ביאור:מ"ג ויקרא ה יט
אָשָׁם הוּא אָשֹׁם אָשַׁם לַיקֹוָק: עריכה
אשם אשם לה'. הוא פירושו אשם הוא:
אשם הוא. אף על פי שלפעמים יובא זה הקרבן והוא לא נכשל באותו החטא, לא יחשב החושב שמכניס בזה חלין לעזרה, כי אמנם הוא קרבן "אשם" על כל פנים, אף על פי שלא נכשל באותו החטא שנפל בו הספק, והטעם הוא כי "אשם אשם לה'", כשלא נזהר בדבר עד שנפל בספק.
[מובא בפירושו לפסוק ט"ו] (...) וזה טעם, אשם הוא אשום אשם לה' (פסוק יט). יאמר כי הקרבן הזה אעפ"י שהוא בא על הספק אשם הוא, כי אשום אשם לה' היודע כל תעלומות, ואם אולי חטא לו יענישנו.
[מובא בפירושו לפסוק י"ז] ולא ידע ואשם ונשא עונו. פרשה זו במי שבא ספק כרת לידו ולא ידע אם עבר עליו אם לאו, כגון שהיה לפניו חלב ושומן וכסבור ששניהם היתר ואכל אחת מהן אמרו לו חתיכה אחת של חלב היתה, ולא ידע אם אכל של חלב או של שומן, הרי זה מביא אשם תלוי ומגין עליו כל זמן שלא נודע לו שודאי חטא, ואם נודע לו מביא חטאת. אי נמי כגון אשה במטה ספק אשתו ספק אחותו. ודרשו רז"ל בפרק הריני נזיר, ולא ידע ואשם ונשא עונו, על דבר זה ידוו כל הדווים: ויש לשאול שהרי בפרשה של מעלה כשהודע אליו חטאתו חייבו הכתוב קרבן וקרא שם הקרבן חטאת, וכאן שחטא בשוגג ג"כ ולא נודע לו חטאו יחייבנו הכתוב קרבן ויקראנו בשם אשם. וידוע כי לשון חטאת מלשון שגגה ולשון אשם מלשון שממה, להורות שהחוטא חטא בדבר שהוא ראוי שיהיה שמם בו, ואם כן איך יחמיר הכתוב בלא הודע יותר מהודע, שהוא קורא קרבן הודע חטאת וקרבן של לא הודע אשם, ועוד שקרבן הודע שעיר עזים וקרבן לא הודע איל שדמיו מרובים יותר: אבל הטעם בזה מפני שהחטא הנודע לו הוא דואג ומצטער עליו והדאגה על החטא הוא מזבח כפרה ומין אחד ממיני התשובה, וכענין שכתוב (תהלים לח) כי עוני אגיד אדאג מחטאתי, אבל זה שחטא ולא נודע לו לא דאג ולא נצטער ולא התודה בו, לפיכך ראוי שתחמיר עליו התורה יותר, ומזה קרא החוטא אשם, הוא שכתוב ולא ידע ואשם, וקרא קרבנו אשם, הוא שכתוב אשם הוא אשום אשם לה', כלומר אשם הוא קרבנו של זה, אשום אשם, כשלא נודע חטאו שלא דאג ולא נצטער עליו, לה' ליודע הנסתרות, ולפי שאין לו ידיעה בחטאו זה כי אם לה' לכך הזכיר בו אשום אשם לה', וכענין שדרשו בשעיר של ראש חדש שנאמר בו (במדבר כח) לחטאת לה', חטאת שאין מכיר בו אלא ה':
אשם הוא אשם אשם. הראשון כולו קמץ שהוא שם דבר והאחרון חציו קמץ וחציו פתח שהוא לשון פעל והאמצעי היא לשון מקור כעין מחשבה הקודמת למעשה וכ"ה תמיד שיבוא מקור קודם הפעל כמו פקד פקדתי
וא"ת מקרא שלא לצורך הוא כבר דרוש הוא בת"כ: אשם אשם. להביא אשם שפחה חרופה שיהא איל (בין שתי שנים) (ט"ס הוא דבשפחה חרופה ג"כ כתיב איל שהוא לשון קשה ואין זה לימוד. ובת"כ הגיר' שיהא בכסף שקלים. מזרחי) יכול שאני מרבה אשם נזיר ואשם מצורע ת"ל הוא (ומה ראית וכו' בת"כ):
אשם אשם. פרש"י ז"ל להביא אשם שפחה חרופה שמביא איל בן שתי שנים. ותימה דודאי כל איל הנזכר בתורה הוא בן שתי שנים אלא אימא להביא אשם שפחה חרופה שמביא אשם בכסף שקלים והכי איתא בת"כ: