ביאור:מ"ג בראשית לח יד
וַתָּסַר בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ מֵעָלֶיהָ וַתְּכַס בַּצָּעִיף וַתִּתְעַלָּף
עריכהותתעלף. כסתה פניה שלא יכיר בה:
ותכס. ראשה: בצעיף. שאין זה דרך אלמנות: ותתעלף. כסתה פניה שלא יכירנה יהודה:
ותכס. פועל יוצא וטעמו ותכס עצמה: ותתעלף. טעמו שהסתירה פניה וכן ויתעלף. הסתיר פניו בבגדיו. וקרוב מהם מעולפת ספירים:
כי ראתה כי גדל שלה. וחשבה שכאשר יראנה יהודה בזולת בגדי אלמנותה וישאל מדוע ככה עשתה, תשיבהו כי בא מועד להסירם, שהרי אמר לה "שבי אלמנה עד יגדל שלה" (פסוק יא), והנה אז כבר גדל שלה.
וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם אֲשֶׁר עַל דֶּרֶךְ תִּמְנָתָה
עריכהותשב בפתח עינים. בפתיחת עינים בפרשת דרכים שעל דרך תמנתה. (סוטה י) ורבותינו דרשו בפתחו של אברהם אבינו שכל עינים מצפות לראותו:
בפתח עינים. בשער של פרשת דרכים שהכל עוברים ונראים לעינים דרך שם והמפרש שם עיר טועה. שהרי כתוב לפנינו היא בעינים ואלו היה שם עיר היה לו לומר בעינים הבי"ת חט"ף (שו"א שלא מצינו שיאמר בבית אל ביריחו בירושלים (בקמץ):
בפתח עינים. שם מקום. ויש אומרים כי שני מעיינות מים היו בדרך ויש להם כדמות פתח ומשם יעבור יהודה בשובו אל מקומו:
בפתח עינים. בהתחלת שתי מסלות, כי המסלה תקרא "עין", כמו "על העין בדרך שור" (לעיל טז, ז). אשר על דרך תמנתה. כדי שלא ימלט יהודה מלפגש בה בבואו מתמנתה.
בפתח עינים. שנתנה פתח לדבריה כדאית' במס' סוטה שאמרה יתומה אני פנויה אני פי' כשנשאתי לבניו ואיני כלתו:
כִּי רָאֲתָה כִּי גָדַל שֵׁלָה וְהִוא לֹא נִתְּנָה לוֹ לְאִשָּׁה:
עריכהכי ראתה כי גדל שלה וגו'. לפיכך הפקירה עצמה אצל יהודה שהיתה מתאוה להעמיד ממנו בנים:
[מובא בפירושו לפסוק י"א] וטעם שבי אלמנה בית אביך. שתנהגי אלמנותיך שם עד יגדל שלה, רמז לה התאבלי ולבשי בגדי אבל ואל תסוכי שמן כאשה חגורת שק על בעל נעוריה עד שיגדל שלה וייבם אותך, כי כן המנהג במתיבמת, כי היוצאת וחפצה להנשא לאיש זר לובשת בגדי אבל ימים מעט כפי המנהג, ומתנחמת ולובשת שנים, ותכס בצעיף ותתעלף עד שתנשא לאיש: כי אמר. כלומר היה דוחה אותה בקש, שלא היה בדעתו להשיאה לו. כי אמר פן ימות גם הוא כאחיו, כי מוחזקת היא זו שימותו אנשיה, לשון רש"י. ולא ידעתי למה יתבייש יהודה המושל בדורו מן האשה הזאת ולא יאמר אליה לכי לשלום מביתי, ולמה יטעה אותה, והיא אסורה לשלה, כמו שאמרו (יבמות סד:) בנשואים בתרי זמני הויא חזקה. ועוד, כי בהיותו מקפיד על זנוניה לחייב אותה שריפה נראה שהיה חפץ בה להיותה בביתו. ורחוק הוא שלא שמע יהודה כי בניו חטאו וישלחם ביד פשעם ואין לתמר בהם חטא: והנכון בעיני שהיה שלה ראוי ליבם, אבל לא רצה אביו שייבם אותה ועודנו נער פן יחטא בה כאחיו אשר מתו בנעוריהם, כי נערים היו, אין לאחד מהם שתים עשרה שנה, וכאשר יגדל וישמע למוסר אביו אז יתננה לו לאשה. וכאשר המתינה ימים רבים וראתה כי גדל שלה בעיניה, והוא עודנו נער לאביו כי אין לו עשר שנים והיה ממתין לו עוד, אז מהרה תמר ברוב תאותה להוליד מזרע הקדש ועשתה המעשה הזה:
כי ראתה וגו' והיא וגו'. צריך לדעת למה הוצרך לומר והיא ולא הספיק לומר ולא נתנה וגו' והדבר מובן שעליה הוא אומר. ואולי כי ב' דברים אמר הכתוב האחד כי ראתה כי גדל שלה והדבר מובן שלא נתקיים מאמר חמיה שאמר עד יגדל וגו' כי עודנה בבית אביה, והב' והיא לא נתנה וגו' פירוש שראתה ברוח הקודש שאינו ראוי שתנתן היא לו לאשה, ולזה עמדה ועשתה והצליחה. וצא ולמד מה יצא ממנה לעולם מנשים באוהל תבורך:
כי ראתה כי גדל שלה. וחשבה שכאשר יראנה יהודה בזולת בגדי אלמנותה וישאל מדוע ככה עשתה, תשיבהו כי בא מועד להסירם, שהרי אמר לה "שבי אלמנה עד יגדל שלה" (פסוק יא), והנה אז כבר גדל שלה.
[מובא בפירושו לפסוק א'] וירד יהודה. דרשו רז"ל הורידוהו מגדולתו מפני המכירה. והקשה ר' אברהם בעז"ל כי לא תמצא מן המכירה עד שירדו למצרים כי אם כ"ב שנה שהרי יוסף במכירתו היה בן י"ז שנה ובן שלשים היה בעמדו לפני פרעה הרי מן המכירה עד כאן שלשה עשר שנים ושבעה דשובע ושנים דרעב הרי כ"ב שנה ובאותו שנה ירדו למצרים משנשא אותה יהודה בת איש כנעני עד שירדו למצרים תמצא יותר שהרי חשוב שנה ללידת ער ושנה ללידת אונן [ושנה ללידת שלה] הרי שלש שנים וכתיב כי ראתה כי גדל שלה משמע שהיה בן י"ג שנה הרי ט"ז שנה ללידת פרץ הרי י"ז ואפי' כי נאמר שלא היה פרץ כי אם בן שבעה שנים כשהוליד חצרון ושנה מלידת חמול שהוא היה מיורדי מצרים הרי מ"מ תמצא כ"ה שנים אלמא האי וירד קודם מכירה הוא. וי"ל דהאי כי גדל שלה לענין ביאה איתמר כי כבר היה בן ט' שנים. וכדתנן במס' נדרים בן תשעה ויום אחד שבא על יבמתו קנאה. ואמרינן בסנהדרין שהיו הראשונים מולידים בני ז' שנים:
כי ראתה כי גדל שלה. וחשבה שכאשר יראנה יהודה בזולת בגדי אלמנותה וישאל מדוע ככה עשתה, תשיבהו כי בא מועד להסירם, שהרי אמר לה "שבי אלמנה עד יגדל שלה" (פסוק יא), והנה אז כבר גדל שלה.
[מובא בפירושו לפסוק ו'] ומעתה התבונן בענין יהודה ותמר ושני הילדים האלה פרץ וזרח, יתבאר לך ממנו ענין מעשה בראשית, וזהו שאמרו רבותינו ז"ל מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא, הנה נקרא יהודה בשם הזה על שם ההודאה, כענין שאמרה לאה (בראשית כט) הפעם אודה את ה', והוא הרביעי בשבטים, והשם המיוחד רשום בו, והיה מלך וראש מלכות בית דוד, וע"כ ראויה היתה תמר להזדווג ליהודה שתעשה המעשה ההוא, מפני שהיתה שמה תמר הכולל כח זכרות וכח נקבות, כי הלולב הוא הזכר והפרי שלו הוא התמר, שהוא זכר מבחוץ ובגרעינתו שבפנים הוא נקבה, מה שלא תמצא כן בשאר כל האילנות. וראוים היו פרץ וזרח להיותם נאצלים מתמר, כי הם כנגד חמה ולבנה הנאצלים מן האור הראשון הכולל זכר ונקבה, כי זרח כנגד החמה שזורחת תמיד בענין שוה, ופרץ כנגד הלבנה שהיא פעם מתמלאת פעם חסרה ונפרצת, ע"כ יתחייב מלכות בית דוד הבא מפרץ להיות בזמן מן הזמנים פעם קיים פעם בטל: ואם תשכיל בכתוב תמצא כי כשם שהחמה מותאמת בלבנה כך זרח ופרץ מותאמים בבטן אחד, ומותאמים בבכורה, כי זרח היה הבכור בנתינת היד הוא שכתוב ויתן יד, ואמר עליו זה יצא ראשונה, ואמר ג"כ ויהי כמשיב ידו, ולא אמר וישב ידו. ופרץ היה הבכור בהפטרו מן הרחם, ומזה אמר ואחר יצא אחיו אשר על ידו השני, כי היה זרח האחרון בפטר רחם אע"פ שהיה ראשון בנתינת היד. ודע כי הבכור הגמור משניהם היה פרץ שהוא הנפטר מן הרחם תחילה, כי הבכור בפטר רחם תלה רחמנא, וכן הכתוב יזכיר שמו תחלה, ומזה תמצא במלכות בית דוד (תהלים פט) אף אני בכור אתנהו עליון למלכי ארץ. ולפי שמלכות בית דוד בא מפרץ ופרץ כנגד הלבנה הזכירו חכמי האמת בחדוש הלבנה ושלח לי' סימנא דוד מלך ישראל חי וקיים. והמאמר הזה ע"ד פשוטו כי קרא הלבנה בשם דוד לפי שדוד בא מפרץ שהוא כנגד הלבנה ועוד שהלבנה נקראת המאור הקטן. וכתיב בדוד (ש"א יז) ודוד הוא הקטן. ובאמרו חי וקיים כונתו לומר נראית הלבנה: