ביאור:מ"ג במדבר יז כג
וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיָּבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל הָעֵדוּת וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי עריכה
ולשון הנה מורה על הזריזות וכן פירש"י פר' וישב (לז יג) ויאמר הנני. לשון ענוה וזריזות. ורש"י פירש כאן הנה בשמחה, כד"א הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו. (שמות ד יד) וטעמו של דבר שכל הנה לשון זריזות הוא וכל מה שהאדם עושה בזריזות ודאי הוא שמח בעשייתו וכשם שאהרן היה שמח לקראת משה אחיו הקטן ממנו ולא נתקנא בשררתו בזכות זה ניתן לאהרן שררת הכהונה למשחה בה בשמחה זה"ש ואני הנה נתתי לך. בזכות הנה הוא יוצא לקראתך. ולמעלה בפסוק בקר ויודע ה' שנתן לו ה' המתנות בבוקר בפנים מאירות בשמחה כמשפט כל דבר הניתן אל השואל כהוגן. ורז"ל אמרו (שבת קלט) שבזכות וראך ושמח בלבו. זכה לחשן משפט על הלב לפי שנאמר (תהלים כה ט) ידרך ענוים במשפט. כדרך שנתבאר למעלה פר' משפטים (כא א) ודרך זה ענוה לו ששמח על שררת אחיו ורז"ל אמרו (חולין פט) גדול מה שנאמר במשה ואהרן שנאמר (שמות טז ח) ונחנו מה. וכן באהרן כתיב (במדבר טז יב) ואהרן מה הוא. שהוא מחשב את עצמו לבלי מה כאילו הוא עץ יבש שאין בו שום לחלוחית ע"כ זכה שפרח מטה אהרן היבש. ומה שנתנו לו כ"ד מתנות, כנגד כ"ד ספרים, כדאר"ש בר נחמני א"ר יונתן (סנהדרין צ) מנין שאין נותנים מתנות לכהן עם הארץ שנאמר (דבה"י ב' לא ד) לתת מנת הכהנים והלוים למען יחזקו בתורת ה' וגו'. ובילקוט (יח תשנה עיי"ש) מנה כ"ד מתנות י"ב במקדש וי"ב בגבולין רמז לדבר זה יהיה לך מקודש הקדשים. כמספר זה דהיינו י"ב יהיה לך מקודש הקדשים דהיינו י"ב שבמקדש, וזה יהיה לך תרומת מתנם לכל תנופות בני ישראל. זהו כנגד י"ב שבגבולין כי אין שם מקדש. ולמעלה פרשת נשא (ו כג) פרשנו שיש עוד עבודת מתנה והיא ברכת כהנים כה תברכו. כי בה יהיו כ"ה וכאן היא רמוזה ביתור לשון. הנה (יח ח) עולה ששים כמספר ששים גבורים סביב לה. (שיר ג ז) הרמוזים בברכת כהנים ושם נאמרו פנים מאירות יאר ה' פניו אליך, והיינו הנה בשמחה.
לבית לוי. מטה משרת עצמו ואחר עמו מטה אהרן מטה לבית לוי:
והנה פרח מטה אהרן לבית לוי. שהוא מטה בית לוי:
ויצא פרח ויצץ ציץ ויגמל שקדים. נראה לפי הפשט כשהוציאו משה מצאו שפרח ולא יותר כדכתיב והנה פרח מטה אהרן. אבל אחר כן ויצץ ציץ לעיני כל ישראל. ואחרי כן ויגמל שקדים שאילו כן היה הענין תחלה הנה לא היתה נראה לא הפריחה ולא הניצה וגם לא היה לו לכתוב והנה פרח אלא והנה גמל שקדים מטה אהרן לבית לוי:
והנה פרח מטה אהרן. משמע דתרי עניני פרח היו שם דמצד אחד פרח ואותן פרחים עמדו ולא נפלו לעולם ומצד אחד ויצא פרח ונפל כדרך כל פרחי אילנות ויצץ ציץ ויגמול שקדים. וראיה מיומא ומפרק מקום שנהגו דמסיק על אותן דברים שנגנזו וי"א אף מקלו של אהרן שקדיה ופרחיה נגנזו מכלל דפרחים היו ועמדו לעולם ומצד אחד השקדים:
[מובא בפירושו לפסוק ו'] אתם המתם את עם ה'. אמר אונקלוס אתון גרמתון דמית עמא דה'. יפתור, כי יאשימו אותם על שנתנו העצה הזאת להקטיר קטורת זרה לפני ה', מדעתם שהמקריבים אותם נשרפים. כי השם לא אמר למשה להקריב הקטורת הזאת, והוא לא אמר לישראל בשם ה' לעשות כן, אם כן מעצמם נתנו העצה הזאת אשר מתו בה העם, והיו יכולין לתת אות ומופת אחר במטה או בזולתו: ור"א אמר מה ראיה זו ששבט לוי נבחר ונבחר אהרן לכהן גדול, ויתכן שבתפלתכם או בחכמה שידעתם שרפתם המקריבים. וכן נראה שלא האמינו, כי מה שאמר אחרי כן (פסוק יז כ) דבר אל בני ישראל וקח מאתם מטה מטה וגו' והיה האיש אשר אבחר בו מטהו יפרח והשכותי מעלי וגו', ראיה שלא האמינו העם בשריפה הזאת שנבחרו הלוים והוחלפו הבכורות בהם, רק חשבו כי משה ואהרן גרמו השריפה, או שהיה העונש בקטורת אש זרה אשר לא צוה אותם וקטורת אהרן היתה קטורת הבקר כאשר פירשתי (ויקרא י ב): ולא היתה התלונה רק על השריפה, לא על הבליעה, כי השם אמר למשה העלו מסביב וגו' וזה ירמוז על פתיחת פי הארץ, ומשה הגיד זה לישראל בשם ה', ודתן ואבירם היו חייבים יותר שהיו מלעיבים במלאכי אלהים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו: והנכון בעיני, שהיו העם מאמינים עתה בכהונת אהרן שכבר יצאה אש מלפני ה' ותאכל את קרבנותיו, אבל היו חפצים שיהיו הבכורות משרתי המשכן במקום הלוים, ולא ירצו בחלופין שעשו בהם, כי היו חפצים שיהיה לכל השבטים חלק בעבודת בית ה'. והנה יתלוננו, אתם המיתם אותם, שנתתם העצה הזאת שיקריבו קטורת ככהנים, והם היו ראוים לעבודת לוים לא שיהיו ככהנים מקריבי קטרת, וזה טעם פרח מטה אהרן לבית לוי (פסוק כג):
[מובא בפירושו לפסוק י"ז] קח מאתם מטה מטה וגו'. מאחר שמתלוננים על דבר הקטורת ואומרים אתם המתם את עם ה' ואינה הוכחה שבחרתי בכהנים אני אעשה הוכחה אחרת שלא יוכלו לערער על הכהונה. כי מטהו יפרח על ידי:
[מובא בפירושו לפסוק ו'] אתם המיתם את עם ה'. לדעת, לפי שאמרתם להביא קטרת והוא סם המות שבו נשרפו נדב ואביהוא שהיו כהנים ולכך ויאמר משה אל אהרן קח את המחתה וגו' ושים קטרת ויראו שאין הקטרת ממית אלא החטא ממית אמרו אין כאן הוכחה שאין אלו ראויין לכהונה המטות יוכיחו ולכך צוה הקב"ה דבר אל בני ישראל וקח מאתם מטה מאת כל נשיאיהם וכתיב בתריה והשכותי מעלי את תלונות בני ישראל:
[מובא בפירושו לפסוק כ'] והיה האיש אשר אבחר בו וגו'. ולא הספיק כל מה שעשה ה' בקרח, אולי שהיו חושבים כי מה שאירע לקרח הוא על שדבר נגד משה וחלק עליו וה' ינקום נקם על כבוד נביאו נאמן ביתו ולעולם אפשר שיבחר בשאר השבטים לשרתו, לזה צוה ה' לעשות מבחן המטות:
[מובא בפירושו לפסוק כ'] והיה האיש אשר אבחר בו מטהו יפרח והשכתי מעלי. הכתוב הזה יורה כי עדיין היו מתלוננים אחר שנעשו בהם שלשה שפטים בליעה ושרפה ומגפה, ועל כן הוצרך הש"י לעשות להם אות פריחת המטה אחר שלשת השפטים האלה, כי בליעת קרח וחבריו היה אות ומופת שהקב"ה פסל הבכורות שהרי קרח בכור היה, וכמו שבארתי למעלה, והשרפה למקריבי הקטרת אות על הכהונה שהקב"ה בחר באהרן להיות כהן גדול ולהקטיר לפניו, ועל כן נשרפו מקריבי הקטרת ויותר הוא לבדו, ועל התלונה שעשו שלא היו רוצים בחליפין בא להם עונש המגפה, ועדיין היו מתלוננים אחרי המגפה, שנאמר והשכתי מעלי את תלונות, ועל כן הוצרך אות פריחת המטה להורות צמיחת פורענות לכל החולקים והיה לאות ברית על הלויה, כי הקב"ה בחר בלוים תחת הבכורות, וזה שאמר הכתוב לבית לוי, למדך הכתוב שפריחת המטה היה אות ומופת על הלויה: והנה נתבאר בכל האותות האלה כי נבואת משה אמתית וקיימת, ונשתברו דברי החולקים המסתפקים בדברי משה האומרים עליו כי הוא היה עושה המעשים מדעתו ואז ידעו בבירור כי הכל מאת הש"י:
[מובא בפירושו לפרק ט"ז פסוק א'] ויקח קרח. זה הדבר היה במדבר סיני כאשר נתחלפו הבכורים ונבדלו הלוים כי חשבו ישראל שמשה אדונינו עשה מדעתו לתת גדולה לאחיו גם לבני קהת שהם קרובים אליו ולכל בני לוי שהם ממשפחתו והלוים קשרו עליו בעבור היותם נתונים לאהרן ולבניו וקשר דתן ואבירם בעבור שהסיר הבכורה מראובן אביהם ונתנה ליוסף אולי חשדוהו בעבור יהושע משרתו גם קרח בכור היה כי כן כתוב. ודגל ראובן חונה בנגב וקרח בנגב המשכן כי הוא מבני קהת ואלה נשיאי העדה היו בכורים והם היו מקריבים את העולות על כן לקחו מחתות והראיה על זה הפירוש מופת המטה שראו כל ישראל כי השם בחר שבט לוי תחת הבכורים על כן כתוב ותכל תלונתם כי התלונה על זה היתה. גם אמר משה כי לא מלבי בעבור שחשדוהו כי מלבו עשה ועוד לא ה' שלחני בשליחות הזה כי כבר האמינו בו כל ישראל ועוד ראיה גמורה כי כל העדה כלם קדושים וזה רמז לבכורים שהם קדושים כי כן כתוב קדש לי כל בכור והם היו הכהנים הנגשים אל ה' והם עיקר כל העדה:
והנה פרח מטה אהרן וגו'. רמז כי לא למראה עיני האדם ישפוט ה' כ"א נראה אחד עץ יבש בלי לחלוחית מים תורה וחכמה הקב"ה מפריחו וכך בהפך כדמסיק בילקוט (ביחזקאל יז קח עיי"ש) שדרש על קרח ואהרן פסוק הובשתי עץ לח והפרחתי עץ יבש. (שם יז כד) ויכול להיות שמשם נמשך המקור שכל מה שהיה במקדש היה מלבלב ועושה פירות ואפילו הזהב שנקרא פרוים, ויוצא פרח, זה היה סימן לכהנים קטנים שנקראו פרחי כהונה, ויצץ ציץ. זה סימן לכהנים גדולים נושאים ציץ נזר הקודש, ויגמול שקדים. בזכות וירץ אל תוך הקהל וגו' כדי לעצור המגפה ובזכות שכהנים זריזים הם כגמול ידו השיב לו להצמיח שקדים שיש בהם משמעות לשון שקידות ומהירות, וזכה למתנות שנאמר ואני הנה נתתי לך.
