ביאור:מ"ג דברים יא יג
וְהָיָה עריכה
והיה אם שמוע. והיה מוסב על האמור למעלה למטר השמים תשתה מים:
והיה אם שמוע תשמעו ונתתי מטר ותאכלו לשובע בלא טרדה ואם לאו ועצר את השמים ולא יהיה מטר:
אם-שמע תשמעו.. ונתתי מטר-ארצכם בעתו. באופן שתתפרנסו שלא בצער, ותוכלו לעבדו. ואם לאו לא יתן מטר כלל, ולא יהיה לכם מזון לחיות בה.
[מובא בפירושו לפסוק י"ב] סמך עיני ה' אלהיך בה לוהיה לומר אם שמוע תשמע, עיני ה' אלוהיך בה כי כמים הפנים לפנים (משלי כז, יט): ועד אחרית שנה. והיה אם שמוע. לומר אם תשמעו עד אחרית השנה יתן הגשמים בזמנם ובמקום שצריך להם, ואם היו צדיקים בתחילת השנה והקב"ה גזר עליהם גשמים וסרחו, מורידן במדברות ובימים:
[מובא בפירושו לפסוק י"ב] על כו כתב והיה אם שמע תשמעו ונתתי מטר ארצכם וזהו עיני יי' אלהיך בה:
[מובא בפירושו לפסוק י"ב] ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה תמיד. לפקוד יושביה ולדקדק במעשיהם שאינן נדונין אלא לפי רוב מעשיהם ולפי' והיה אם שמוע תשמעו וגו' אז ונתן מטר ארצכם בעתו. וכן מסיק בפ"ק דר"ה תמיד עיני ה' אלהיך בה עתים לטובה עתים לרעה כיצד הרי שהיו ישראל רשעים גמורים בר"ה ופסקו להם גשמים מועטים ולבסוף חזרו בהם להוסיף עליהם א"א שכבר נגזרה גזרה אלא הקב"ה מוריד אותם לארץ הצריכה להם עתים לרעה כיצד וכו' כדאיתא התם:
[מובא בפירושו לפסוק י'] לא כארץ מצרים היא. אלא טובה הימנה, ונאמרה הבטחה זו לישראל ביציאתם ממצרים שהיו אומרים שמא לא נבוא אל ארץ טובה ויפה כזאת. יכול בגנותה הכתוב מדבר וכך אמר להם, לא כארץ מצרים היא אלא רעה הימנה, תלמוד לומר וחברון שבע שנים נבנתה (במדבר יג כב), אדם אחד בנאן, דרך ארץ אדם בונה את הנאה ואחר כך את הגרוע וכו', לשון רש"י מספרי (עקב יא). ועוד הביא מה שדרשו בגמרא במסכת כתובות (קיב.) בענין אחר, אפשר אדם בונה בית לבנו קטן ואחר כך לבנו גדול, אלא שמבונה אחד משבעה בצוען: ופשוטו של מקרא בדרך האזהרות נאמר, שאמר להם ושמרתם את כל המצוה וירשתם ארץ זבת חלב ודבש כי ה' יתן מטר ארצכם בעתו והארץ תתן יבולה, אבל דעו לכם שאינה כארץ מצרים להשקות אותה ברגל מן היאורים ומן האגמים כגן הירק רק היא ארץ הרים ובקעות למטר השמים תשתה מים לא בענין אחר, וצריכה שידרוש ה' אותה תמיד במטר, כי היא ארץ צמאה מאד וצריכה מטר כל השנה, ואם תעברו על רצון ה' ולא ידרוש אותה בגשמי רצון, הנה היא רעה מאד לא תזרע ולא תצמיח ולא יעלה בה כל עשב בהריה: ויחזור ויפרש כל זה בפרשה השניה (להלן פסוקים יג-יז), כי אם שמוע תשמעו אל מצותי ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש תמיד, ואם לא תשמעו ועצר את השמים וגו' ואבדתם מהרה ברעב מעל הארץ הטובה, שלא תוכלו לחיות בה בלא מטר:
והיה אם שמוע וגו'. פירוש והיה לשון שמחה ותנאי הוא הדבר אם תהיה שמחה של מצוה, והוא אומרו אם שמוע תשמעו וגו' כאמרם ז"ל (שבת ל':) שלא שבח שלמה אלא שמחה של מצוה אבל שאר שמחות עליהם אמר (קהלת ב') ולשמחה מה זה עושה, וכפל לומר שמוע תשמעו על דרך אומרם ז"ל (ברכות נ"ה.) בפסוק (דניאל ב' כ"א) יהב חכמתא לחכימין שאין הקב"ה נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה, והוא אומרו אם שמוע פירוש שיהיה לכם לב שומע, תשמעו:
אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי עריכה
והיה אם שמוע תשמעו. (סוכה מו) אם תשמע בישן תשמע בחדש וכן (דברים ח) והיה אם שכח תשכח אם התחלת לשכוח סופך שתשכח כולה שכן כתיב במגלה (ר"ל במגלת סתרים אבל אינו פסוק בכל תנ"ך ובירושלמי הביאו מ של לב' בני אדם שנפטרים זה מזה. זה הולך דרך יום לצרד מזרח וזה הולך דרך יום לצד מערב נמצא שרחוקים זה מזה מהלך ב' ימים כן המל בתורה) אם תעזבני יום יומים אעזבך:
והיה אם שמוע תשמעו. אם שמעת בישן תשמע בחדש וכן אם שכח תשכח התחלת לשכח סופך לשכוח כך שנויה באגדת שמואל במגלת חסידים מצאו כתוב אם תעזבנו יום יומים תעזבך משל לשנים שיצאו אחד מטבריא ואחד מציפורי ופגעו זה בזה בחדא משכונא והסיחו זה עם זה ופרשו זה מזה זה הולך מיל וזה הולך מיל נמצא זה רחוק מזה שני מילין. תוספת:
והיה אם שמוע וגו'. פירוש והיה לשון שמחה ותנאי הוא הדבר אם תהיה שמחה של מצוה, והוא אומרו אם שמוע תשמעו וגו' כאמרם ז"ל (שבת ל':) שלא שבח שלמה אלא שמחה של מצוה אבל שאר שמחות עליהם אמר (קהלת ב') ולשמחה מה זה עושה, וכפל לומר שמוע תשמעו על דרך אומרם ז"ל (ברכות נ"ה.) בפסוק (דניאל ב' כ"א) יהב חכמתא לחכימין שאין הקב"ה נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה, והוא אומרו אם שמוע פירוש שיהיה לכם לב שומע, תשמעו:
והיה אם שמוע תשמעו, פירש"י אם תשמעו בישן תשמעו בחדש. כי כך אמרו רז"ל (אבות ד ב) ששכר מצוה מצוה ושמיעה גוררת שמיעה דהיינו מן הישן אל החדש.
[מובא בפירושו לפסוק כ"ב] ובמדרש אם שמור תשמרון אם שמור מצות התורה תשָׁמרון כלומר תהיו נשמרים מכל אויב ומכל מזיק, וכן התחיל בפרשה של מעלה והיה אם שמוע תשמעו, כלומר אם שמוע לדברי התורה תשָׁמעו כלומר תהיו נשמעים ומכלל הן אתה שומע לאו, וכענין שכתוב (משלי כא) אוטם אזנו מזעקת דל גם הוא יקרא ולא יענה:
[מובא בפירושו לויקרא פרק י"ח פסוק ב'] ואמר בתחילה אני ה' אלהיכם, כטעם בעשרת הדברות (שמות כ ב): וטעם דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני ה' אלהיכם, כאילו הוא אומר "ואמרת אליהם בשמי אני ה' אלהיכם", וכן קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם (להלן יט ב). ואפשר כי הטעם, כי בצאת משה מלפני השם בלא מסוה ויצא ודבר אל בני ישראל את אשר יצוה, איננו צריך לומר להם "כה אמר ה'" כי ידוע להם כי רוחו ידבר בו ומלתו על לשונו, לא ידבר מעצמו: וכן במקומות רבים במשנה תורה כך ידבר, כמו, והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם היום, ונתתי מטר ארצכם, ונתתי עשב בשדך (דברים יא יג טו), ואין משה הנותן מטר על פני ארץ ושולח מים על פני חוצות ומצמיח עשב בשדה אלא ה' יתברך. וכן, ולא נתן ה' לכם לב לדעת, ואולך אתכם במדבר, לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם למען תדעו כי אני ה' אלהיכם (שם כט ג-ה):
אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם עריכה
מצוה אתכם היום. שיהיו עליכם חדשים כאילו שמעתם בו ביום (ספרי) :
לְאַהֲבָה אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם עריכה
לאהבה את ה'. שלא תאמר הרי אני לומד בשביל שאהיה עשיר בשביל שאקרא רב בשביל שאקבל שכר אלא כל מה שתעשו עשו מאהבה וסוף הכבוד לבא:
וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם: עריכה
ולעבדו בכל לבבכם. עבודה שהיא בלב וזו היא תפלה שהתפלה קרויה עבודה שנאמר (דניאל ו) אלהך די אנת פלח ליה בתדירא וכי יש פולחן בבבל אלא על שהיה מתפלל שנאמר (שם) וכוין פתיחן ליה וגו' וכן בדוד הוא אומר (תהלים קמא) תכון תפלתי קטורת לפניך:
ולעבדו בכל לבבכם. דרשו רבותינו ז"ל איזוהי עבודה שבלב הוי אומר זו תפלה, וכן אמרו רז"ל בברכות, עבודה זו תפלה, שכן נאמר בדניאל (דניאל ו) אלהך די אנת פלח ליה וגו', וכי יש פלחן בבבל אלא על שם שהיה מתפלל, שנאמר (שם) וכוין פתיחן ליה, וכן דוד ע"ה הוא אומר (תהלים קמא) תכון תפלתי קטורת לפניך. ואמרו רז"ל תפלות כנגד תמידין תקנום:
[מובא בפירושו לשמות פרק ט"ו פסוק י"ג] נחית בחסדך. בזכות שלשה דברים נגאלו בזכות גמילות חסדים בזכות התורה בזכות הקרבנות כו', בחסדך זה גמילות חסדים, ושלשתם הזכירם הכתוב שנאמר (דברים ל) כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו, בפיך זו התורה ובלבבך זו עבודה דכתיב (שם יא) ולעבדו בכל לבבכם, לעשותו זו גמילות חסדים:
בכל לבבכם ובכל נפשכם. והלא כבר הזהיר בכל לבבך ובכל נפשך אלא אזהרה ליחיד אזהרה לציבור:
בכל לבבכם ובכל נפשכם. והלא כבר הזכיר בכל לבבך ובכל נפשך, אלא אזהרה ליחיד ואזהרה לצבור, לשון רש"י מספרי (עקב יג). ובאור הענין, כי השם לא יעשה הנסים תמיד, לתת מטר הארץ בכל עת יורה ומלקוש ולהוסיף בדגן ובתירוש וביצהר ולהרבות גם העשב בשדה לבהמה או שיעצור השמים וייבשו, רק על מעשה רוב העם, אבל היחיד הוא בזכותו יחיה והוא בעונו ימות. והנה אמר כי בעשותם כל המצות מאהבה שלימה יעשה עמהם את כל הנסים האלה לטובה, ואמר כי בעבדם ע"ז יעשה עמהם אות לרעה: ודע כי הנסים לא יעשו לטובה או לרעה רק לצדיקים גמורים או לרשעים גמורים, אבל הבינונים כדרך מנהגו של עולם יעשה בהם טובה או רעה כדרכם וכעלילותם:
[עיין בפירושו לפסוק אחר, המובא גם בפסוק זה תחת הכותרת "ראיות מן התורה לשכר מצוות" וכו', בפיסקה "הדעה השביעית" וכו']
בכל לבבכם ובכל נפשכם. ולא אמר בכל מאודכם כסדר שאמר בפרשת שמע, לפי שפרשת שמע נאמרה בל' יחיד ויכול להיות שימצא יחיד שיהיה לו ממונו חביב עליו מנפשו, אבל כללות הציבור שעמהם מדבר מן הנמנע שיהיה להם ממונם חביב מנפשם כי כל אשר לאיש יתן בעד נפשו, ולזה כשאמר בכל נפשכם מכל שכן בכל מאודם:
ומ"ש בכל לבבכם ובכל נפשכם ולא נאמר ובכל מאדכם לפי מה שפירש"י שלכך נאמר בכל מאדך לפי שיש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו, מדקאמר יש לך אדם ש"מ שדבר זה בלתי מצוי כ"א באדם אחד או מתי מספר שבטלה דעתם אצל כל אדם אבל לא בציבור כי לא שכיח הדבר שרבים יסכימו על דעה נפסדה זו. ולפי מה שפירש"י בכל מאדך בכל מדה שהוא מודד לך להרע או להטיב, הרי פרשה זו מדברת מזמן קבלת השכר והוא עת דודים ואין שייכת הברכה שעל הרעה לכאן כי אינה כפי הזמן אשר הוא עומד בו. ועוד נראה שאין צורך לומר כאן שיעבוד ה' בכל מדה שהוא מודד לו אפילו בזמן קבלת הרע, לפי שדבר זה כבר אמור הוא בפרשה זו שנאמר ואבדתם מהרה מעל הארץ וגו', ושמתם את דברי אלה על לבבכם. ר"ל שאפילו בזמן שצאן אובדות יהיו מ"מ יעבדו את ה' על כל פנים וישימו דבריו על לבבם וכן פירש"י (יא יח), וא"כ ענין זה אמור בפירוש לכך לא הוצרך לומר ובכל מאדכם.
[מובא בפירושו לפרק ו' פסוק ט'] וצריך אתה לדעת כי מתוך המצוה הזאת יתבארו לנו עקרי התורה באמונה, חדוש העולם וההשגחה והנבואה, שהרי בפרשה ראשונה נזכר ענין היחוד ותלמוד תורה, ובפרשה שניה אמתת עונש ושכר, וזכרון יציאת מצרים שבו נעשים האותות והמופתים והנסים המפורסמים מחייב העקרים האלה ומעיד על שלשה דברים הללו שהן יסוד האמונה ושרשה, והם החדוש וההשגחה והנבואה.
וצריך אתה לדעת כי כח התפלה גדול אפילו לשנות הטבע ולהנצל מן הסכנה ולבטל הנגזר. לשנות הטבע, מיצחק, שנאמר (בראשית כה) ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו, ודרשו רז"ל מפני מה נתעקרו האמהות, מפני שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים, בארו לנו בכאן כי לא בא העקרות לאמהות אלא מפני התפלה, וכשהתפללו בזה נשתנה בהן הטבע. להנצל מן הסכנה ממה שכתוב (תהלים קז) יורדי הים באניות וגו', ויאמר ויעמד רוח סערה ותרומם גליו, יעלו שמים ירדו תהומות נפשם ברעה תתמוגג, ויצעקו אל ה' בצר להם, וכתיב בתריה יקם סערה לדממה ויחשו גליהם, ומכאן שהתפלה מגינה על הסכנה. לבטל הנגזר, מחזקיה שהוסיף לו הקב"ה חמש עשרה שנה בכח התפלה, שנאמר (ישעיה לח) שמעתי את תפלתך ראיתי את דמעתך הנני יוסיף על ימיך חמש עשרה שנה, ומלת יוסיף לאות שהיה זמנו קצוב ונגזר והועילה לו תפלתו לבטל הנגזר. ואפילו מה שגזר עליו הש"י אפשר לו להתבטל בכח התפלה, שכן אמר לו חזקיה לישעיה בן אמוץ כלה נבואתך וצא כך מקובלני מבית אבי אבא אפילו חרב מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים, שנאמר (איוב יג) הן יקטלני לו איחל. הודיענו בכאן שהתפלה למעלה מן הנבואה, כלומר מן המקום שמשם תוצאות הנבואה לנביאים.
וכן תצטרך לדעת כי מימות משה עד אנשי כנסת הגדולה היתה התפלה בישראל בלתי מסודרת בתקון שוה לכלן, אבל היה כל אחד מתפלל ועושה מליצה לעצמו כפי ידיעתו וחכמתו, עד שבאו אנשי כנסת הגדולה ותקנו תפלה זו של י"ח כדי שתהיה מסודרת בפי הכל, ולכך תקנוה בלשון פשוט מובן כדי שלא יתבלבלו הרעיונים בהבנת הלשון, ושיהיו כל ישראל שוין בה בין חכמים בין טפשים. אמנם תקנו אותה בכוונה גדולה ובהשגחה יתרה, במה שהיא מסודרת שלש ברכות של שבח לפני התפלה, והן אבות וגבורות וקדושת השם, ושלש לאחריה והן עבודה והודאה וברכת כהנים, וסדרו לנו באמצע י"ב ברכות שהן כלל כל צרכי האדם, וכל זה לא היה במקרה כי אם בעיון גדול מוכרח ומוצרך. ואם תשתכל בשם הגדול המיוחד המתחלק לי"ב צרופין, והסימן בו ז"ה שמי לעלם, תמצא שלשה שמות ראשונים כנגד אבות וגבורות וקדושת השם, שלשה שמות אחרונים כנגד עבודה והודאה וברכת כהנים, ששה שמות האמצעים כנגד שש ברכות, שהן אתה חונן, השיבנו, סלח לנו, גאולה, רפואה, ופרנסה. ויש לך להוסיף פנים ואחור בששה הנשארים, שהם קבוץ גליות, משפט, על הצדיקים, בנין, מלכות, תפלה. וברכת המינין אין בשם הזה כנגדו, כי היא כנגד מדת הדין, ואל הכבוד הרעים שהוא במזמור (תהלים כט) הבו לה' בני אלים, מוסף על י"ח אזכרות שבו, ותקנו אותה כדי שתהיה מדת הדין מתוחה כנגדה וכנגד האויבים, ונכלל עוד בזה הכנעת יצר הרע שבאדם שהוא מכלל האויבים והוא מחלק מדת הדין: ואתה הבן זה המעט וראה איך עשו זה החכמים ז"ל בכוונה שש ברכות לצרכי בני אדם ושש לחזרת עטרה ליושנה ומלכות בית דוד למקומה ועם ברכת המינין הם י"ג, וזה כנגד י"ג מדות, לרמוז שכל טוב העולם ומלואו בין בצרכי בני האדם בין בתקון העולם במלכות שדי הכל משתלשל מן המדות, ועליך שתתפלל לעלת העילות יתברך המשפיע כחו במדות כענין שכתוב (דברים ד) אשר לו אלהים קרובים אליו, יאמר כי אין שום עם שיהיו המדות קרובות אליו כמוהו, ואימתי, בכל קראנו אליו, לעלת העלות יתעלה, ואמר אליו למעט המדות, וכבר הזכרתי זה:
[מובא בפירושו לפסוק כ"א] למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה, במס' ברכות (ח) אמרו ליה לרבי יוחנן איכא סבי בבבל. תמה, והכתיב למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה משמע אבל בחוצה לארץ לא, אמרי ליה הם מקדימין ומחשיכין לבי כנשתא אמר היינו דאהני להו. וקשה על תירוץ זה כי עדיין הקושיא במקומה עומדת שהרי בפסוק זה אמר סתם על האדמה בלתי שום חלוקה, ומהיכן למד לומר שפסוק זה מדבר דווקא בזמן שאינן הולכים לבית הכנסת לומר שאז דווקא ממועט. ונ"ל ע"ד שארז"ל (מגילה כט) שעתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבחו"ל שיקבעו בא"י כו'. וא"כ האדמה שבכל בתי כנסיות של חו"ל זו היא האדמה של א"י שהרי לעתיד יקבע ה' הבתי כנסיות הבנין והקרקע מכל וכל אל א"י, וא"כ ודאי האדמה ההיא אדמת קודש היא וחלק מן אדמת א"י והמשכים והמעריב בכל יום לבתי כנסיות דומה כאילו בכל יום הוא עומד על האדמה אשר נשבע ה' לאבותם ומקויים בו ייעוד למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם. לכם לא נאמר אלא להם פירש"י מכאן לתחיים המתים מן התורה, ומה ענין זה לכאן אלא לפי שבזמן ההוא דווקא יקבעו הבתי כנסיות שבחו"ל לא"י, ויכול להיות שזה מוסב על תחילת הפרשה שאמר ולעבדו בכל לבבכם זו תפלה כפירוש רש"י, ומדקאמר בכל לבבכם ש"מ שמדבר שרבים מתקבצים לבתי כנסיות להתפלל וע"ז ייעד השכר למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה.
ונאמרה הפרשה בלשון רבים חוץ מן ואספת דגנך, כי כך נאמר (שמות כג כה) ועבדתם את ה' אלהיכם וברך את לחמך. שפרשו הראשונים כי עבודת ה' טובה יותר בציבור כמ"ש (איוב לו ה) הן אל כביר לא ימאס. אבל האכילה טובה יותר כשכל אחד אוכל פתו לבדו ולא ירבה בסעודת מרעים. ע"כ נאמר כאן ולעבדו בכל לבבכם וגו', ואספת דגנך. כי טוב הוא בזמן שכל אחד מאסף דגנו לעצמו וכן כשיושב בביתו לבדו כמ"ש בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך. כי כל אלה הדברים אינן שייכים לומר על הכלל.
לאהבה וגו' ולעבדו וגו' ונתתי וגו'. פירוש לפי מה שקדם לנו כי שכר מצות אינו משתלם בעולם הזה, הודיע הכתוב שאם כי שכר מצות אינו משתלם בעולם הזה הודיע הכתוב שאם יאהבו ה' וגו' בכל לבבם וגו' יזכו גם בעולם הזה, והוא מה שנתכוין במאמר ונתתי בתוס' וא"ו להעירך שאין זה אלא תוס' על העיקר שהוא שכר עולם הנצחי והקיים, גם רמז שהגם שהמזונות הוא בכלל הדברים שאינם תלוים בזכות (מו"ק כ"ח:) אף על פי כן כשיעבדו ה' כמצטרך אין המזל שולט בהם ויאכלו וישבעו גם מטוב הגשמי:
בכל לבבכם ובכל נפשכם. ונתתי מטר. לומר שאין נענין על המטר אא"כ יכוונו להתפלל בכל לב:
והתהלכתי בתוככם. פירש"י אטייל עמכם בגן עדן כו', דעתו לסלק מעל תורתינו הקדושה כל טוען ומערער האומר יש לי מקום ללון ולומר מאחר שלא נזכר בתורה עיקר השכר לנשמה, אם כן ודאי אין כח במצות אלו להנחיל עושיהם השכר הנפשי לעולם הבא, ותכלית עשייתם אינו כי אם לקבל השכר בעולם הזה האחוז בחבלי בוז. וכבר נתעוררו על ספק זה שלמים וכן רבים ובאו בהיתר ספק זה שבעה דעות זכרם מהרי"א בחבורו והאריך בהם, ואני באתי לקצר בכל היכולת ולסדרם פה כדי להסתים פי דוברי עתק על תורתינו הקדושה. הדעה האחת, הוא דעת הרמב"ם, שכל אלו היעודים אינן עיקר השכר, וכל הרעות והטובות שנזכרו כאן בפרשה זו הם מדברים מענין הסרת המונעים לבד, ורצה לומר שאם תשמור מצותי אסיר ממך כל מונעים כמלחמות וחליים ורעב ויגון באופן שתוכל לעבוד את ה' בלא שום מונע, אבל עיקר השכר של העולם הבא אינו נזכר כאן כדי שיעבוד את בוראו לשמה, ולא מחמת השכר ההוא או מיראת העונש עיין בספר המדע (הלכות תשובה ט א). הדעה השניה, הוא דעת הראב"ע, בפר' האזינו (לב לט) וז"ל ולפי דעתי שהתורה נתנה לכל ולא לאחד לבדו, ודברי העולם הבא לא יבינו אחד מיני אלף כי עמוק הוא עכ"ל. ודעתו לפי שקשה לצייר אותו שכר כי הגשמי לא ישיג ענין הרוחני, על כן העלימה התורה דבר עמוק זה מן ההמון מרוב קוצר דעתם. הדעה השלישית, הוא דעת רבינו בחיי הזקן, זכרו הראב"ע פר' האזינו ונטה לדבריו וגם הרמב"ן נטה לדעה זו והוא, שכל היעודים שבתורה הם למעלה מן הטבע, שאין זה דבר טבעי שירדו גשמים בזמן שעושין המצות ויכלא הגשם מן הארץ כשאין עושין רצונו של מקום ברוך הוא, אמנם מה שתעלה הנפש למקום חוצבה זהו דבר טבעי אל הנשמה ואין זה בדרך פלא, ואחר שמצינו בתורה עונש כרת אל הנפש החוטאת שתהיה נכרתת ממקום חוצבה מזה יש ללמוד שאם לא תחטא שתשוב אל מלונה אל מקום אשר היה שם אהלה בתחילה, ונראה שעל זה נאמר (תהלים לז לד) קוה אל ה' וירוממך לרשת ארץ בהכרת רשעים תראה. רצה לומר באותו כרת המיועדת בתורה לרשעים תראה כי יש שכר נפשי שירוממך ה' לרשת ארץ החיים כי תעלה הנפש למקום חוצבה מדאיצטריך להכרית נפש הרשעים משם. הדעה הרביעית היא, לפי שבימים ההם היו כל העולם מכחישים השגחת השם יתברך, והיו טוענים שכל הנעשה בעולם הכל בהכרח ולא ברצון. רצה הקדוש ברוך הוא לאמת פנת ההשגחה על ידי יעודים אלו אשר עיניהם הרואות שכל העושה רצון בוראו מושגח לטובה בכל ההשגחות הללו, ואילו היה מייעד להם השכר הרוחני עדיין ישארו בכפירה זו כי הרוצה לשקר ירחיק עדיו, ועיקר דעת הזה הוא דעת רבינו ניסים בפר' בראשית ושרשה בספר הכוזרי (מאמר ראשון קד,קו) כשאמר הכוזרי אל החבר רואה אני שיעודי זולתכם שמנים ודשנים יותר מיעודיכם, השיבו החבר אבל הם כלם לאחר המות ואין בחיים מהם מאומה ולא דבר שיעיד החוש עליהם, אמר הכוזרי ולא ראיתי אחד מהמאמינים ביעודים ההם מתאוים לקנותה מהרה, אבל אם היה בידו לאחרם אלף שנים ושהוא ישאר בזכירת החיים ובעול העולם הזה ורוב עצבונו היה בוחר בזה עכ"ל. וזה באמת תשובה נצחת לומר שיעדה התורה הדבר אשר בו האדם חפץ מאד. הדעה החמישית היא, שקודם קבלת התורה היו עובדים כוכבים ומזלות והיו עושים להם עבודות מיוחדות כדי להמשיך מהם הברכה בתבואות ולהביא גשמים בעתם ושאר הצלחות הגוף, וכשנתן הקדוש ברוך הוא התורה ומנעם מן אותן עבודות הוצרך להבטיחם שגם על ידי שמירת התורה יזכו לאותן יעודים, ועל ידי עבודות הכוכבים ומזלות יחסרו כל אלה. אבל חיי העולם הבא לא הוצרך ליעדם כי גם על ידי אותן עבודות לא היו מובטחים בו. וזה דעת רב סעדיה בספר האמונות אשר לו וגם בספר מורה נבוכים חלק ג'. הדעה הששית היא, שמאחר שנאמר והתהלכתי בתוככם ונתתי משכני בתוככם. שזהו דיבוק השכינה אל ישראל אפילו בעולם הזה שהנשמה נסתבכה עם החומר קל וחומר שתהיה דבקה אל השכינה אחר הפרדה מן החומר, הנה כל מה שיעדו הדתות המזויפות אחר המות יעדה התורה לנו גם בחיי העולם הזה והנבואה המצויה בינינו תוכיח וזו הדעה תמצא גם כן בתשובת החבר למלך הכוזר בסוף מאמר א' מספרו והחזיק בדעה זו רבינו ניסים בדרש החדש. הדעה השביעית היא, שכל היעודים הנזכרים בתורה הם לכללות האומה כי העולם נידון אחר רובו ויעוד הגשמים והתבואה והשלום וכיוצא בהם יהיה לכל ישראל כאחד, אבל שכר הנפשי לעולם הבא אינו לכללות האומה אלא כל איש בפני עצמו נידון שם על פי מעשיו, ונרמזו במצות כיבוד אב ואם ושלוח הקן לכל איש מישראל, ודעה זו היא בספר עקרים וברמב"ן פרשת עקב (יא יג) בפסוק בכל לבבכם עיין שם. בשבעה דרכים אלו ינוסו הדוברות עתק על תורתינו הקדושה, מלבד מה שראינו בעינינו כמה גדלה חיבת ה' אל אבותינו אברהם יצחק ויעקב. ואילו היתה הצלחתם בעולם הזה סוף הצלחתם אם כן מה יתרון היה לאברהם על נמרוד הרשע כי זה מלך בכיפה ואברהם היה נע ונד כל הימים מתהלך מאהל אל אהל מגוי אל גוי, וכן יצחק ויעקב לא ידענו מה היה להם מן השכר האמיתי כי אם זה השכר המיועד לזרעם הוא סוף שכרם מה כשרון לבעליו כי אחרי מותם ינחלו זרעם את הארץ והמה יצאו מן העולם ריקם מכל עמלם, ואפילו לישראל נוחלי הארץ מה יתרון להם אפילו בזמן השלוה על כל מלכי הארץ אשר צלחו ומלכו בעולם כמותם ומקצתם יותר מהמה, אין זה כי אם שרב טוב הצפון לצדיקים הוא חלקם ונחלתם של האבות ושל כל תולדותיהם כיוצא בהם כי תורה אחת לכלם.