ביאור:מ"ג במדבר יב טו
וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם: עריכה
והעם לא נסע. (סוטה ט) זה הכבוד חלק לה המקום בשביל שעה אחת שנתעכבה למשה כשהושלך ליאור שנאמר (שמות ב) ותתצב אחותו מרחוק וגו':
והעם לא נסע. שלא נעלה הענן משום כבוד משה:
והעם לא נסע. שלא נעלה הענן משום כבוד משה:
והעם לא נסע. תלה הדבר בעם ולא אמר ולא נסע העם, להודיע כי העם הסכימו לבל יסעו עד האסף מרים, והגם שהדבר היה תלוי בנסיעת הענן, התורה מעידה כי גם בזכותה הם היו חפצים בעכבה לכבדה, ומה גם אם היה ידוע להם כי בזכותה היה המים להם (תענית ט.) בודאי שישב שם העם על המים:
והעם לא נסע. לפי שלא נעלה הענן. וכבוד גדול נעשה לה שהמתינו לה הענן וכל ישראל שבעה ימים עד שתתרפא.
והעם לא נסע. אף על פי שהענן סר מעל האהל, וכתיב "ובהעלות הענן מעל המשכן יסעו בני ישראל בכל מסעיהם" (שמות מ, לו), מכל מקום לא נסעו, שהכירו שלא נעלה אז אלא להרחיק המצרעת.
והעם לא נסע. (סוטה ט) זה הכבוד חלק לה המקום בשביל שעה אחת שנתעכבה למשה כשהושלך ליאור שנאמר (שמות ב) ותתצב אחותו מרחוק וגו':
והעם לא נסע. בפסוק ותתצב אחותו (שמות ב, ד) יש ז' תיבות, לכך המתינה לה שכינה ז' ימים:
ודרשו רבותינו ז"ל במסכת סוטה במדה שאדם מודד בה מודדין לו, שמשון הלך אחר עיניו שנאמר (שופטים יד) אותה קח לי כי היא ישרה בעיני, מה כתיב ביה (שם טז) וינקרו פלשתים את עיניו. אבשלום נתגאה בשערו לפיכך נתלה בשערו, ולפי שבא על עשר פילגשי אביו תקעו בו עשר לונביות, שנאמר (שמואל ב יח) ויסבו עשרה נערים נושאי כלי יואב ויכו את אבשלום וימות, ולפי שגנב שלש לבבות, לב אביו ולב בית דין ולב כל ישראל, לפיכך נתקעו בו שלשה שבטים, שנאמר (שם) ויקח שלשה שבטים בכפו ויתקעם בלב אבשלום עודנו חי בלב האלה. וכן לענין הטובה, יוסף זכה בעצמות אביו, אין באחיו גדול ממנו, שנאמר (בראשית נ) ויעל יוסף לקבור את אביו, מי לנו גדול מיוסף שלא נתעסק בו אלא משה, משה זכה בעצמות יוסף, אין גדול ממנו בישראל, שנאמר (שמות יג) ויקח משה את עצמות יוסף עמו, מי לנו גדול ממשה שלא נתעסק בו אלא שכינה, שנאמר (דברים לד) ויקברו אותו בגי. וכן מצינו במרים שמדדו לה מדה כנגד מדה, היא המתינה למשה שעה אחת כשהושלך ביאור שנאמר (שמות ב) ותתצב אחותו מרחוק, לפיכך נתעכבו כל ישראל בשבילה והמתינו לה שבעת ימים, שנאמר והעם לא נסע עד האסף מרים, עד כאן. וזה דבר ידוע בכמה מקומות שמדתו של הקב"ה בכך, וכן דרשו רז"ל אע"פ שבטלו ארבע מיתות ב"ד דין ארבע מיתות לא בטלו. והוא מופת על ההשגחה הפרטית בשכר ובעונש, וזה מנתיבות הצדק והמשפט כי אלהי משפט ה' אשרי כל חוכי לו:
[מובא בפירושו לפסוק י"ד] תסגר שבעת ימים. נראה שפרחה ממנה צרעת בתפלת משה, וכמאמרו רפא נא פירוש עתה, אלא שגזר ה' שתשב כמנודה, שאם לא כן לא היה צריך הכתוב לומר תסגר פשיטא שתסגר עד שתתרפא מצרעתה, אלא ודאי שכבר נתרפאה, ולזה גם כן לא הזכיר טהרת צרעתה ביום אסיפתה, ולדברי רז"ל (זבחים קב, ספרי) שאהרן לא ראה צרעת מרים מטעם קורבה, יתבאר על נכון, כי לצד שאין כאן צרעת כי אין כהן שיאמר טמא אם כן כאן אלא סגירה לבד כמנודה, או אפשר שנסגרה על פי ה' אלהינו שהוא כהן, והוא אומרו תסגר וגו' הרי הסגירה, ונטהרה על פי ה' דכתיב ואחר תאסף: