ביאור:מ"ג במדבר טו ב
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם:
עריכהכי תבאו. בישר להם שיכנסו לארץ:
[מובא בפירושו לפסוק ג'] ועשיתם אשה לה'. סמך פרשת נסכים למלחמה לפי שידור במלחמה. וכן בפנחס (כז, יז) אשר יצא לפניהם סמך מיד פרשת קרבנות:
כי תבאו אל ארץ מושבתיכם. אחר שהבטיח את הבנים שיבאו אל הארץ, השלים להם תורת הקרבנות שיקריבו נסכים בבואם לארץ. ואולי היה זה עתה, לנחמם ולהבטיחם, כי היו נואשים לאמר, מי יודע מה יהיה לאורך ימים לסוף ארבעים שנה, ואם יחטאו גם הבנים, ולכן ראה הקב"ה לנחמם, כי בצוותו אותם במצות הארץ הבטיחם שגלוי לפניו שיבאו ויירשו אותה:
כי תבואו אל ארץ מושבתיכם. נסמכה זאת הפרשה בעבור שנחלשו ויתאבלו לנחם הבנים להודיעם כי יבאו אל הארץ והנכון בעבור שנשאו קול כל העדה (וחטאו) ונסלח להם בעבור תפלת משה אמר וכי תשגו והעד ונסלח להם והוצרך להזכיר משפט מנחות כל עולה וזבח ובסוף והנפש אשר תעשה ביד רמה רמז למעשיהם והזכיר דבר המקושש כי עשה ביד רמה ומרוב חמלת השם על ישראל שם הציצית לזכר שלא יעשה האדם ביד רמה או שלא ישכח:
כי תבואו אל ארץ מושבותיכם. למה נסמכה פרשה זו לפרשת מרגלים לפי כששמעו ישראל גזרתו של הקב"ה אמרו אוי לנו לעולם לא נכנס לארץ כי לסוף ארבעים שנה נמי אם אנו חוטאין יגזור גזרה אחרת וא"כ אין לדבר סוף אמר להם הקב"ה בודאי לאחר מ' שנה תבואו אל הארץ:
כי תבואו אל ארץ מושבותיכם וגו'. לצד שראה ה' מדוה לבם בגזרת טלטולם במדבר ארבעים שנה מופלגים מביאת הארץ, לזה סעד לבם במצות התלויות בארץ לכונן רוחם כי יעלו וירשו את אדמתם, והפלגת הזמן לא תריע לדבר המוחזק לבא,
כי תבאו אל ארץ מושבותיכם וגו' ועשיתם אשה לה'. נסמכה פרשה זו לפרשת מרגלים כדי לחזק לב הבנים המתאבלים ולנחם אותם ולהודיעם שיבאו אל הארץ ויקריבו שם קרבנות:
כי תבואו אל ארץ מושבותיכם וגו'. לצד שראה ה' מדוה לבם בגזרת טלטולם במדבר ארבעים שנה מופלגים מביאת הארץ, לזה סעד לבם במצות התלויות בארץ לכונן רוחם כי יעלו וירשו את אדמתם, והפלגת הזמן לא תריע לדבר המוחזק לבא, ודקדק לומר אשר אני נותן לכם הגם שהדור ההוא פגריהם יפלו במדבר כל העם היוצא ממצרים בן עשרים, בא לומר כי מעשה בנים יתיחס גם להאבות כי את בניהם הקים תחתם: עוד נראה לומר כי אומרו נותן לכם על דרך אומרם ז"ל (סנהדרין צ:) מנין לתחית המתים מן התורה דכתיב אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם לכם לא נאמר אלא להם וגו' עד כאן. כמו כן הבטיחם שיקומו בתחית המתים וירשו את אדמתם:
ובמדרש כשם שהאב משתדל על בנו בחמשה דברים, למולו וללמדו תורה ולפדותו מן הכהן וללמדו אומנות ולהשיאו אשה, כך עשה הקב"ה לישראל. מל אותם ע"י יהושע שנאמר (יהושע ה) עשה לך חרבות צורים. מה האב חייב לפדות, אף הקב"ה פדה לישראל, שנאמר (שמואל ב) ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ אשר הלכו אלהים לפדות לו לעם. ללמדו תורה אף הקב"ה למדם תורה, שנאמר (דברים יא) ולמדתם אותם את בניכם, וכתיב (ישעיה מח) אני ה' מלמדך להועיל. ללמדו אומנות אף הקב"ה למדם את המצות, שנאמר (ויקרא כז) אלה המצות אשר צוה ה'. להשיאו אשה אף הקב"ה אמר להם (בראשית א) פרו ורבו. מה האב מאכיל ומשקה וסך ורוחץ ומלביש את בנו אף הקב"ה לישראל, שנאמר (יחזקאל טז) וארחצך במים ואשטוף דמיך מעליך ואסוכך בשמן ואלבישך רקמה וגו', (שם) ולחמי אשר נתתי לך סלת ושמן ודבש האכלתיך, (במדבר כא) עלי באר ענו לה. מה האב נותן נכסים לבן ובנו חייב להעלות לפניו דורון, אף הקב"ה אמר לישראל כי תבאו אל ארץ מושבותיכם:
והנה צוה בנסכים בארץ בעשותם עולות וזבחים, כי במדבר לא נתחייבו בנסכים לבד בתמיד שנאמר בו (שמות כט מ) ונסך רביעית ההין יין לכבש האחד, כי שם נאמר (שם פסוק מב) פתח אהל מועד לפני ה' אשר אועד לכם שמה לדבר אליך שם, וכן הנשיאים בחנוכה שלהם לא הביאו נסכים: ורבותינו נחלקו בזה, מהם שאמרו בספרי (שלח קז), בא הכתוב ללמדך שלא נתחייבו בנסכים אלא מביאתם לארץ ואילך וכו', ומהם שאמרו שלא נתחייב היחיד בנסכים אלא מביאתם לארץ ואילך: