ביאור:מ"ג במדבר לה ב
צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵלעריכה
[מובא בפירושו לויקרא פרק ו' פסוק ב'] וכתב רש"י, אין צו אלא זרוז מיד ולדורות. אמר רבי שמעון ביותר היה צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס. ומדרשו של רבי שמעון (תורת כהנים ריש הפרשה) אינו על זו הצואה, כי כאן אין בו חסרון כיס לבני אהרן המצווים בה, אבל יש להם ריוח ושכר בכל הקרבנות, גם בעולה. אבל אמר תנא קמא אין צו אלא זירוז מיד ולדורות, לומר שהפרשיות שירצה הכתוב לזרז בהם ולומר שיעשה מיד וינהג הדבר לדורות יאמר בהן צו, ובשאר הפרשיות יאמר דבר אל בני ישראל או אמור להם, ובא רבי שמעון לחלוק ולומר שפעמים יבא הלשון הזה בדבר שאינו מיד ולדורות בעבור שיש בו חסרון כיס, כגון הצואה האמורה בשמן המאור (להלן כד ב), וכגון שאמר הכתוב (במדבר לה ב) צו את בני ישראל ונתנו ללוים ערים לשבת. ויתכן שנאמר שיש בצו זה חסרון כיס לכהנים בעבור "זה קרבן אהרן ובניו" (פסוק יג) הנמשך בצואה זו. אבל בתחלת ספרי (נשא א) בענין מחלוקת היא שנויה שם:
וְנָתְנוּ לַלְוִיִּם מִנַּחֲלַת אֲחֻזָּתָם עָרִים לָשָׁבֶתעריכה
ונתנו ללוים וגו'. פירוש הגם שצוה ה' שלא יהיה ללוים חלק ונחלה בארץ אבל בתורת חסד יתנו להם מתנת חנם ממה שהגיעם, כדין שמפרנסים מי שהשיגה (אולי צריך לומר שלא השיגה) ידו, והוא מה שדקדק לומר ערים לשבת פירוש לצד ההכרח לשבת בהם וגו', ולזה כפל לומר אחר כך והיו הערים להם לשבת להעירך כי מאמר לשבת ראשון היא טעם הנתינה ומאמר והיו הערים להם לשבת הוא לומר לך שצריך שיהיו ראוים לישיבה, ורז"ל אמרו (מכות י"ב. ערכין לג) שבא לומר שהערים יהיו לישיבה שאין עושין עיר מגרש:
וּמִגְרָשׁ לֶעָרִים סְבִיבֹתֵיהֶם תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם:עריכה
ומגרש. ריוח מקום חלק חוץ לעיר סביב להיות לנוי לעיר ואין רשאין לבנות שם בית ולא לנטוע כרם ולא לזרוע זריעה:
ומגרש. ידוע:
צו את בני ישראל ונתנו ללוים מנחלת אחוזתם ערים לשבת ומגרש לערים סביבותיהם. לשון מגרש ריוח, מקום חלק חוץ לעיר סביב להיות לנוי לעיר מקיר העיר ולחוץ אלף אמה סביב, ואינם רשאים לבנות שם בית ולנטוע שם כרם ולזרוע זריעה אלא שיהיה לבהמתם ולרכושם ולכל חיתם:
ומגרש. ריוח מקום חלק חוץ לעיר סביב להיות לעיר לנוי, ואין רשאין לבנות בו בית ולא ליטע כרם ולא לזרוע זריעה. אלף אמה סביב (פסוק ד), ואחריו אומר אלפים אמה (פסוק ה), הא כיצד, אלפים הוא נותן להם סביב, ומהם אלף פנימים למגרש והחצונים לשדות סביב ולכרמים, לשון רש"י מדברי רבותינו (סוטה כז:). והנכון בעיני על דרך הפשט, שיאמר שיתנו למגרש אלף אמה בסביבות העיר כנגדה, שיהיו לה לארכה אלף אמה, חמש מאות לרוח האחד, ולרחבה כמו כן אלף אמה, חמש מאות אמה לכל רוח, ואחר כך אמר שיעשו מרובע אלפים אמה על אלפים אמה ותהיה העיר באמצע הרבוע. הוסיף להם מגרש שלא כנגד העיר כשיעור הראשון שכנגד העיר, עד שנמצא כשתשאיר למגרש אלף אמה בסביבותיה כאשר עשה בתחלה תהיה העיר אלף על אלף ברבוע, והנה העיר רביע במה שיתנו ללוים: ודע, כי לשון פאה יאמר על הצד כולו, וכן מאה באמה אורך לפאה האחת (שמות כז ט), לעבר כולו, וכן כל הנזכרים שם, וכן הפאות שבסוף ספר יחזקאל. ועוד, שאם היה אומר למדוד מן העיר אל החוץ אלפים אמה לכל רוח, היה אומר ומדותם מחוץ לעיר לפאת קדמה וגו'. אבל "ומדותם את פאת קדמה" היא מדידת הצד ההוא כאשר פירשתי, וכן נאה להם לערים שתהיה להם אחוזה מרובעת, לא שימדדו אלפים אמה לארבע הרוחות כנגד העיר והקרנות לא תהיינה להם. ודומה לזה, סביב שמונה עשר אלף (יחזקאל מח לה), כי העיר בין כל סביבותיה שמונה עשר אלף, כי מנה בארבע הפאות ארבעת אלפים וחמש מאות שהן שמונה עשר אלף לכולן [כי מדד בארבע הפאות]: ונכון הוא, שיהיו אלף אמה אשר נתן להם סביב כנגד העיר למגרש שלא יזרע והאלף אשר הוסיף בכתוב השני בארבע הפאות לשדות וכרמים כמו שקבלו רבותינו, אבל שם הכל מגרש בלשון הכתוב, אלא שזה נעבד ונזרע וזה לא יעבד בו ולא יזרע, ולכך הפרישן זה מזה: