירושו לתחילת הפסוק] ותבין ותדע כי חוש הראות יותר דק באדם מן חוש השמע, כי אדם יכול לראות ברחוק הרבה מילין אבל אינו יכול לשמוע כ"כ ברחוק כי חוש השמע אינו שולט כ"כ למרחוק כמו חוש הראות, וישראל היו מפחדים עכ"פ מן קול אלהים כי נורא הוא ע"כ כשראו ישראל שיוכלו לראות את קול דברו ית' אז חשבו אף אם יעמדו ברחוק ולא ישמעו את הקול מדבר אתם מ"מ די להם כשיראו לפניהם תמונת האותיות באויר לכך נאמר וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק. ר"ל לפי שוירא העם שראו תמונת האותיות לפיכך ויעמדו מרחוק כי אמרו בראייה לחוד סגי לנו אף בלא שמיעה, ואח"כ נתחרטו ישראל ואמרו למה ה' יעמוד ברחוק, הלא טוב לנו להתקרב אל מקום קדשו וכדי להנצל מן פחד הקול אמרו למשה דבר אתה עמנו ונשמעה כי אע"פ שאינו דומה שמיעה לראיה מ"מ די לנו כשנשמעה אף אם לא נראה כל תמונת האותיות ורז"ל אמרו (שבת פח) כשחזרו ישראל לאחוריהם היו מלאכי השרת מדדין אותן לקרבם לצד שכינה כו', ועל אותו זמן נאמר פסוק דבר אתה עמנו ונשמעה. אע"פ שלא פורש במקרא זה שהיו מדדין אותן מ"מ בא דוד ופרשה ואמר מלכי צבאות ידודון ידודון וגו' (תהלים סח יג).
וינעו. (שם) אין נוע אלא זיע: ויעמדו מרחק. (שם) היו נרתעין לאחוריהם שנים עשר מיל כאורך מחניהם
וינועו. בגימטריא י"ב מילין שהיו נרתעים לאחוריהם:
וינועו. על דעת רבותינו (במכילתא כאן) אין נוע בכאן אלא זיע, וכן הוא אומר (ישעיה כד כ) נוע תנוע ארץ כשכור, ואם כן יאמר כי נזדעזעו, ומפחדם חזרו עוד לאחור ועמדו מרחוק. ועל דעת בעלי הפשט וינועו שנעו ממקומם לאחוריהם ועמדו מרחוק, מלשון נע ונד תהיה בארץ (בראשית ד ב), וכן ויניעם במדבר (במדבר לב יג):
כאשר ראו הפלאים האלה נעו. כמו נע ונד. שכל אחד סר ממקום מעמדו ושב אחורנית. וכמהו וינעו אמות הסיפים. וטעם אמות. שהספים סרו ממקומם אמות. לא יכול הנביא לשערם במראות הנבואה. והאומר כי פירושו כמו זעו. לא יתכן זה כי אם לא סרו ממקומם. איך עמדו מרחוק:
וירא העם. התבוננו מה לעשות. וינעו. המתנועע תנועה בלתי מכונת לגבול מה שאליו, יקרא 'נע', כענין "ויניעם במדבר" (במדבר לב, יג), "תנוע ארץ כשכור" (ישעיה כד, כ). וזה כי מיראתם, נסוגו אחור מגבול מה שממנו, בלתי מכונים לגבול מה שאליו.
וירא העם וינועו. ע"כ מתנענעים בשעת לימוד התורה לפי שהתורה ניתנה ברתת בזיע:
ומלאכי השרת באין ומסייעין אותן להחזירם שנאמר (תהלים סח) מלכי צבאות ידודון ידודון:
ורז"ל אמרו (שבת פח) כשחזרו ישראל לאחוריהם היו מלאכי השרת מדדין אותן לקרבם לצד שכינה כו', ועל אותו זמן נאמר פסוק דבר אתה עמנו ונשמעה. אע"פ שלא פורש במקרא זה שהיו מדדין אותן מ"מ בא דוד ופרשה ואמר מלכי צבאות ידודון ידודון וגו' (תהלים סח יג).