[מובא בפירושו לפרק י"ח פסוק כ"א] ובפרשיות הללו נתקיימה הכהונה והלויה לזרע אהרן, אחר שנדונו המערערים ונלכדו בפח מעשיהם ונפלו ממועצותיהם, ומפני זה היתה פריחת המטה אות, כענין שכתוב (במדבר יז) פרח מטה אהרן לבית לוי, כמו שהזכרתי למעלה, והפריחה הוא סימן מהירות וצמיחת פורענות לכל מערער כשם שמצינו בעוזיהו (דברי הימים ב כו). וכן מצינו בכתובים שהפריחה היא סימן מהירות בין לפורענות בין לשכר, לפורענות הוא שכתוב (תהלים צג) בפרוח רשעים כמו עשב, לשכר שכן נאמר בזמן הגאולה (ישעיה לה) פרוח תפרח ותגל אף גילת ורנן כבוד הלבנון נתן לה הדר הכרמל והשרון המה יראו כבוד ה' הדר אלהינו, וכתיב (הושע יד) אהיה כטל לישראל יפרח כשושנה ויך שרשיו כלבנון, וכן אמר שלמה ע"ה (משלי יא) וכעלה צדיקים יפרחו, וכן אמר דוד אביו ע"ה (תהלים צב) צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה שתולים בבית ה' בחצרות אלהינו יפריחו:
[מובא בפירושו לפסוק ו'] אתם המתם את עם ה'. אמר אונקלוס אתון גרמתון דמית עמא דה'. יפתור, כי יאשימו אותם על שנתנו העצה הזאת להקטיר קטורת זרה לפני ה', מדעתם שהמקריבים אותם נשרפים. כי השם לא אמר למשה להקריב הקטורת הזאת, והוא לא אמר לישראל בשם ה' לעשות כן, אם כן מעצמם נתנו העצה הזאת אשר מתו בה העם, והיו יכולין לתת אות ומופת אחר במטה או בזולתו: ור"א אמר מה ראיה זו ששבט לוי נבחר ונבחר אהרן לכהן גדול, ויתכן שבתפלתכם או בחכמה שידעתם שרפתם המקריבים. וכן נראה שלא האמינו, כי מה שאמר אחרי כן (פסוק יז כ) דבר אל בני ישראל וקח מאתם מטה מטה וגו' והיה האיש אשר אבחר בו מטהו יפרח והשכותי מעלי וגו', ראיה שלא האמינו העם בשריפה הזאת שנבחרו הלוים והוחלפו הבכורות בהם, רק חשבו כי משה ואהרן גרמו השריפה, או שהיה העונש בקטורת אש זרה אשר לא צוה אותם וקטורת אהרן היתה קטורת הבקר כאשר פירשתי (ויקרא י ב): ולא היתה התלונה רק על השריפה, לא על הבליעה, כי השם אמר למשה העלו מסביב וגו' וזה ירמוז על פתיחת פי הארץ, ומשה הגיד זה לישראל בשם ה', ודתן ואבירם היו חייבים יותר שהיו מלעיבים במלאכי אלהים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו: והנכון בעיני, שהיו העם מאמינים עתה בכהונת אהרן שכבר יצאה אש מלפני ה' ותאכל את קרבנותיו, אבל היו חפצים שיהיו הבכורות משרתי המשכן במקום הלוים, ולא ירצו בחלופין שעשו בהם, כי היו חפצים שיהיה לכל השבטים חלק בעבודת בית ה'. והנה יתלוננו, אתם המיתם אותם, שנתתם העצה הזאת שיקריבו קטורת ככהנים, והם היו ראוים לעבודת לוים לא שיהיו ככהנים מקריבי קטרת, וזה טעם פרח מטה אהרן לבית לוי (פסוק כג):
[מובא בפירושו לפסוק כ"ה] למשמרת לאות. לזכרון שבחרתי לאהרן לכהן, ולא ילינו עוד על הכהונה, לשון רש"י. ואין המטה הזה אות רק על מטה לוי שנבחר משאר השבטים, לא על אהרן שתהיה לו הכהונה: והנכון, למשמרת לאות, על שבט לוי תמורי הבכורות, כי השריפה אות על הכהונה והפרח על הלויה כמו שפירשתי (בפסוק ו). וזה טעם פרח מטה אהרן לבית לוי (פסוק כג), כי לכל בית לוי פרח ובזכותם: ואפשר שכיון שנודע במטה שאין השם חפץ בבכורות והוא חפץ בשבט לוי, שתהיה הכהונה לאהרן בלא תרעומת, כי הוא הנכבד בשבט והנשיא בהם במטה ולו תאות שררת השבט ההוא. ואינו נכון בעיני, כי גרשון בכור לוי:
וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים: עריכה
ויגמל שקדים. כשהוכר הפרי הוכר שהן שקדים לשון (בראשית כא) ויגדל הילד ויגמל ולשון זה מצוי בפרי האילן כמו (ישעיה יח) ובוסר גומל יהיה נצה
ויגמול. מגזרת ויגדל הילד ויגמל
ויצא פרח. כמשמעו: ציץ. היא חנטת הפרי כשהפרח נופל: ויגמל שקדים. כשהוכר הפרי הוכר שהן שקדים לשון (בראשית כא) ויגדל הילד ויגמל ולשון זה מצוי בפרי האילן כמו (ישעיה יח) ובוסר גומל יהיה נצה
פרח. ציץ שקדים. כנגד שלשה שערערו על הכהונה, קרח וירבעם ועוזיהו:
ויצא פרח ויצץ ציץ ויגמל שקדים. נראה לפי הפשט כשהוציאו משה מצאו שפרח ולא יותר כדכתיב והנה פרח מטה אהרן. אבל אחר כן ויצץ ציץ לעיני כל ישראל. ואחרי כן ויגמל שקדים שאילו כן היה הענין תחלה הנה לא היתה נראה לא הפריחה ולא הניצה וגם לא היה לו לכתוב והנה פרח אלא והנה גמל שקדים מטה אהרן לבית לוי:
והנה פרח מטה אהרן וגו'. רמז כי לא למראה עיני האדם ישפוט ה' כ"א נראה אחד עץ יבש בלי לחלוחית מים תורה וחכמה הקב"ה מפריחו וכך בהפך כדמסיק בילקוט (ביחזקאל יז קח עיי"ש) שדרש על קרח ואהרן פסוק הובשתי עץ לח והפרחתי עץ יבש. (שם יז כד) ויכול להיות שמשם נמשך המקור שכל מה שהיה במקדש היה מלבלב ועושה פירות ואפילו הזהב שנקרא פרוים, ויוצא פרח, זה היה סימן לכהנים קטנים שנקראו פרחי כהונה, ויצץ ציץ. זה סימן לכהנים גדולים נושאים ציץ נזר הקודש, ויגמול שקדים. בזכות וירץ אל תוך הקהל וגו' כדי לעצור המגפה ובזכות שכהנים זריזים הם כגמול ידו השיב לו להצמיח שקדים שיש בהם משמעות לשון שקידות ומהירות, וזכה למתנות שנאמר ואני הנה נתתי לך.
ולמה שקדים הוא הפרי הממהר להפריח מכל הפירות אף המעורר על הכהונה פורענותו ממהרת לבא כמו שמצינו בעוזיה (דה"ב כו) והצרעת זרחה במצחו ותרגומו וכפית שגדין כמין אשכול שקדים יחד כפותים זה על זה:
שקדים. בגימטריא חשמונים. רמז לחשמונים שהם מזרע אהרן ותתקיים הכהונה בידם:
ורבים אמרו בעבור שקדים כי המטה היה ממין האילן ואינה ראיה ודרך דרש כי שקדים כמו כי שוקד אני:
ויגמול שקדים. רז"ל אמרו (שם) טעם שקדים להעיר שכל המערער על הכהונה פורענותו ממהרת לבוא ע"כ, ונראה שהוכרחו לומר כן שאין ראוי לבעל הנס לבקש פרי הממהר להפריח שנראה ח"ו הפחתת היכולת שמבקש אחר פרי שממהר, לזה אמרו כי יש טעם בדבר שהוצרך להפריח שקדים ולא פרי אחר לומר שממהר ליפרע וכו' שזולת זה היה מוציא חרוב:
ויוצא פרח ויצץ ציץ ויגמול שקדים. מה שגמל שקדים ולא פרי אחר, שהוא פרי מכובד וממהר לצאת משנה לשנה יותר משאר פירות, ומפני זה נקראו שקדים מלשון שקידה, כמ"ש (ירמיה א) כי שוקד אני על דברי לעשותו. והפרי הזה מר מתחלתו. וכן לשון זה של שקדים נזכר על מדת הדין לעולם, ויגמול שקדים, מקל שקד אני רואה, כלומר ענף עם השקדים שבו שהם מרים, רמז על פורענות ועל מרירות מדת הדין המתוחה בחורבן בית המקדש על ידי נבוכדנצר שכן אמר ג"כ (שם) סיר נפוח אני רואה ופניו מפני צפונה, וכן כתוב מפורש (דניאל ט) וישקד ה' על הרעה. וא"כ המטה הזה שגמל שקדים, מתוך שם הפרי ומהירתו וטעמו אנו למדין שכל המערער על הכהונה הקב"ה ממהר להפרע ממנו ומותח כנגדו מדת הדין, כמו שמצינו בעזיהו המלך ששלח ידו להקטיר קטרת במקום כהן, וכתיב בו (דברי הימים ב כו) והצרעת זרחה במצחו: