ביאור:מ"ג במדבר כז יט
וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כָּל הָעֵדָה עריכה
[מובא בפירושו לפסוק כ"א] הוא וכל בני ישראל אתו וכל העדה. העדה בכלל כל בני ישראל הם, אבל יאמר וכל העדה אפילו החולקים שנקראו עדה בכל מקום כלן יהו כפופים לו. ודרשו רז"ל, וכל העדה אלו הסנהדרין שהם עיני העדה המיוחדים שבעדה, ועל כן פרט העדה. ומה שהזכיר בצווי והעמדת אותו לפני אלעזר הכהן ולפני כל העדה, ראיה וחזוק לדברי רז"ל. וכן הזכיר במעשה ויעמידהו לפני אלעזר הכהן ולפני כל העדה:
וְצִוִּיתָה אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם: עריכה
וצויתה אתו. על ישראל דע שטרחנין הם סרבנים הם ע"מ שתקבל עליך:
וצויתה אתו. על ישראל, דע שטרחנין הן סרבנין הן, על מנת שתקבל עליך, לשון רש"י. ואינו נכון בעיני, בעבור שאמר "לעיניהם", כי יותר ראוי הענין הזה להאמר בינו לבינו כי בפניהם יגרום בהם התפקרות, ומדרך המוסר שיזהיר להם בפני עצמן מהיותם עוד טרחנין וסרבנין. אבל "וצויתה אותו לעיניהם" שיצונו במצות הנגיד והשופט, כי בעבור היותו לראש יפקידם בידו ויזהירנו להשתדל מאד בענינם ולהיות נלחם מלחמות ה' ויהיה הוא המוציא והמביא אותם ולהזהר בדבר המשפט. וזה ראוי להיות לעיניהם, כדי שיבטחו בו וישמעו אליו, כי ידעו כי ילך בענינם בדרכי האמת כי כן צוה אותו רבו. וכן עשה משה, שנאמר שם (דברים לא ז ח) ויקרא משה ליהושע ויאמר אליו לעיני כל ישראל חזק ואמץ וגו' עד לא תירא ולא תחת: ובספרי צו את יהושע, על דבר תלמוד, וחזקהו ואמצהו, מגיד שאין שני פרנסים לדור, ואלו מצות הנגיד שיהיה תקיף ולא יירא את העם: ולפי דעתי בפשט הכתוב, טעם "וצויתה אותו לעיניהם" הוא המנוי שימנה אותו במעמדם להיות נגיד עליהם, כלשון מיום אשר צוה אותי להיות וגו' (נחמיה ה יד), וכן ויצוהו ה' לנגיד על עמו (ש"א יג יד), וכן למן היום אשר צויתי שופטים על עמי ישראל (ש"ב ז יא), מניתי:
וצויתה אתו לעיניהם. תמנה אותו לנגיד עליהם "לעיניהם", כדי שיקבלוהו וישמעו בקולו. כי יאמר "צווי" על המנוי, כמו "וצוך לנגיד" (שמואל א כה, ל), ו"למן היום אשר צויתי שופטים" (שמואל ב ז, יא).
[מובא בפירושו לפסוק י"ח] פירוש אחר. מדקאמר בסוף הענין כאשר דבר ה' ביד משה, שמשה לא היה משנה דבר והיה סומך עליו יד אחת ולא ב' ומ"ש ויסמוך את ידיו עליו כך פירושו שמשה מסר ליהושע שני מיני הנהגות. האחת היא, ההנהגה בתורה ומצות. השניה היא, ההנהגה המדינית. ועליהם אמר אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם, ומכאן נראה ששני הנהגות מסר לו. על ההנהגה שע"פ התורה והמצוה אמר אשר יוציאם ואשר יביאם ויוציאם בעל כרחם משמע, כי מצינו לשון יציאה וביאה בדבר הלכה כמ"ש לא אוכל עוד לצאת ולבא (דברים לא ב) פירש"י בדבר הלכה. ואמר לו ההנהגה לכופם בחזקת היד על התורה ועל העבודה כמו שהיה למשה היכולת עליהם בשתי ידיו כך סמך שתי ידיו על יהושע לומר שבכל כחו ימשול בם לכופם על שמירת התורה, ויוציאם ויביאם בדבר הלכה בכל תוקף ועוז כי אין שייך בזה לומר שמאל דוחה וימין מקרבת כי חלק גבוה מי יתיר וזהו הדבר המסור לשתי ידיו לומר שבכל כחו ידריכם בדרך ה'. אבל על ההנהגה המדינית לתיקון המצב אמר, אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם, לומר שבנחת ינהלם ולא ילך עמהם בכפיה וזה הדבר אשר לא סמך עליו כי אם ידו אחת לומר שבהנהגה זו לפי שעם קשה עורף הם ודרכם לבעט במנהיגיהם על כן תהיה שמאל דוחה וימין מקרבת, והוא יצא ויבוא לפניהם והם אחריו ילכו מעצמם ולא כמי שאוחז בידו ומוליכו בחזקת היד. ויכול להיות שלכך אמר משה ליהושע כי אתה תבוא את העם הזה (דברים לא ז) והקב"ה אמר ליהושע כי אתה תביא את בני ישראל (שם לא כג) בעל כרחם משמע, ולא קשיא כי משה היה מדבר מענין ההנהגה המדינית ועליה אמר כי אתה תבוא את העם הזה הכל לפי דעתם ועצתם כמו שפירש"י במקומו, אבל הקב"ה היה מזרזו על הנהגת התורה ועליה אמר כי אתה תביא כמו שיתבאר בע"ה פר' וילך (לא ז). ומדקאמר בפר' וארא (ו יג) ויצום אל בני ישראל, פירש"י צוה להנהיגם בנחת. שמע מינה שבכ"מ שנאמר כאן לשון ציווי מדבר בהנהגה המדינית שצריכה להיות בנחת, כי אין צו אלא זירוז ואנו למידין זה ממ"ש וצו את יהושע וגו' (דברים ג כח) כי ביותר צריך המנהיג זירוז בהנהגה המדינית אשר דרכם לבעט במנהיגיהם, לפיכך כשאמר לו קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו, שיוכל להלוך נגד רוחו של כל אחד דהיינו בענין ההנהגה המדינית להכניע את כל מי שרוחו גבוה עליו אמר וסמכת את ידך עליו, היינו יד אחת לומר לו שידו אחת דוחה הפושעים ואחת מקרבם. ועליה אמר והעמדת אותו לפני אלעזר וצויתה אותו לעיניהם, וילפינן וצוית מן ויצום מה ויצום הנאמר להלן בנחת ומדבר בהנהגה המדינית אף וצוית הנאמר כאן בנחת דהיינו ביד אחת.
וצויתה. כתוב בה'. לומר לך שלמדו ה' חומשי תורה: