ביאור:מ"ג בראשית י יז
וְאֶת הַחִוִּי וְאֶת הַעַרְקִי וְאֶת הַסִּינִי:
עריכה[מובא בפירושו לדברים פרק ב' פסוק כ"ג] ועל דעתי העוים הם החוים, כי המנהג בכתוב שיחליפו השמות כאשר אמרנו (לעיל פסוק י) בהיותם מורים על ענין אחד, והנחש יעות עצמו בדרך. ובבראשית רבה (כו ז) אמר ר' אלעזר ברבי שמעון שהיו בקיאין בעפרות כנחש, בגלילא צוחין לחויא עויא. ונהגו בו חכמים לקרותו עכנא ולקרותו חכינא. ואמרו (רות רבה ה ו) ויעתר לו וישמע תחנתו (דהי"ב לג יג), אמר רבי לוי בערביא צוחין לחתירה עתירה. ואמרו (איכה רבה ב ב) איכה יעיב באפו ה', אמר רבי חמא בר' חנינא איך חייב ה' ברוגזו, אית אתרא דצוחין לחיבא איבא. חוקים עוקים, ומורגל הוא בלשון. ומה עויא אומר בדבר זה, על רבי חייא: וכן נהגו רבותינו לומר על "היסח הדעת" שהוא במקום "היסע הדעת", ובירושלמי לעולם "הסיעו", ובמשנה, והסיע את לבו מלאכול. וכן אמרו המפרשים בעושו ובאו כל הגוים (יואל ד יא), שהוא חושו. ובמכילתא (בא ז), ר' יאשיה אומר על תקרי ופסחתי אלא ופסעתי, שהמקום ב"ה מדלג על בתי בני ישראל, עשאו מלשון פסיעות, בחלוף חי"ת בעי"ן. ועתה השלים להודיענו כל ארץ החוי שאבדה מהם, כי ממנה לעשו והיא אסורה לנו, וממנה לכפתורים ונקח אותה מהם: ובבראשית רבה (שם) מצאתי כי העוים הם רפאים, אמרו בפסוק הנפילים היו בארץ (בראשית ו ד), רפאים הם העוים, רפאים שכל מי שרואה אותם לבו רפה כשעוה, עוים שהיו בקיאין בעפרות כנחש וכו'. ועוד אמרו שם (ב"ר מד כג) במתנתו של אברהם, רבי דוסתאי בשם רבי שמואל לפי שאינו מזכיר כאן חוי לפיכך הוא מביא רפאים תחתיהם: וכאשר עיינתי בזה מצאתי כי הדבר אמת ויציב ונכון וקיים. כי השבעה גוים שירשו ישראל שהזכירם משה רבינו להם כמו שאמר (להלן ז א) ונשל גוים רבים מפניך החתי והגרגשי והאמורי והכנעני והפרזי והחוי והיבוסי שבעה גוים רבים ועצומים, והששה מאלו נזכרים במתנתו של אברהם, והחוי לא נזכר שם, ועל כל פנים הוא הרפאים או מן קיני קנזי וקדמוני, ורבותינו (ב"ר שם) כלם אומרים כי קיני קנזי וקדמוני לא נחלו ישראל ועתיד להנחילם להם, ובהם נאמר ואם ירחיב ה' אלהיך את גבולך ונתן לך את כל הארץ אשר דבר לתת לאבותיך (להלן יט ח), וכן לא הוזכר בשום מקום שנחלום בימי יהושע, אם כן הרפאים שנתן לאברהם הוא החוי שהוא הבן הששי לכנען (בראשית י יז). ואביו קרא לו חוי, ובימי אברהם כנו לו רפאים: ועל דעתי הוא שם מכונה מן החוי, על שם חור פתן ומאורת צפעוני (ישעיה יא ח), כי הטמונים בעפר יקרא הלשון רפאים, כמו הרפאים יחוללו מתחת מים ושוכניהם (איוב כו ה), וארץ רפאים תפיל (ישעיה כו יט): והנה בני החוי הזה רבו למעלה, וכאשר נפוצו משפחות הכנעני נחלה המשפחה הזאת ארצות גדולות, ומהם שתקרא ארץ רפאים ומהם חורים ומהם עוים, ובכללם כלם חוי וכולם רפאים, כאשר בעמנו אפרים יהודה וישראל ובכללם כולם ישראל. והשמות האלה כולם מתוארים מן החוי, כי כאשר היה שמו חוי כנו לו מן חויא רפאים, שהנחש שוכן בחורי עפר, והחורי והעוי על שם הנחש כמו כן, כאשר פירשתי (לעיל פסוק י): והקב"ה נתן לאברהם הרפאים בכללם, ומשה יזכיר לישראל החוי השם הראשון שקרא לו אביו, כי ארץ רפאים בימי משה כבר נחלקה וממנה אסורה לישראל: