ביאור:מ"ג שמות י א
וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה עריכה
ויאמר ה' אל משה. אמר ל' אמירה רכה גם הזכיר שם הרחמים לא לצד המשתלח אליו אלא לצד השליח שהוזכר בסמוך אל משה כי הם דברים שישמח בהם צדיק כי חזה נקם לזה אמר ל' אמירה והזכרת שם הרחמים כי הם דברים הסועדים את לבו: עוד לצד שלא היה ה' שולח המכה תכף ומיד עד שהי' שולח להתרות בו קודם למר שבוע א' (שמו"ר פ"ט) ולמר ג' שבועות, וזה הוא ממדת החסד והרחמים לזה אמר לשון אמירה וזכרון שם הרחמים. עוד ירצה על דרך שפירשתי למעלה בפרשת וארא (ו' ב') כי אפילו מדת הרחמים הסכימה בשמחה לעשות דין ולהנקם מאויב זה:
ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה. והתרה בו:
[מובא בפירושו לפסוק ב'] והנה הודיע הקב"ה עתה למשה מכת הארבה ושיגיד אותה לפרעה, כי מה טעם בא אל פרעה, כי לא יאמר לו כלום, ולא נזכר רק בדברי משה אל פרעה, כי הכתוב קצר בזה. וכן קצר למעלה במכת הברד שסיפר דברי הקב"ה אל משה התיצב לפני פרעה ואמרת אליו (לעיל ט יג), ולא הזכיר דברי משה אל פרעה כלל, כמו שפירשתי (שם יט), וסבת זה שלא ירצה להאריך בשניהם, ופעם יקצר בזה ופעם בזה. ובאלה שמות רבה (יג ד) ראיתי ולמען תספר באזני בנך, הודיעו הקדוש ברוך הוא למשה מה מכה יביא עליהם, וכתב אותה משה ברמז, ולמען תספר באזני בנך ובן בנך, זו מכת הארבה, כמה דתימר עליה לבניכם ספרו ובניכם לבניהם וגו' (יואל א ג):
ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה וגו'. רבים תמהו על פרשה זו שלא נזכר בה מה יאמר משה לפרעה בבואו אליו, כי לא נזכר דבר מן מכת הארבה, ומה שפירש הרמב"ן בשם הרבתי שיש רמז למכת הארבה במה שנאמר ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים. וכתיב בארבה דיואל (א ג) עליה לבניכם ספרו ובניכם לבניהם. אין זה מספיק לישוב קושיא זו כי היא גופא קשיא כי למה נאמר במכה זו שיספרה לבניו יותר מבכל המכות, ולי קשה עוד למה לא נאמר הכבדת לב עבדיו כי אם במכת הברד והארבה. וכפי הפשט נ"ל שבכל המכות ודאי אין חילוק בין פרעה לעבדיו כי ודאי היה פרעה מרגיש בכולם כמו עבדיו, זולת מכת הרעב והבצורת שאינו נוגע כי אם בעבדיו אבל לא במלך עצמו כי על הרוב יש למלכים אוצרות חיטים מפני שנת הרעב, ועל צד ההפלגה הוא אם יגע הרעב במלך עצמו, על כן אמר בברד ויכבד לבו הוא ועבדיו לא זו הוא, אלא אפילו עבדיו שהיו להם ליתן לב על כי קרא ה' לרעב מ"מ לא הקפידו לפי שהחטה והכוסמת לא נכו וכשאמר הקב"ה שנית למשה כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו הבין משה מזה שיעשה לו התראה שנית, כי קרא ה' לרעב ואעפ"כ לא ישיתו לבם להתראתך לא זו הוא אלא אפילו עבדיו, ומזה הבין משה שרצון הש"י לשלוח הארבה כי מדרך העולם שהתבואה שנגמרה בשדה אין לה כליון כי אם ע"י ברד או ע"י ארבה, ומאחר שכבר היה ברד אין זה כי אם ארבה שיאכל מה שהשאיר הברד, לכך נאמר במכה זו דווקא ויאמרו אליו עבדי פרעה עד מתי יהיה זה לנו למוקש, כי היה הרעב נוגע ביותר בעבדיו מבפרעה על כן הפצירו בפרעה שישלח את העם. (...) ומה שלא נזכרה מכת הארבה בפירוש כ"א ברמז, לפי שרצה הקב"ה שמשה יוכיח את פרעה על סכלתו שלעולם לא היה נכנע מפני דבר ה' כי אם מפני המכות אשר כבר באו, והתשובה שהאדם עושה מפני ההכרח אינה תשובה שלימה כי בסור המכריח ישוב לסורו, כמו שקרה לפרעה על כן לא הזכיר בפירוש המכה כדי שיבין משה מזה שיתחיל לו בתוכחה על עונו, ולבקש ממנו שיהיה נכנע מפני דבר ה' ולא מפני המכה ואז ישאר בצדקתו, וכן עשה משה כי התחלת דבריו עד מתי מאנת לענות מפני. ר"ל מפני דבר ה' ולא מפני המכה, לפיכך ויאמרו אליו עבדי פרעה עד מתי יהיה זה לנו למוקש. ורצו לעשות פשרה עם משה קודם ביאת המכה כדבר משה, ועבדיו נכנסו תחילה בעובי הקורה מן הטעם שנתבאר למעלה.
בא אל פרעה. כשהיה אומר לו לבא לביתו היה אומר לו בא וכשהיה אומר לו לילך אליו המימה היה אומר לו לך.
[מובא בפירושו לפרק ט' פסוק א'] בא אל פרעה. כלל זה בידך כל מקום שיאמר בא אל פרעה יכוין לומר לו שיכנס אל טרקלין שלו בלא השאלת רשות הגם שהיו לו כמשפט המלכים שומרי הבית אף על פי כן יעול ויכנס אצלו מבלי שאלת רשות, וכן היה עושה כאומרם ז"ל (ילקוט קע"ה) כי כמה שומרים היו לפרעה מזוינים ואריות וכלבים והיה נכנס באין מונע. ומצאתי ראיה ברורה לדבריהם ז"ל ממה שאמר פרעה למשה (לקמן י' כח) השמר לך וגו' אל תוסף ראות פני וגו' למה הוצרך פרעה להתרות במשה והיה לו לצוות לעבדיו שומרי הבית כי כן מנהג המלכים להעמיד שומרי המלך ולהם יצו שלא יניחוהו ליכנס, אלא ודאי כי לא עמדו כנגדו ואפי' אריות וזה נס עצום, לזה היה ה' צריך לומר לו בא אל פרעה פי' הכנס ועלה אליו ולא תשים לבך למונע בעולם. ובזמן שהיה פרעה יוצא המימה היה אומר לו לך אל פרעה כי שם אין שומרים לירא מהם להצטרך לומר אליו עלה אליו אלא לצד שאין זמן זה ראוי להליכה כי הוא מוציא בולעו התעוב ואינו מהמוסר לזה אומר לו לך אף על פי כן:
ואם תסתכל בכתובים בכל הפרשיות תמצא כי השתים שהן בהתראה באחת יאמר התיצב לפני פרעה ובשניה יאמר בא אל פרעה. התחיל במכת הדם לך אל פרעה בבקר ונצבת לקראתו על שפת היאור ובמכת צפרדעים הזכיר בא אל פרעה, מכת הכנים אין שם התראה, ומכאן דרשו רז"ל מי שלקה ושנה שוב אין מתרין אותו. במכת הערוב חזר לסדורו הראשון והזכיר שם השכם בבקר והתיצב לפני פרעה הנה יוצא המימה, ובמכת הדבר הזכיר בא אל פרעה, מכת השחין אין שם התראה. במכת הברד חזר לסדורו הראשון והזכיר שם השכם בבקר והתיצב לפני פרעה, ובמכת הארבה שבכאן הזכיר בא אל פרעה, מכת חשך אין שם התראה: וע"כ נראה לי לפרש כי משה היה מודיעו המכה והיה עושה לו התראה פעם אחת על היאור ופעם שנית בהיכלו, וענין בא אל פרעה שיזכירו הכתובים בכל פעם ופעם באורו שיכנס בהיכלו, והכתובים מוכיחים כן כי מעת שהתרה לו במכת הדם על שפת היאור הגיד הכתוב כי מיד נכנס פרעה אל היכלו שנאמר ויבא אל ביתו ולא שת לבו גם לזאת, וטעם הדבר שהיו כל ההתראות כסדור הזה התראה אחת על יאורו והתראה אחרת בהיכלו להורות על ענשו וגאותו וגאונו כי היה מתגאה על יאורו כענין שכתוב (יחזקאל כט) לי יאורי ואני עשיתיני, והיה מתגאה בהיכלו והוא שכתוב ויבא אל ביתו, יאמר כי מצד שנכנס להיכלו ונתגאה בו היה בז לדברי משה ולא שת לבו גם לזאת, שאל"כ למה הוצרך להודיענו ויבא אל ביתו אלא שבא להודיענו שהיה מתגאה בהיכלו כענין נבוכדנצר שאמר (דניאל ד) הלא דא היא בבל רבתא די אנא בניתה לבית מלכו בתקף חסני וליקר הדרי, וכתיב (שם) שליו הוית בביתי ורענן בהיכלי, וכשם שהיתה גאותו של נבוכדנצר סבת שברו ומפלתו כן היה פרעה, ועל כן היו ההתראות כלן מתוך יאורו והיכלו ומהם משפטו יצא כי המקומות שנתגאה וחטא בהם משם באו אליו כל המכות ההם, והנה הודיעו הקב"ה שהכביד את לבו לשני טעמים, האחד כדי שיתפרסם אלהותו בהראותו בעולם אותותיו ומופתיו אלה העוברות והעתידות ולכן הזכיר לשון שתי שהוא מקור הוא משמע לשעבר ולעתיד שהם בין כלן י' וכאלו אמר למען שית י' אותותי ועל כן הזכיר בהן לשון בקרבו, והשנית כדי שיספרו לדורות עוצם גבורותיו וכח מעשיו:
[מובא בפירושו לפרק ח' פסוק ט"ו] ואמר במקצת המכות השכם בבקר הנה יוצא המימה, ועל דרך הפשט היה בעת צאת המלכים בבקר להשתעשע על המים, וצוה הקב"ה למשה שילך שם. והטעם, כי בדם בעבור היותה המכה הראשונה רצה שיעשנה לעיניו ובלי יראה ממנו. וזה טעם ונצבת לקראתו (לעיל ז טו), והתיצב לפני פרעה (פסוק טז), שיעמוד כנגדו ביד רמה. וכן במכת הערוב נאמר השכם בבקר והתיצב לפני פרעה הנה יוצא המימה. ובברד (להלן ט יג) השכם בבקר והתיצב לפני פרעה, והוא גם כן בצאתו המימה, כי הערוב והברד אשר בהן המיתה והעונש לבני אדם רצה הקב"ה שיהיה לעיני כל העם, כי בצאת המלך המימה ילכו מרבית העם אחריו, והנה יתרה אותו לעיניהם אולי יצעקו אל אדוניהם לשוב מדרכו הרעה, ואם לא יעשו כן יהיו חייבין להענש. אבל בשאר המכות די בהתראת המלך, ועל כן נאמר בהן בא אל פרעה (לעיל ז כו, להלן ט א, י א), שיבא אל היכלו, ולא הזכיר בכנים ובשחין כן, בעבור שהוצרך אהרן להכות בעפר, והיכל המלך אין שם עפר כי היא רצפת בהט ושש, וכן הוצרך משה לזרוק הפיח השמימה. והנה עשו אלו השתים בפני פרעה בהיותו בחצר גינת ביתן המלך או כיוצא בו:
כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו עריכה
בא אל פרעה כי אני הכבדתי וגו'. בכל מכות לא מצינו שהודיע הקב"ה למשה שחיזק את לבו. אך בזאת שהודה פרעה שהוא הצדיק ואני ועמי הרשעים. ובזאת כתיב ויוסף לחטוא לכך הוזקק לומר כי אני הכבדתי וגו' ואת לב עבדיו שכך כתיב למעלה ויכבד לבו:
כי אני הכבדתי את לבו. הודיע הקב"ה למשה שהוא הכביד את לבם עתה אחרי שפחדו ממנו בברד והתודו על עונם. ואמר לו הטעם כי עשיתי כן, למען שאשית בקרבם אלה האותות אשר אני חפץ לעשות בהם שידעו מצרים את גבורתי, לא שאעניש אותם יותר מפני הכובד הזה. ועוד כדי שתספר אתה וכל ישראל לדורות הבאים כח מעשי, ותדעו כי אני ה', וכל אשר אחפוץ אעשה בשמים ובארץ:
בא אל פרעה. בא אליו זאת הפעם ואל תשתומם בעבור שחזק לבו עד עתה. כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו בעבור שירך לבם בבוא מכת הארבה. וטעם שהכבדתי את לבו למען שיתי אותותי אלה בקרבו.
כי אני הכבדתי. פי' מעתה תשכיל לדעת כי אני הוא שהכבדתי את לבו כי מטבע אדם לו יהי' לבו קשה כאבן ירעד ויפחד בראותו מכת הברד וזה האיש עודנו ברשעו אין זה ממדת אדם אלא אלהים גזר עליו להקשותו. ולפי מה שפירשתי בפסוק (לעיל ט' ל"ב) והחטה והכוסמת וגו' כי אפילות וגו' כי ה' עשה פלאי פלאים וזה היה סיבה להכביד לבו ידוייק גם כן על נכון כי אני הכבדתי בעשות פלא זה: או ירצה לדרך זה כי לצד שראה משה המכה הגדולה של הברד ורשע זה אדרבה הוסיף לחטוא ישלול התקוה ממנו ויתחמץ לבבו בשליחותיו אל פרעה לזה אמר לא תחוש לזה כי אני הכבדתי לבו וזולת זה כשארף ממנו כובד לב הנה הוא משלחם:
כי אני הכבדתי. אף על פי שאמר משה "ידעתי כי טרם תיראון" (לעיל ט, ל), חשב שאף על פי שלא יכנע לאל יתברך מיראת גדלו, מכל מקום ישמע בהיותו בלתי יכול עוד לסבל את רעת המכות, וזה חשב כאשר ראה שמכח המכה אמר "ה' הצדיק" (לעיל ט, כז). אמנם כאשר ראה שעם כל זה לא שמע (פסוקים לד לה), חשב משה שהיתה ההתראה בו לריק, כי גם שלא יוכל לסבל לא ישמע, ולכן אמר לו ה' יתברך, אף על פי שעתה גם הוא הכביד לבו (פסוק לד), הנה אנכי כבר "הכבדתי את לבו" בשחין, וזה להרבות האותות בקרב מצרים, כדי שישוב איזה מהם בתשובה, ולמען יספרו ישראל לדורות ויכירו גדלי וטובי, לפיכך ההתראה ראויה אף על פי שלא ישמע פרעה. למען שתי אתתי אלה בקרבו. כדי שבהם יכיר העם את גדלי וישוב מרשעתו.
ואת לב עבדיו. טעם כובד לב עבדיו הוא לבל יעצוהו לשלח גם שבזה תהיה הבאת המכות לכל מצרים ולא לפרעה לבד כי בזה לא יהי' פרסום המכות אשר יביא ה' על פרעה לבד והגם שלא הזכיר ה' פרט זה בשליחות ראשונה ולא אמר אלא אחזק את לב פרעה אמר העיקר ובכללו הם עבדיו ואולי שנתכוין ה' בדבריו כאן לפרש לו דבריו הראשונים שלא לב פרעה לבד אלא גם לב עבדיו וטעם שלא ביאר מקודם וביאר עתה לצד שאמר משה בפרשה הקודמת ואתה ועבדיך גילה דעתו כי הוא סובר שאין הזכרת עבדיו נכללת בהזכרת פרעה ומעתה יבין בדברי ה' שאמר לו ואני אחזק את לב פרעה כי אין עבדיו בכלל ויחשוב כי חיזוק לב עבדיו לא מה' יצא הדבר לזה אמר אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו:
ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה וגו'. רבים תמהו על פרשה זו שלא נזכר בה מה יאמר משה לפרעה בבואו אליו, כי לא נזכר דבר מן מכת הארבה, ומה שפירש הרמב"ן בשם הרבתי שיש רמז למכת הארבה במה שנאמר ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים. וכתיב בארבה דיואל (א ג) עליה לבניכם ספרו ובניכם לבניהם. אין זה מספיק לישוב קושיא זו כי היא גופא קשיא כי למה נאמר במכה זו שיספרה לבניו יותר מבכל המכות, ולי קשה עוד למה לא נאמר הכבדת לב עבדיו כי אם במכת הברד והארבה. וכפי הפשט נ"ל שבכל המכות ודאי אין חילוק בין פרעה לעבדיו כי ודאי היה פרעה מרגיש בכולם כמו עבדיו, זולת מכת הרעב והבצורת שאינו נוגע כי אם בעבדיו אבל לא במלך עצמו כי על הרוב יש למלכים אוצרות חיטים מפני שנת הרעב, ועל צד ההפלגה הוא אם יגע הרעב במלך עצמו, על כן אמר בברד ויכבד לבו הוא ועבדיו לא זו הוא, אלא אפילו עבדיו שהיו להם ליתן לב על כי קרא ה' לרעב מ"מ לא הקפידו לפי שהחטה והכוסמת לא נכו וכשאמר הקב"ה שנית למשה כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו הבין משה מזה שיעשה לו התראה שנית, כי קרא ה' לרעב ואעפ"כ לא ישיתו לבם להתראתך לא זו הוא אלא אפילו עבדיו, ומזה הבין משה שרצון הש"י לשלוח הארבה כי מדרך העולם שהתבואה שנגמרה בשדה אין לה כליון כי אם ע"י ברד או ע"י ארבה, ומאחר שכבר היה ברד אין זה כי אם ארבה שיאכל מה שהשאיר הברד, לכך נאמר במכה זו דווקא ויאמרו אליו עבדי פרעה עד מתי יהיה זה לנו למוקש, כי היה הרעב נוגע ביותר בעבדיו מבפרעה על כן הפצירו בפרעה שישלח את העם.
לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ: עריכה
שתי. שימי שאשית אני:
שתי. שומי:
ואין דעת חכמי ספרד שוה. כי יש אומרים כי שיתי כמו בינו. שימו. והדומה להם. וככה ישית. ישים. יבין. והדומה להם בכל הסימנים. ויש אומרים שהוא מבנין הפעיל. והוא הבנין חסר. בעבור שמצאו או מי ישום אלם לשוש עליך לטוב כאשר שם על אבותיך שהוא מבנין הקל. ויש אומרים ישיש כמו וישוש ושיתי כמו שומי והכל מבנין הקל:
למען שיתי אותותי אלה בקרבו. צריך לדעת למה דקדק לומר אותותי אלה שיראה שעיקר הטעם שהכביד לבו הוא לצד אותות אלה לשומם שנראה שיש צורך בשימת אותות אלה ולא זולתם, עוד אומרו בקרבו ויתבאר על דעת אומרם ז"ל (שמו"ר פי"ב) כי מעשה מצרים מעיד על האלהות כי הוא השליט והוא האדון, והאדון לצד שחפץ בישראל לקרבם לעבדו ולדבקה בו היה חפץ להשכילם לראות ולהביט בעין הכחשת כל אמונה חוץ ממנו, ועדיין לא הראם כי הוא בורא רוח ועושה מלאכיו רוחות, גם לא הראם כי הוא בורא אור וחושך, ולזה אמר למען שיתי וגו' פירוש לצד שאמר אליו כי אני הכבדתי את לבו יש מקום למשה לומר למה יאריך עוד הטורח ויצטרך גם כן לשדד המערכות כי יש בכל מכה שינוי סדר מערכת הבריאה, אם להראותו את כוחו יתברך אשר אמר עליו מי ה' הלא הכה מכת הברד והראהו ה' ידו הנפלאה ומה צורך להפך סדר הבריאה עוד, לזה אמר אליו טעם למען שיתי אותותי אלה פירוש אותות שאני רוצה לעשות בעולמי כדי שיכירו ישראל האלהות עדיין נשארו מהם אלה להשלמת האמונה, כי בכל שבע מכות שעברו אין בהם הכחשה למשתחוה לשמש או לירח, גם לאשר יטעה כי בורא הרוח אינו בורא העפר, והגם ששלט ה' על הארץ במה יודע כי הוא בורא רוח הוא היוצר אדם וצר צורה, והוצרך ה' להראותם במעשה הארבה כי עשה מלאכיו רוחות להביאם גם להחזירם, גם לשאת את המתים לבל יהנו מהם המצריים (שם פי"ג) ובמכת חושך כי הוא יוצר המאורות ושלט בהם, גם יצירת החושך וגזר עליו לשמש עבות למצרים (שם פי"ד), ובמכת בכורות נודע כי הוא היוצר צורה בתוך צורה ומכיר טיפת הבכור (ב"מ ס"א:) גם באמצעות מכה זו צוה ה' מצות (לקמן י"ג ב') קדש לי כל בכור, ויהיה זה לזכרון כי הוא יוצרו מבטן לעבד לו, ולזה כשמצא רשע זה הקשה ה' לבו למען שיתי אותותי אלה שאני צריך לעשות לאות ולמופת לטעם הנזכר יהיו בקרבו שתמצאנה אותו כוסות התרעלה גם כן לצד רשעו וזולת טעם זה לא היה ה' משדד המערכות בשבילו לבד:
[מובא בפירושו לדברים פרק ל"א פסוק י"ז] ויש לך להשכיל מלת בקרבי בפירושה ובמספרה. ונראה לי כי בכל מקום שנמצא בתורה לשון בקרבך או בקרבו או בקרב יש שם על כל פנים התעוררות על מדת הדין, ואב לכולן (שמות כג) כי שמי בקרבו, וכן כתוב (בראשית מח) וידגו לרוב בקרב הארץ, ותחלת הפסוק (שם יב) המלאך הגואל אותי מכל רע, וכן במכות מצרים (שמות י) למען שתי אותותי אלה בקרבו, וכתוב בהן (שם ח) כי אני ה' בקרב הארץ, וכן (דברים טו) כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, כי העוני מחלק מדת הדין, וכן (שם יג) ובערת הרע מקרבך, וזהו אי אפשר אלא ע"י הדין, וכן (שם ו) כי אל קנא ה' אלהיך בקרבך, וכן (שם ז) כי ה' אלהיך בקרבך, וכן (שם כג) כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחנך, וכן תמצאם כלם אם תשכיל בהם:
[מובא בפירושו לפרק ז' פסוק ג'] ואני אקשה. הנה בהיות האל חפץ בתשובת רשעים ולא במיתתם, כאמרו "חי אני נאם ה' אם אחפץ במות הרשע, כי אם בשוב הרשע מדרכו וחיה" (יחזקאל לג, יא), אמר שירבה את אותותיו ואת מופתיו, וזה להשיב את המצרים בתשובה, בהודיע להם גדלו וחסדו באותות ובמופתים, כאמרו "בעבור זאת העמדתיך בעבור הראתך את כחי", (להלן ט, טז). ועם זה היתה הכונה שישראל יראו וייראו, כאמרו "למען שתי אתתי אלה בקרבו ולמען תספר" (להלן י, א). ואין ספק שלולא הכבדת הלב היה פרעה משלח את ישראל בלי ספק, לא על צד תשובה והכנעה לאל יתברך, שיתנחם מהיות מורד, אף על פי שהכיר גדלו וטובו, אלא על צד היותו בלתי יכול לסבל עוד את צרת המכות, כמו שהגידו עבדיו באמרם "הטרם תדע כי אבדה מצרים" (להלן י, ז), וזאת לא היתה תשובה כלל. אבל אם היה פרעה חפץ להכנע לאל יתברך ולשוב אליו בתשובה שלמה, לא היה לו מזה שום מונע. והנה אמר האל יתברך "ואני אקשה את לב פרעה", שיתאמץ לסבל המכות ולא ישלח מיראת המכות את ישראל, "למען שתי אתתי אלה בקרבו" (להלן י, א), שמהם יכירו גדלי וטובי וישובו המצרים באיזו תשובה אמתית. "ולמען תספר" (שם, שם) אתה ישראל הרואה בצרתם, "באזני בנך" (להלן י, ב), להודיע שכל אלה יפעל אל עם גבר להשיבו אליו, וזה כשיפשפשו במעשיהם בבוא עליהם איזה פרענות.
[מובא בפירושו לפרק ז' פסוק ד'] ולא ישמע אלכם פרעה. לא קדם ההקשאה, גם לא אחרי כן, עם ראותו רבוי האותות והמופתים, ולכן אעשה בהם שפטים, והם מכת בכורות וטביעת מצרים בים סוף, ששניהם בלבד היו על צד ענש להם מדה כנגד מדה. אבל שאר המכות היו אותות ומופתים להשיבם בתשובה, כאמרו "בזאת תדע כי אני ה'" (להלן פסוק יז), "למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ" (להלן ח, יח), "למען תדע כי לה' הארץ" (להלן ט, כט), "למען שתי אתתי אלה בקרבו, ולמען תספר. וידעתם" (להלן י, א ב) אתה ישראל והמצרים. וגם כשהטביעם כון לעשות באפן שהנשארים במצרים יכירו וידעו, כאמרו "וידעו מצרים כי אני ה'" (ז, ה; יד, יח).
ויוסף לחטא. הרשעים כשיש להם צרה נכנעים וכשעברה מיד מתגאים, וכן אתה מוצא בפרעה כשבאה עליו הצרה נכנע והתודה ואמר ה' הצדיק אחר שעברה ויוסף לחטוא. ומצינו שגאותן של רשעים סבת השפלתן שמתוך שנתגאה פרעה ואמר מי ה' אשר אשמע בקולו וגו', באתה לו השפלה בים סוף. מתוך שנתגאה נבוכדנצר ואמר (דניאל ד) הלא דא היא בבל רבתא די אנא בניתה לבית מלכו בתקף חסני וליקר הדרי באת לו השפלה, שנאמר (שם) ומן אנשא לך טרדין ועם חיות ברא מדורך עשבא כתורין לך יטעמון ושבעה עדנין יחלפון עלך. הרי לך מתוך גאוה השפלה, אבל הצדיקים אינם מתגאים אלא משפילים עצמן ומתוך שפלותם באים לידי מעלה וכבוד שכן אמר שלמה המע"ה (משלי כט) גאות אדם תשפילנו ושפל רוח יתמוך כבוד. בא אל פרעה אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה: שלמה המע"ה יצוה בכתוב הזה (משלי כח) על האדם שיהיה רך הלבב ויהיה מפחד תמיד בכל עניניו ובכל פעולותיו ושיסתכל ויתבונן בתכליתם ויזהיר אותו שלא יקשה את לבו פן יענש. והזכיר לשון אשרי ולא מצאנו מלה זאת בכל הכתובים בלשון יחיד כי אם בלשון רבים, והטעם בזה לפי שאין מאשרים ומהללים את האדם בעבור מדה טובה אחת או מעלה אחת בלבד רק בהמצא בו מעלות ומדות טובות רבות. וכן כתוב (תהלים סה) אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך והנבחר והקרב והשוכן בחצרות בית ה' אינו בשביל מעלה אחת בלבד כי אם רבות עמו. וכן עוד (שם פד) אשרי אדם עוז לו בך מסלות בלבבם, ובאר מסלות מדרגות הלב במעלות רבות במדת היראה והבטחון. וכן ה' צבאות אשרי אדם בוטח בך כי במדת הבטחון נכללות כמה מעלות טובות וכמה מדות עצומות מאושרות. וכן (תהלים א) אשרי האיש אשר לא הלך, מונה והולך רבוי מעלות לא הלך לא עמד לא ישב. וכן בכאן אשרי אדם מפחד תמיד יאמר מי שהוא מפחד תמיד בכל פעולותיו שהוא עושה והוא מחשב בהם ומתבונן תכליתם בנזקם ותועלתם טרם שיפעלם בודאי יש לו מצות טובות רבות שבהם הוא טוב בעיני אלהים ואדם, ומפני שבעל המדה הזאת הוא נמשך בזה אחר השכל ובא כנגד החומר לכך הזכיר אדם ולא איש, לפי שלשון אדם נגזר מאדמה וכאלו אמר אשרי הנגזר מאדמה המקורץ מחומר שמניח החומר ונמשך אל השכל שהוא מפחד תמיד בכל עניניו ובכל פעולותיו ונותן לבו אל תכליתם כי מי שעושה כן לא יחטא לעולם כענין המאכל והמשתה שאין ראוי שיכוין אדם בזה לחוש הטעם ולמלאות התאוה כי בענין הזה הוא משתתף עם הבהמה אלא שיכוין אל התכלית ומה היא התכלית שיהיה גופו בריא וחזק ויוכל לעבוד הש"י וכל השאר זולתי אל התכלית הזה הנה זה חטא. וכן בענין המשגל אין ראוי שיכוין להנאת הגוף כי גם בזה הוא שותף עם הבהמה רק שיכוין בזה אל התכלית ומה הוא התכלית לכונת פריה ורביה לקיום המין ולהמציא תולדות שיהיו עובדי הש"י וכל השאר זולתי אל הכונה הזאת הוא חטא. וכן בענין קנין העושר ראוי לו שיסתפק במועט ושישא ויתן באמונה ושיהיה תכלית כונתו בצבירת כספו שיפזרנו במעלות ושיוציאנו בדברים שיהיו לתקון גופו והצלחת נפשו, ויזהר שלא יעשוק ושלא יגזול את חברו ושלא יונה אותו ויתבונן בתכלית שאם יגזול או יונה אותו והרויח לגופו בעוה"ז הנה הוא מפסיד נפשו לעוה"ב וחמדת אותו ממון לשעה שלא במשפט הנה הוא חטא משפט מות ישכיחהו העונש וימיתהו בסוף ויקרה לו כמקרה העוף הזה אשר חמדת התבואה שהיא בתוך הרשת תשכיחהו שיהא נלכד ברשת, ועל זה אמר שלמה המלך ע"ה (משלי א) כי חנם מזורה הרשת בעיני כל בעל כנף והם לדמם יארובו יצפנו לנפשותם, ונשא המשל הזה על פועלי האון חומדי ממון שלא כדין רואין הנאת שעה לעצמם ואינם רואים סוף הפורענות, ועל זה אמר שלמה המע"ה (שם כ) ערב לאיש לחם שקר ואחר ימלא פיהו חצץ. וכן בשאר כל פעולותיו יש לו להיות מפחד תמיד שלא יבא בשום דבר כנגד התורה לא מצד דבריו ולא מצד פעולותיו, ומקשה לבו יפול ברעה, מי שאינו מתבונן בתכלית פעולותיו הוא המקשה את לבו ואין זה כי אם רוע לב ומצד אכזריות שיש בו והרך המפחד תמיד הפך המקשה את לבו כי המקשה את לבו אין פחד אלהים לנגד עיניו איננו רואה תכלית השכר במצות גם לא תכלית הפורענות בעברה, ומי שהוא מפחד תמיד יראה הפורענות טרם בואו כי יפחד ממנו ומי שהוא מקשה לבו לא יראנו עד בואו עליו, המפחד לדברים תמיד יקרה לו זה מצד הכנעה ושפלות ולכך יתרומם ויתעלה זהו שהזכיר לשון אשרי שהוא לשון עלוי, ומקשה לבו לדברים יקרה לו מצד הגאוה וגבהות הלב ועל כן הזכיר לשון יפול, ואמר יפול ברעה כלומר אפילו ברעה אחת כענין שכתוב (תהלים לד) תמותת רשע רעה, וכתיב (משלי כד) כי שבע יפול צדיק וקם ורשעים יכשלו ברעה, וכתיב (שם טז) כל פעל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה, למדך הכתוב שהרשע מוכן לפורענות ומזומן ליום רעה ואף ענשו ופורענותו של רשע הוא למענהו כלומר לכבוד הש"י כדי שיתקדש שם שמים וכענין שנאמר (יחזקאל לח) והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים, כשם שמצינו בפרעה הרשע שהיה מקשה לבו ועל כן נפל ואבד בסופו, הוא הכביד את לבו מעצמו כענין שנאמר (שמות ט) ויכבד לבו הוא ועבדיו וכתיב (שם) ויכבד פרעה את לבו והקב"ה הכביד את לבו יותר כדי להענישו ולמען רבות אותותיו ומופתיו במצרים, זהו שכתוב: ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו וגו'. ודרשו רז"ל כי עשר מכות דצ"ך עד"ש באח"ב כמו שהם מסודרות בתורה כסדר הזה היו השתים בהתראה והשלישית שלא בהתראה, ד"צ בהתראה, ך' בלא התראה ע"ד בהתראה, ש' בלא התראה, ב"א בהתראה, ח' בלא התראה, מכת בכורות שהיא העשירית בהתראה כי יחזור לסדור הראשון, זה דרשו רז"ל והפרשיות מוכיחות כן: