ביאור:מ"ג שמות ב ג
וְלֹא יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ עריכה
ולא יכלה עוד הצפינו. שמנו לה המצריים מיום שהחזירה והיא ילדתו לששה חדשים ויום א' שהיולדת לשבעה יולדת למקוטעין והם בדקו אחריה לסוף ט':
ואין צורך לבקש למה לא צפנתהו עוד אולי השכנות המצריות שמעו קולו כי לא היו לבדם דרים בארץ רעמסס. וכתב ושאלה אשה משכנתה.
ולא יכלה עוד. פרש"י שמנו לה המצרים מיום שהחזירה והיא ילדתו לששה חדשים ויום אחד והם בדקו אחריו לסוף תשעה חדשים וקשה מהא דאמרי' בסוטה דמנו לה מצריים מיומא דאהדרה ואיהי היא מעברא בית תלת ירחא מעיקרא מכלל שנולד לתשעה חדשים. וי"ל דודאי לששה חדשים נולד אל מצראי נמי הי' ידוע יולד' לשבעה יולדת למקוטעים ומנו שנתעברה מיום שהחזירה ומיד בדקו אחריה והיא היתה מעוברת שלשה חדשים קודם הלקוחים שניים ולכך הטמינתו שלשה חדשים:
[מובא בפירושו לדברים פרק ל"א פסוק ב'] (...) בו ביום נולד משה, שכתוב (שמות ב) ולא יכלה עוד הצפינו, והיה זה בששה בסיון, יום שהיה עתיד לקבל התורה שנתוסף בו עוצם אורה באותו יום לרמוז על גדולתו באותו יום, ועל כן לא יכלה עוד הצפינו, ועשתה תחבולה לשומו בתיבת גומא כדי להסתיר את גופו מפני תוקף אורו. ואם תחשוב מששה בסיון למפרע שלשה ירחים תמצא ים לידתו בז' באדר, ולכך אמר ירחים שהם חדשי הלבנה, והן אדר ניסן אייר, שנים חסרים ואחד מלא, ולא אמר חדשים לפי שהחדש חלק אחד משנים עשר שבשנה ואינן מוסיפין ולא גורעין, מה שאין כן חדשי הלבנה שהן מוסיפים וגורעין, ומפני זה הזכיר לשון ירחים כדי שיתבאר לנו מזה יום לידת הנביא. והנה זה מבואר מן הכתובים כי בז' באדר נולד משה ובו ביום מת וזהו מה שדרשו רז"ל שהקב"ה ממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום שנאמר (שם כג) את מספר ימיך אמלא:
ונדגש צ' הצפינו כדגשות קו"ף אם יקרך עון לדבר בם צחות. ובעבור היות הצדי בשו"א נע נרפה הפ"א שהיה ראוי להדגש. והוא שם הפועל מהבנין הכבד הנוסף.
וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא עריכה
גמא. גמי בלשון משנה ובלע"ז יונק"ו (בינזע) רך הוא ועומד בפני רך ובפני קשה:
ובאה מלת תיבת גומא מלעיל בעבור היות הניגון בתחלת מלת גומא:
תיבת גומא. לפי שהוא דומה לסוף שעל שפת היאור ולא יכירו בו האויבים בסוטה מסיק מכאן לצדיקים שממונם חביב עליהם יותר מגופם וכל כך למה לפי שאין פושטין ידם בגזל:
ותרא אותו כי טוב הוא ותצפנהו. ידוע כי כל הנשים אוהבות את בניהם, יפים ושאינם יפים, וכלנה תצפנינה אותן בכל יכלתן, ואין צורך לטענה כי טוב הוא. אבל פירוש הטובה הזאת, שראתה בו טוב מחודש וחשבה כי יארע בו נס וינצל, ולכן נתנה אל לבה וחשבה מחשבות בענינו, וכאשר ראתה שלא יכלה עוד להצפינו חשבה שינצל בתחבולה אחרת ועשתה לו תיבת גומא. ואחותו נצבת מרחוק שלא יכירו בה, לדעת מה יעשה לו. וכל זה סיוע לדברי רבותינו שדרשו כי טוב הוא, שנתמלא כל הבית אורה (סוטה יב.), ולמה שאמרו שהיתה מרים מתנבאת עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל (שם):
ויוכבד עשתה כן כי אמרה אל אראה במות הילד.
ותקח לו תבת גמא. לו לתועלתו והצלתו ודבר חכמה עשתה יוכבד אמו ותחבולה גדולה שהניחתו על שפת היאור כדי שיראו אצטגניני פרעה ויאמרו כבר הושלך המושיע ביאור כי ידעו זה מכח אצטגנינותם ויגידו הדבר לפרעה ואז תבטל הגזרה כי לא יחקרו אם ימות אחר השלכתו ליאור אם לא ולא יחפשו אחריו. וזהו שדרשו רז"ל החוזים בכוכבים מודיעים לחדשים מאשר יבוא עליך ולא כל אשר. והנה האצטגינינים והחוזים אשר לפרעה הרשע כשל כח חכמתם ולא מצא ידיהם בחזיונם והקב"ה מציל מי שרוצה להציל:
ותשם בסוף. מקום שלא יראו אותה עוברי דרך כשהיתה מניחה שם את התבה, ועם זה בחרה במקום הסוף, להפך גזרת השלכתו ביאור לעמידתו בסוף על שפת היאור.
[מובא בפירושו לבראשית פרק ט"ו פסוק י"ג] ואין שיעור לזמן העינוי כי אם יזכו יום א' ולא רד"ו שנה, וצא ולמד משבט לוי (ש"ר ה טז) שנדמה לאבות, ודע שגם הם טעמו דבר מה צא ולמד ממשה (שמות ב ג) ותקח לו תיבת גומא וגו' על שפת היאור:
וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת עריכה
ותחמרה. נחה ה"א כה"א ויקרא לה נובח בשמו. וזאת המלה נגזרת מן בחמר והוא טיט אדום מדבק נמצא בארץ ישראל. וכמוהו בארות בארות חמר. ובלשון ישמעאל יקרא אל חמר.
בחמר ובזפת. זפת מבחוץ וטיט מבפנים כדי שלא יריח אותו צדיק ריח רע של זפת:
[מובא בפירושו לבראשית פרק ו' פסוק י"ד] בתיבתו של משה ע"י שהיו המים תשים דיה בחומר מבפנים וזפת מבחוץ. ועוד כדי שלא יריח אותו צדיק ריח רע של זפת אבל כאן מפני חוזק המים זפתה מבית ומבחוץ:
בחמר. מבפנים. ובזפת. מבחוץ שלא יכנסו בו המים:
ותחמרה בחמר. ומבחוץ בחמר. ומבחוץ כדי שלא יכירו כי הרבה פעמי' הגמי והסוף אשר בשפת היאור מלוכלכין הן קצת מן הטיט אבל אם היה זפת מבחוץ היו רואין השחרורית מבחוץ ומכירים בה מיד. אמנם פרש"י איפכא החמר מבפנים והזפת מבחוץ. וראב"ע פירש ותחמרה בחמר ובזפת על דרך שאגת אריה וקול שחל אע"פ שתחמרה לא שייך גבי זפת נקט לה אגב חמר כדנקט נתעו גבי שאגה וקול. אע"ג דלא שייך ביה משום דשייך מיהא גבי שני כפירים:
ותקח לו תבת גמא. לו לתועלתו והצלתו ודבר חכמה עשתה יוכבד אמו ותחבולה גדולה שהניחתו על שפת היאור כדי שיראו אצטגניני פרעה ויאמרו כבר הושלך המושיע ביאור כי ידעו זה מכח אצטגנינותם ויגידו הדבר לפרעה ואז תבטל הגזרה כי לא יחקרו אם ימות אחר השלכתו ליאור אם לא ולא יחפשו אחריו. וזהו שדרשו רז"ל החוזים בכוכבים מודיעים לחדשים מאשר יבוא עליך ולא כל אשר. והנה האצטגינינים והחוזים אשר לפרעה הרשע כשל כח חכמתם ולא מצא ידיהם בחזיונם והקב"ה מציל מי שרוצה להציל:
וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת הַיֶּלֶד עריכה
אולי אחותו נתנבאה לעשות כן. ומחשבות השם עמקו ומי יוכל לעמוד בסודו ולא לבדו נתכנו עלילות. אולי סבב השם זה שיגדל משה בבית המלכות להיות נפשו על מדרגה העליונה בדרך הלימוד והרגילות ולא תהיה שפלה ורגילה להיות בבית עבדים. הלא תראה שהרג המצרי בעבור שהוא עשה חמס. והושיע בנות מדין מהרועים בעבור שהיו עושים חמס להשקות צאנן מהמים שדלו. ועוד דבר אחר. כי אלו היה גדל בין אחיו ויכירוהו מנעוריו לא היו יראים ממנו כי יחשבוהו כאחד מהם:
וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר: עריכה
ותשם בסוף. הוא לשון אגם רושי"ל בלע"ז (שילפראהר) ודומה לו (ישעיה יט) קנה וסוף קמלו:
בסוף. כמו קנה וסוף קמלו. והוא צמח מן היאור:
ותשם. בסוף אשר סמוך לשפת היאר והטמינתו יפה שההולכים על שפת היאור לא יוכלו לראות התיבה אבל הרוחץ בתוך הנהר יכול לראותה כי יוכבד לא נכנסה בנהר להצפינו מכל צדדיו היטב ולכך ראתהו בת פרעה שהיתה רוחצת בתוך היאור אבל נערותיה שהיו הולכות על שפתו לא יכלו לראותה:
ותחמרה בחמר. ומבחוץ בחמר. ומבחוץ כדי שלא יכירו כי הרבה פעמי' הגמי והסוף אשר בשפת היאור מלוכלכין הן קצת מן הטיט אבל אם היה זפת מבחוץ היו רואין השחרורית מבחוץ ומכירים בה מיד. אמנם פרש"י איפכא החמר מבפנים והזפת מבחוץ. וראב"ע פירש ותחמרה בחמר ובזפת על דרך שאגת אריה וקול שחל אע"פ שתחמרה לא שייך גבי זפת נקט לה אגב חמר כדנקט נתעו גבי שאגה וקול. אע"ג דלא שייך ביה משום דשייך מיהא גבי שני כפירים:
ותקח לו תבת גמא. לו לתועלתו והצלתו ודבר חכמה עשתה יוכבד אמו ותחבולה גדולה שהניחתו על שפת היאור כדי שיראו אצטגניני פרעה ויאמרו כבר הושלך המושיע ביאור כי ידעו זה מכח אצטגנינותם ויגידו הדבר לפרעה ואז תבטל הגזרה כי לא יחקרו אם ימות אחר השלכתו ליאור אם לא ולא יחפשו אחריו. וזהו שדרשו רז"ל החוזים בכוכבים מודיעים לחדשים מאשר יבוא עליך ולא כל אשר. והנה האצטגינינים והחוזים אשר לפרעה הרשע כשל כח חכמתם ולא מצא ידיהם בחזיונם והקב"ה מציל מי שרוצה להציל:
ותשם בסוף. מקום שלא יראו אותה עוברי דרך כשהיתה מניחה שם את התבה, ועם זה בחרה במקום הסוף, להפך גזרת השלכתו ביאור לעמידתו בסוף על שפת היאור.
[מובא בפירושו לפרק א' פסוק כ"ב] ויצו וגו' לכל עמו וגו'. לפי מה שכתבנו כי מתחלה דבר למילדות שיהיה הדבר בסוד ולא ידעו בנות ישראל, כשלא עלתה בידו עשה הדבר בפרסום וצוה לכל עמו על הדבר כי חשב כי אין נמלט מהם לצד היותם רבים ונכרים שלא ירחמו עליהם, עוד אולי לצד שראה באצטגנינות כי מושיען של ישראל נולד ועתיד ללקות במים (סנהדרין קא.) לזה גזר גזירה חזקה ומינה כל איש מצרי על הדבר ובזה אין נמלט מידם, ואומרו לאמר פי' לא שהמצריים הם עצמם ישליכוהו אלא שיאמרו לבני ישראל שכל אחד ישליך בניו, והטעם למה שאמרנו שהגזירה היתה לצד מה שראו איצטגניניו וכו' מן הסתם יראו הדרך שלקה בו שהוא ע"י ישראל, לזה גזר שבני ישראל הם ישליכו אותו היאורה, וכמו שכן היה שיוכבד היא השליכה את משה ביאור.