ביאור:מ"ג במדבר כא ד
וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר דֶּרֶךְ יַם סוּף לִסְבֹב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹםעריכה
דרך ים סוף. כיון שמת אהרן ובאה עליהם מלחמה זו חזרו לאחוריהם דרך ים סוף הוא הדרך שחזרו להם כשנגזר עליהם גזירת מרגלים שנאמר (דברים א) וסעו המדברה דרך ים סוף. וכאן חזרו לאחוריהם (עיין פרשת פנחס) שבע מסעות שנאמר (שם י) ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן. וכי במוסרה מת והלא בהר ההר מת אלא שם חזרו והתאבלו עליו והספידוהו כאילו הוא בפניהם וצא ובדוק במסעות ותמצא שבע מסעות מן מוסרה עד הר ההר: לסבב את ארץ אדום. שלא נתנם לעבור בארצו:
ויסעו מהר ההר דרך ים סוף לסבוב את ארץ אדום. לפי שלא נתנם לעבור בארצו וחזרו לאחוריהם שבעה מסעות, כמו שהזכירו רז"ל ממה שכתוב (דברים י) ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן, וכי במוסרה מת והלא בהר ההר מת, אלא שחזרו והספידוהו שם:
לסבוב את ארץ אדום. צלמונה ופונון כי כן כתוב:
וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ:עריכה
ותקצר נפש העם בדרך. בטורח הדרך שהוקשה להם אמרו עכשיו היינו קרובים להכנס לארץ ואנו חוזרים לאחורינו כך חזרו אבותינו ונשתהו שלשים ושמנה שנה עד היום לפיכך קצרה נפשם בעינוי הדרך ובלשון לע"ז אנקרודלו"ר ולא יתכן לומר ותקצר נפש העם בדרך בהיותם בדרך ולא פירש בו במה קצרה שכל מקום שתמצא קצור נפש במקרא מפורש שם במה קצרה כגון (זכריה יא) ותקצר נפשי בהם וכגון (שופטים י) ותקצר נפשו בעמל ישראל
ותקצר נפש העם. מלמד שראו כל הצרות שיבואו בגלות אדום ואיך ימשך גלות ארם אדום:
ויסעו מהר ההר לסבוב את ארץ אדום וגו'. וכתיב ותקצר נפש העם כיון שראו שחזרו לאחוריהם אל הדרך המדבר היה קשה בעיניהם כמות כי היו סבורין ליכנס מיד לארץ ישראל ולאכול מתבואת הארץ ועכשיו חוזרין למקום שאין מים ומזון מצויין שם. וכי תימא מה קפידא יש כאן הרי היה להם מן לכך כתיב ונפשנו קצה בלחם הקלקל אינו דומה רואה וטועם לטועם בלא ראיה שלפי שאינו רואה ממשות הדבר שאינו (שהוא) טועם ואינו נחשב בעיניו לכלום אי נמי שלא היו טועמין הטעם הטוב ההוא עד שהיו טורחין בו וטחנו בריחים או דכו במדוכה וכן משמע קרא דפרשת בהעלותך דכתיב ביה והיה טעמו כטעם לשד השמן:
[מובא בפירושו לדברים פרק א' פסוק א'] בין פארן ובין תופל. לשון בין ובין אין לו שחר וישוב כלל לפירוש רש"י, ועוד קשה למה לא הזכיר לפחות ברמז ענין מי מריבה כמ"ש (תהלים קו לב) ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם א"כ הם היו מקציפים לה' ולמה לא זכרו משה בכלל כל הכעסים שהכעיסו אלא ודאי שרמז להם בלשון בין ובין כי בפארן היה מעשה המרגלים ותופל ענינו שתפלו על המן ואמרו ונפשינו קצה בלחם הקלוקל (במדבר כא ה) וביני ביני קרה ענין מי מריבה ואע"פ שמחלוקתו של קרח נכתב אחר מעשה מרגלים מ"מ קדם לו שהרי רש"י פירש וחצירות זה מחלוקתו של קרח שהיה בחצירות וכתיב (שם יב טז) ויסעו מחצירות ויחנו במדבר פארן.
וכל דבר קשה על אדם נופל בו לשון קצור נפש כאדם שהטורח בא עליו ואין דעתו רחבה לקבל אותו הדבר ואין לו מקום בתוך לבו לגור שם אותו הצער ובדבר המטריח נופל לשון גודל שגדול הוא וכבד על האדם כגון (זכריה יא) וגם נפשם בחלה בי גדלה עלי. (איוב י) ויגאה כשחל תצודני. כללו של פירושו כל לשון קצור נפש בדבר לשון שאין יכול לסובלו הוא שאין הדעת סובלתו: