ביאור:מ"ג דברים ה טז
לֹא תִּרְצָח וְלֹא תִּנְאָף וְלֹא תִּגְנֹב וְלֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁוְא: עריכה
ולא תנאף. אין לשון ניאוף אלא באשת איש:
וביאור ולא תענה ברעך עד שוא. לאסור להעיד על חברו אפילו דבר שאינו כלום ולא יתחייב בו כלום בבית דין, כגון שיעיד אמר פלוני ליתן לזה מנה ולא קנה מידו, כי "שוא" דבר בטל:
[עיין בפירושו לפסוק אחר, המובא גם בפסוק זה תחת הכותרת "עיון בהבדלים שבין דברות אלו" וכו']
[מובא בפירושו לפסוק ט"ו] על האדמה אשר ה' אלהיך נותן לך. וסמיך ליה לא תרצח משום דכתיב (במדבר לה, לג) ולארץ לא יכפר לדם:
סמך לא תנאף לרציחה כדכתיב (הושע ד, ב) ורצוח וגו' ונאוף. וכן המוציא שכבת זרע לבטלה כאלו שופך דמים. (...)וסמיך ליה ולא תגנב משום מים גנובים ימתקו (משלי ט, יז). (...)וסמיך לו ולא תענה ברעך שהגונב מעיד עדות שקר בעצמו שגורם לו לימכר לעבד.
וכתב כאן ולא תנאף וי"ו יתירה כנגד ו' פעמים מאררים וששת פעמים מרים דכתיב בפרשת סוטה (במדבר ה). וסמיך ליה ולא תגנב משום מים גנובים ימתקו (משלי ט, יז). וכתיב ביה וי"ו יתירה כנגד ו' דברים דכתיב בריש משלי (א, יא_יג) נארבה לדם נצפנה לנקי חנם. נבלעם כשאול חיים ותמימים כיורדי בור. כל הון יקר נמצא נמלא בתינו שלל. וסמיך לו ולא תענה ברעך שהגונב מעיד עדות שקר בעצמו שגורם לו לימכר לעבד. והוסיף בו וי"ו שבעדותו לוקה העולם שנברא בו' ימים:
וקשר הווי"ן בדברות הלוחות השניים ע"ד הפשט מפני שהוא ספור דברים של משה ממה שאירע כבר, ועל כן באו הווי"ן בספור דבריו כמנהג בני האדם בשלישי המדבר: וע"ד הקבלה תוספת הווי"ן לרמוז כי שמור שהוא הה"א הוא בכלל הוא"ו, וכן (תהלים סב) אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי. ולא הזכיר ולא תרצח כי ענין דין הוא והוא"ו הוא רחמים, ולפי שהזכיר לא תרצח הוצרך להוסיף ולא תתאוה כדי להשלים ה' לאוין בווי"ן כנגד ה"א אחרונה הכוללת אות הוא"ו.
[עיין בפירושו לפסוק אחר, המובא גם בפסוק זה תחת הכותרת "עיון בהבדלים שבין דברות אלו" וכו']
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "מדוע יש כאן וא"ו החיבור לפני כל" וכו']
[מובא בפירושו לשמות פרק כ' פסוק ז'] זכור את יום השבת לקדשו. ראה ראינו ליתן טוב טעם ודעת על השינויים שנמצאו בדברות ראשונות ואחרונות. (...) ט', בראשונות כתיב עד שקר ובאחרונות אמר עד שוא. י', בראשונות לא תנאף לא תגנוב כולם בלא וי"ו ובאחרונות כולם בוי"ו. בשכבר יצאו מפרשי התורה ללקוט טעמים מפוזרים, ולא מצאו דרך אחד אשר יספיק לכל הספיקות הנזכרים, הלא קרוב לשמוע הצעה אחת קצרה לקוחה מדברי רז"ל (ילקוש"מ ברכה לג תתקנא.) שחזר הקב"ה על כל האומות אם ירצו לקבל התורה ועשו לא רצה לקבלה בעבור לא תרצח, וישמעאל בעבור לא תגנוב, ועמון ומואב בעבור לא תנאף. ש"מ ששמעו תחילה כל האומות כל עשרת הדברות וכאשר אמרה כל אומה לא חפצתי לקחתה מאז מסרה לישראל ועל כן נמצאו כל השינויים הללו בין דברות ראשונות לאחרונות, כי הדברות הראשונות נאמרו בלשון אשר השמיע ה' לכל האומות אף על פי שנאמרו בנוכח לישראל כמו שמשמע מן לשון אשר הוצאתיך מארץ מצרים. מ"מ אילו היו האומות רוצים היו מקבלים גם המה עליהם ועל זרעם כל הדברים אשר צוה ה' לישראל, דרך משל יצחק צוה ליעקב שלא יקח אשה מבנות כנען, וירא עשו כי רעות בנות כנען בעיני יצחק אביו וילך עשו אל ישמעאל וגו'. אף על פי שיצחק לא צוה לעשו כלום, מ"מ אחר שראה כי דעת אביו אינה נוחה מן בנות כנען רצה גם הוא למלאות רצון אביו למצוא חן בעיניו כך כל האומות כששמעו כל הדברות אשר צוה ה' לישראל וראו כי רצה ה' במצות אלו מן הדין היה שיקבלו גם המה לשמור ולעשות ככל אשר צוה ה' לישראל, ועל כן אמר הקב"ה דברות הראשונות באותו ענין שלא ימצאו האומות שום פתחון פה לטעון ולערער עליהם בשום צד ועל כן נאמרו דברות ראשונות בקולי קולות והיה הקול הולך מסוף העולם ועד סופו כדי שישמעו כל האומות ויקבלו מהם כל דבר הנאות לכולם בשוה, ולפי שמאנו לקבלם מחמת אותן מצות פרטיות שהם כנגדם כמו לא תרצח לא תנאף על כן אמר אחר כך דברות שניות בחשאי לישראל לבד. ובזה יתורצו כל השינויים הללו, (...)בראשונות אמר עד שקר, ובאחרונות הוסיף עד שוא. פירש הרמב"ן שלא יעיד אפילו על דבר שלא יתחייב בו כלום כגון שיעיד אמר פלוני ליתן לזה מנה ולא קנו מידו זה נקרא שוא ודבר בטל וזה הרחקה יתירה, וציווי זה לא יתכן כי אם לישראל כי שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב אף על פי שאותו דבר כזב אינו מזיק לחבירו כלום ואולי לא היו האומות יכולין לעמוד בהרחקה יתירה זו על כן נאמר בראשונות עד שקר. ומה שנאמר "עד" לשון יחיד נ"ל שלא יעיד בו אפילו יחידי כי אף על פי שעד אחד אינו מחייבו ממון מ"מ קם הוא לשבועה אבל כשמעיד על דבר שוא ובטל אינו קם אפילו לשבועה. ומה שנאמר בדברות אחרונות לא תרצח ולא תנאף. וי"ו מוסיף על ענין ראשון לאסור לישראל אפילו ניאוף ביד להוציא זרע לבטלה כי ניאוף זה יש בו צד רציחה והיינו דם זרעיותיו וכדמסיק במס' (נדה יג) אמר רבי אלעזר מאי דכתיב (ישעיה א טו) ידיכם דמים מלאו. אלו המנאפים ביד וכן דרשו על זה פסוק שוחטי הילדים בנחלים (שם נז ה) אע"פ שדרשו (שם יג) שאל תקרי שוחטי אלא סוחטי מ"מ קרי ביה נמי שוחטי ממש שהרי נאמר ידיכם דמים מלאו. וזו אזהרה לישראל דוקא כי קדושים המה מימות אבותיהם ויוכלו לעמוד בזה, אבל דברות ראשונות שנאמרו גם לאומות לא רצה להחמיר עליהם כל כך כי אולי לא יוכלו לעמוד בזה. ולא תגנוב. רמז בו"ו העיטוף שלא זו ניאוף של א"א אלא אפילו ניאוף עם הפנויה אסור כי הוא נקרא מים גנובים כמ"ש (משלי ט יז) מים גנובים ימתקו ופסוק זה מדבר בניאוף פנויה. ולא תענה ברעך עד שוא. וי"ו מוסיף על ענין ראשון לומר שלא זו גניבת נפשות או ממון שאסור אלא אפילו גניבת דעת אסור שלא ירבה אליו בתקרובת מנחה ויודע בו שאינו מקבל וכיוצא בזה וזה בכלל דבור שוא ובטל ובחנם והוא בכלל לא תענה ברעך עד שוא.