ביאור:מ"ג ויקרא כג כא
וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ עריכה
[מובא בפירושו לפסוק כ"ח] בעצם היום הזה. אמרו המפרשים שפירושו בגוף היום הזה, וכן ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה (פסוק יד), עד גוף היום, וכן וכעצם השמים לטוהר (שמות כד י), גוף השמים: ולא נוכל לפרש שירמוז אל עצם היום הזה וכחו, כמו שאמרו רבותינו (ספרי האזינו שלז) בפסוק בעצם היום הזה בא נח (בראשית ז יג) בעצם היום הזה הוציא ה' את בני ישראל (שמות יב נא), כי כתוב (פסוק לב) בתשעה לחודש בערב מערב ועד ערב, וכן וקראתם בעצם היום הזה מקרא קודש (פסוק כא) גם הלילה בכלל: והנה לא הזכיר "בעצם היום הזה" בשבת ולא במועדים, רק בחג השבועות (לעיל פסוק כא) וביום הכפורים (כאן), וכן באיסור החדש אמר (פסוק יד) עד עצם היום הזה. והנראה בטעם הדבר, כי בעבור שאמר בשבועות, מיום הביאכם את עומר התנופה וגו' תספרו חמשים יום, ואמר והקרבתם מנחה חדשה ממושבותיכם תביאו וגמר הענין (פסוקים טו-יז) , והאריך לצוות בקרבנות (פסוקים יח-כ), הוצרך לומר (בפסוק כא) וקראתם בעצם היום הזה מקרא קדש, כי גוף היום הוא קדוש ואסור בעשיית מלאכה ואיננו תלוי בעומר ולא בקרבנות: וכן ביום הכפורים, מפני שאמר (פסוק כז) ועניתם את נפשותיכם והקרבתם אשה לה', ובפרשת אחרי מות תלה עוד הכפרה בקרבנות ובשעיר המשתלח, מפני כן הוצרך לומר (כאן) וכל מלאכה לא תעשו בגוף היום הזה כי יום כפורים הוא בגופו לכפר עליכם, מלבד כפרת הקרבנות: וכן "עד עצם היום הזה" בחדש (לעיל פסוק יד), עד גוף היום הזה שהוא יום הביאכם את קרבן אלהיכם, שאפילו לא יבא הקרבן המצוה נוהגת בגוף היום הזה, להיות החדש אסור לפניו ומותר לאחריו. וזה טעם אמרו (פסוק יד) חוקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם, כמו שפירשתי (פסוק טז): ומצאנו עוד שהזכיר הכתוב "בעצם היום הזה" בענינים נגזרים לעתים מזומנים, אמר בנח בעצם היום הזה בא נח וגו', ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים (שמות יב מא) , וידבר ה' אל משה בעצם היום הזה עלה אל הר העברים (דברים לב מח מט): והטעם באלו, מפני שיתכן שהכניס נח בתיבה קודם לכן הרבה מן החיה והעוף, וכן יתכן שיצאו מקצת ישראל ממצרים קודם לכן וביום ההוא נגמר הענין, וכן קודם ליום ההוא היתה צואה למשה רבינו בעלייה ההיא וביום ההוא עלה, לכך פירש הכתוב בכולן שהיו בגוף היום ההוא, לא שהותחל בהם מתחילה ונשלם ענינם ביום ההוא, רק הכל היה בגוף היום הזה. וכן בעצם היום הזה נמול אברהם וגו' (בראשית יז כו), שנמולו עם רב ביום אחד להגיד זריזותו במצות: וכן נראה לי עוד כי עצם כל דבר, כחו ותקפו, נגזר מלשון כחי ועוצם ידי (דברים ח יז), עוז ותעצומות (תהלים סח לו), וכן זה ימות בעצם תומו (איוב כא כג), בתוקף שלמותו, ובעבור שהעצמות מוסדות הגוף ותקפו יקראו כן. והנה כעצם השמים לטוהר (שמות כד י), שטהרת הדבר שראו ברורה וחזקה כחוזק טוהר השמים. ולכך יזכיר בימים הנזכרים "עצם היום", כי הענין בהם בעצמם לא בדבר אחר נוסף בהם, שהוא הקרבנות אשר יקריבו בהם: וכן אמר אונקלוס, בקרן יומא הדין, בקרנו של יום, בגופו וכחו, מלשון, וכל קרני רשעים אגדע (תהלים עה יא), מגני וקרן ישעי (ש"ב כב ג), כי בעבור שהכוח בקרנים יקראו גוף הדבר קרנו, ובלשון חכמים (תרומות פ"ז מ"א) משלם את הקרן ואינו משלם את החומש: ויש גורסין בתרגום בכרן בכ"ף, והכל אחד, כי בכתוב כובע וקובע שוים, וישתמשו חכמים בכל לשון עכבה בכ"ף, נגזר מולא יעקבם כי ישמע קולו (איוב לז ד) ויאמרו, מתקשט (תוספתא כתובות ז ג) מן תכשיטין, ואמרו קרסמוה נמלים (פאה פ"ב מ"ז) מן יכרסמנה חזיר מיער (תהלים פ יד). והנאמר במקומות הנזכרים "בעצם היום הזה" גם כן פירושו בכח היום ההוא, שהם ענינים לא יעשו ביום אחד כמנהגו של עולם, לפיכך אמר כי כל החיה וכל הבהמה וכל העוף וכל רומש על האדמה נאספו בכוח היום ההוא בגזרת האל עליהם כי פיו הוא צוה ורוחו הוא קבצן, וכן לא יאספו שש מאות אלף רגלי הגברים לבד מטף ויצאו כאיש אחד מארץ מצרים, רק בכח היום הנגזר עליו כן מפי עליון: וכן בענין משה רבינו, להגיד כי ביום שנצטוה בשירה וכתבה ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם (דברים לא יט) ויכל לדבר את כל הדברים האלה (שם לב מה) נגזר עליו שיעלה בכח היום ההוא שהגזרה בו אל הר העברים, ואמר וזאת הברכה ועלה שם, והוא ענין ראוי לימים רבים אבל נעשה בכוחו ועצומו של יום. וכן מילת שלש מאות ושמנה עשר איש ביום אחד בבית אברהם מה' הוא. ואמר יחזקאל (ב ג) המה ואבותם פשעו בי עד עצם היום הזה, להכניס היום בכלל ההוא. וכן "עד עצם היום הזה" דחדש, שהוא עד ועד בכלל, כי גוף הדבר כחו ותקפו: ורבותינו דרשו (תו"כ פרק יד ז ח) מלשון "בעצם היום הזה" דמועדים, עצומו של יום, כלומר מעת צאת הכוכבים עד צאתם בליל המחרת, למעט התוספת שלמדו להוסיף מחול על הקודש. וידרשו (בספרי דברים לב מח) בנח וביציאת מצרים ומשה בעצומו של יום בחצי היום, כדאיתא בספרי, וכתבו רש"י בפרשת האזינו (דברים לב מח):
[מובא בפירושו לפסוק ל"ו] עצרת היא. עצרתי אתכם לפני, כמלך שזימן את בניו לסעודה לכך וכך ימים, כיון שהגיע זמנן ליפטר אמר בבקשה מכם עכבו עמי עוד יום אחד שקשה עלי פרידתכם, לשון רש"י, ואגדה זו שנויה בויקרא רבה: ועל דרך האמת, כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ (שמות כ יא), ויום השביעי הוא שבת ואין לו בן זוג, וכנסת ישראל היא בת זוגו שנאמר ואת הארץ, והנה היא שמינית. "עצרת היא", כי שם נעצר הכל: וצוה בחג המצות שבעה ימים בקדושה לפניהם ולאחריהם כי כולם קדושים ובתוכם ה', ומנה ממנו תשעה וארבעים יום שבעה שבועות כימי עולם, וקדש יום שמיני כשמיני של חג, והימים הספורים בינתים כחולו של מועד בין הראשון והשמיני בחג, והוא יום מתן תורה שהראם בו את אשו הגדולה ודבריו שמעו מתוך האש: ולכך יקראו רבותינו ז"ל בכל מקום חג השבועות עצרת, כי הוא כיום שמיני של חג שקראו הכתוב כן. וזהו מאמרם (חגיגה יז.) שמיני רגל בפני עצמו הוא לענין פז"ר קש"ב. ותשלומין דראשון הוא, כי הוא אצילות הראשונים ואינו כאחדות שלהם. ולכך יזכיר בפרשת כל הבכור (דברים טז טו) בשלש רגלים, חג המצות וחג השבועות וחג הסוכות שבעת ימים, ולא יזכיר השמיני, כי שם אמר יראה כל זכורך וגו', והנה זה מבואר:
[מובא בפירושו לפסוק ל"ו] עצרת היא. ענין העצירה הוא לא בלבד לשבת ממלאכת הדיוט, אבל היא עם זה אזהרת עמידה איזה זמן במקומות הקדש, לעבוד במקומות ההם את האל יתברך בתורה או בתפלה או בעבודה, כענין "ושם איש מעבדי שאול ביום ההוא נעצר לפני ה'" (שמואל א כא, ח), והוא אמרו "קדשו צום, קראו עצרה" (יואל א, יד) ועל זה הדרך אמר יהוא "קדשו עצרה לבעל" (מלכים ב י, כ). אמר אם כן שזה היום אחר חג הסכות, אשר בו שלמו כל שמחות הרגלים, הוא קדש להיות יום "עצרת", שיעצרו במקומות הקדש, ותהיה שמחתו שמחה של תורה ומעשים טובים, כאמרו "ישמח ישראל בעשיו" (תהלים קמט, ב). וזה כענין "ויהי כי הקיפו ימי המשתה, וישלח איוב ויקדשם, והשכים בבקר והעלה עלות מספר כלם, כי אמר איוב אולי חטאו בני" וכו' (איוב א, ה), וזה מפני השמחה הקודמת. ובהיות שביום שביעי של פסח נעצרו ישראל עם משה יחדו לשורר לאל יתברך, כאמרו "אז ישיר משה ובני ישראל" (שמות טו, א), קדש אותו היום להיות "עצרת לה'", אף על פי שלא היתה התשובה בתחלת היום. וזה באר במשנה תורה באמרו "וביום השביעי עצרת לה' אלהיך לא תעשה מלאכה" (דברים טז, ח). ובהיות שהיה יום החמשים ליציאת מצרים יום מתן תורה, אשר בו נעצרו ישראל יחדו לעבודת האל יתברך, קראוהו רבותינו ז"ל 'עצרת'. אמנם בתורה לא הוזכר אותו היום בזה השם כלל, וזה מפני שקלקלו ישראל את המושג בעצירתם, "ויתנצלו את עדים מהר חורב" (שמות לג, ו).
[מובא בפירושו לדברים פרק ט"ו פסוק י"א] ושמחת. לא נאמר שמחה בפסח שהתבואה עדיין בשדה ובעצרת שהתבואה כבר נקצרת ועדיין היין בגפנים נאמר שמחה אחת ובסוכות שהכל בבית נאמרו בו ב' שמחות:
[מובא בפירושו לדברים פרק ט"ו פסוק י"ד] ושמחת בחגך. דרשו רז"ל ולא בשמחת אשתך, מכאן שאין מערבין שמחה בשמחה, והנה הזכיר בכאן בחג הסכות לשון שמחה ולשון ברכה, לשון שמחה שנאמר ושמחת בחגך, לשון ברכה דכתיב כי יברכך ה' אלהיך, וכן מצינו שהזכיר בחג שבועות לשון שמחה שנאמר ושמחת לפני ה' אלהיך, לשון ברכה כאשר יברכך ה' אלהיך, אבל בחג הפסח לא הזכיר בו לשון שמחה ולא לשון ברכה, וטעם הדבר מפני שבשני המועדים שהם שבועות וסכות התבואה מצויה בהם אצל בעלי בתים ואפשר להם לפרנס ארבעה קרואים שהזכיר, וכיון שהוא מפרנסן בהן הרי שמחה והרי ברכה, שהקרואים שמחים ובעלי בתים מתברכין, אבל בפסח לא נקצרה התבואה החדשה עדיין והישנה כבר כלתה, ואי אפשר לשמח אותם בפסח, שירדה תורה לסוף דעתו של אדם שלא יפרנסם, לא נזכר בו לשון שמחה וברכה. ועוד טעם אחר אמרו במדרש, מפני מה לא הזכירה תורה שמחה בפסח והזכירה שמחה בעצרת, ובסכות שלש שמחות, ושמחת בחגך והיית אך שמח ושמחת לפני ה' אלהיך, לפי ששנינו בארבעה פרקים העולם נדון, בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון ובחג נדונין על המים, ומפני שפסח יום הדין וכל הדינין עתידין להעשות לכך לא נזכר בו שמחה כלל, אבל בעצרת שכבר עבר דין אחד של פסח נכתב בו שמחה אחת, ובחג שכבר עברו שלשה דינין פסח ועצרת וראש השנה לכך נכתבו בו שלש שמחות, עד כאן:
[מובא בפירושו לדברים פרק ט"ו פסוק ט"ו] והיית אך שמח. אתה מוצא כתיב שלש שמחות בחג הסוכות. ושמחת בחגך. אך שמח. ושמחת לפני ה' אלהיך דכתיב בפרשת אמור אל הכהנים וגבי שבועות לא כתיב אלא חדא ושמחת לפני ה' אלהיך. וגבי פסח לא כתיב שמחה כלל לפי שבפסח עדיין לא נלקטו התבואות ולא פירות האילן. ובחג השבועות כבר נלקטו התבואות ואיכא חדא שמחה ולא יותר כי עדיין לא נלקטו פירות האילן וגם התבואות לתוך הבית אבל בחג הסוכות שלקטו התבואות ופירות האילן וגם הכל נאסף לתוך הבית אז השמחה היא שלימה לכך כתיב ביה שלש שמחות:
חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם: עריכה
[מובא בפירושו לבמדבר פרק ל"ה פסוק כ"ט] בכל מושבתיכם. לימד שתהא סנהדרין נוהגת בחוצה לארץ כל זמן שנוהגת בארץ ישראל, לשון רש"י. וכן הדבר שלאחר החורבן אינה נוהגת לא בארץ ישראל ולא בחוצה לארץ, כמו שאמרו רבותינו בפרק ארבע מיתות בית דין (סנהדרין נב:), ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם (דברים יז ט), בזמן שיש כהן יש משפט בזמן שאין כהן אין משפט. ושנו במכילתא, מנין שאין ממיתין אלא בפני הבית, שנאמר מעם מזבחי תקחנו למות (שמות כא יד), אם יש לך מזבח אתה ממית ואם לאו אין אתה ממית: אבל לא מצאתי במצוה שתלויה בזמן הבית שיאמר בה "לדורותיכם בכל מושבותיכם", כי זה יורה אפילו על זמן הגלות בחוצה לארץ, כמו שנאמר בשביתת חג השבועות (ויקרא כג כא) ובאיסור החדש (שם פסוק יד), לחייב בהם בחוצה לארץ בזמן הזה, שלא נתלה אותו בעומר ובמנחה חדשה, וכן בחלב (שם ג יז), שלא נתלה אותו בקרבנות:
חקת עולם בכל מושבתיכם. אף על פי שאין קרבים מיני הקרבן במושבות הגלות, לא יחדל ענין הספירה וענין מקרא קדש.
[מובא בפירושו לפסוק ט"ז] והוצרך לומר "חוקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם" באיסור החדש (פסוק יד) ובשביתת חג השבועות (פסוק כא), מפני שהוא תלוי בהנפת העומר ובמנחה חדשה, לומר שאפילו אחרי גלותנו בחוצה לארץ שאין עומר ומנחה, יצוה בהם, כי החדש אסור מן התורה בכל מקום: ולא הוצרך להזכיר כן ביום הזכרון, וכן בחג הסוכות (פסוק מא) לא הזכיר "בכל מושבותיכם". והזכיר כן ביום הכפורים (פסוק לא), כי בעבור שתלה כפרתנו בקרבנות כאשר הזכיר בפרשת אחרי מות, אמר בכאן כי איסורו נוהג בכל מקום, כי יום כפורים הוא לכפר עליכם בעינוי ובשביתת המלאכה, ואין הקרבנות מעכבין כפרה ממנו: וכן לא הוזכר בכאן בחג המצות "חוקת עולם בכל מושבותיכם לדורותיכם", אבל בפרשת החדש הזה לכם (שמות יב פסוקים יד יז כ) הזכיר כן, מפני שתלה שם הדבר בפסח על מצות ומרורים יאכלוהו (שם יב ח), הוצרך לומר שיהיה חוקת עולם בכל מושבותיכם: והזכיר בשבת "בכל מושבותיכם" (לעיל פסוק ג), והטעם מפני שהותרה מלאכה במקדש בתמידין ומוספין, אומר שינהג האיסור בכל מושבותינו, כי לא נאמר בו, חקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם כי איננו אלא לומר בכל מושבותיכם לא בבית השם, וכך אמרו במכילתא (ויקהל א) במושבות אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר בבית המקדש: וכן נאמר (לעיל ג יז) חוקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם, באיסור חלב ודם, כי הוא נאסר מפני הקרבנות. וכן אמרו במסכת קדושין (לז:), מושבותיכם דכתב רחמנא בחלב ודם למה לי, סלקא דעתך אמינא הואיל ובענינא דקרבנות כתיב בזמן דאיכא קרבן אין בזמן דליכא קרבן לא, קא משמע לן: ושם אמרו, מושבותיכם דכתב רחמנא בשבת (לעיל פסוק ג) למה לי, סלקא דעתך אמינא הואיל ובענינא דמועדות כתיבא תיבעי קדוש בית דין כמועדות, קא משמע לן. והכלל, כי לא יזכיר בתורה כן בכל המצות שהן חובת הגוף רק מפני צורך ענין: ואין, "ממושבותיכם תביאו לחם תנופה" (פסוק יז) כמו "מכל מושבותיכם", אבל טעמו "מארץ מושבותיכם" להוציא חוצה לארץ, כמו שנאמר (במדבר טו ב) כי תבואו אל ארץ מושבותיכם אשר אני נותן לכם. וכך שנינו (מנחות פג:) כל קרבנות הצבור והיחיד באין מן הארץ וחוצה לארץ, חוץ מן העומר ושתי הלחם. ואפילו לדברי האומר עומר בא מחוצה לארץ (שם פד.), מודה בשתי הלחם שאינן באין אלא מן הארץ: