ביאור:לך לך - אברהם אבי האמונה באל אחד

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

בס"ד י' חשון התשס"ו

לך לך – אברהם אבי האמונה באל אחד

מבוא:

תחילתה של פרשת לך לך מסמלת את פתיחתה של תקופה חדשה בתולדות האנושות, אשר במהלכה גלה אברהם אבינו ע"ה לאנושות כי קיים רק בורא אחד לעולם. אברהם הקריב את עצמו למען האמונה באל אחד, לאחר שהבין בדעתו שעתיד האדם צפון במחשבתו של הקב"ה, וכי לאדם אין שליטה על גורלו, ומכאן נובע הצורך במשמעת והתבטלות בפני רצון האל. בעקבות זאת ה' נגלה לאברהם ודרש ממנו לעזוב את תרבות בבל, וגם את בית אביו, ואף את כל אורחות חייו, ולהתחיל לצעוד במסע אל עבר הלא נודע, שנאמר: "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך (בראשית, י"ב, א'). אברהם עשה כרצון ה', ופסע לדרך חדשה מבלי לשאול שאלות. לפיכך כונה אברהם בתואר אברם "העברי" לפי שהניח את "כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד" (מד"ר, בראשית, פרשה מב). במקביל לעזיבת אברהם את ארצו ומולדתו התחולל גם שינוי מעמדי בחייו, משום שאברהם הפך גם את מעמדו מבן סוחר עירוני בעל כרחו, לרועה צאן נודד מבחירתו, מהפך זה מסמל את עומק השינוי שעבר אברהם אבינו ע"ה, משום שרעיית צאן מחנכת את האדם לאמונה, לאחריות ולדאגה לזולת. תכונות אלה נטעו באברהם אבינו את הכח להטמיע באנושות את האמונה באל אחד, ואת יסוד העשייה לשם שמים. לפיכך לאחר מעשיו הטובים ועמידתו בנסיונות האל, כרת ה' עם אברהם וזרעו ברית עולם. כלומר, התנהגותו של אברהם אבינו גרמה לשינוי ההסטוריה של כלל האנושות, ולהתגשמות התכנית האלהית, כפי שמבואר להלן בהרחבה:

א. התכנית האלהית – תכנית סמויה המתגשמת בסופה, בהתאם לבחירתו החופשית של האדם.

ב. גילוי ייחודו של האל – לאחר שלילת האמיתות המדומות וההכרה בחסרונו של האדם.

ג. התפתחות האמונה בבורא עולם – סקירת הרמב"ם מבראשית ועד מתן תורה.

ד. ביטולו של יצר עבודת כוכבים – החליף את צורתו לתאוריות הכפירה של חלק ממדעני ימינו.

ה. השלכות האמונה באל אחד – יצירת אחוה ושיוויון מוסרי בין בני האדם.

התכנית האלהית:

התורה אינה כותבת במפורש בזכות איזה מעשים זכה אברהם להיות בחיר האל, ומה היא הסיבה שה' ציוה את אברהם לך לך מארצך, משום שבחירתו של אברהם לא היתה בחירה התלויה בדבר, אלא בחירה אלהית מתוכננת כבר מימי בראשית. וכן מצאנו שעשרים דורות בטרם יולד אברהם ברא האל את אילו של אברהם אבינו, כמובא במשנה: "עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות...והלוחות, ויש אומרים:...ואילו של אברהם אבינו" (אבות, פ"ה, ו'), כלומר, אף עמידתו של אברהם בנסיון העקידה היה חלק מן התכנית האלהית, לפיכך לא מצאה התורה לנכון לציין את עברו של אברהם, משום שעתידו של אברהם ועמידתו בנסיונות הם אשר גרמו לאל לבחור באברהם אע"ה, בשל התמסרותו העתידית שהגיעה לשיאה בנכונותו להקריב את בנו היחיד, ונכונותו להקריב את עתידו האישי למען קיום מצוות האל. דהיינו, הנסיונות שבהם עמד אברהם גילו את כוחו ועוצמתו הרוחנית, לפיכך זכה אברהם אבינו במעשיו מתוך בחירתו החופשית להגשים הלכה למעשה את התכנית האלהית שיועדה לו, וכן נאמר במשנה: "עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו עליו השלום ועמד בכלם, להודיע כמה חבתו של אברהם אבינו עליו השלום" (אבות, פ"ה, ג'). וכן מצאנו שבנסיון הראשון אמר ה' לאברהם "לך לך", ופירש הרש"י: להנאתך ולטובתך, בפועל אברהם לא הלך לצורך הנאתו וטובתו אלא רק משום שכך ציווהו האל, שנאמר: "וילך אברם כאשר דבר אליו ה". לפיכך זכה אברהם להיות אחד מחמשה קניניו העקריים של של הקב"ה בעולמו, כדברי התנא במסכת אבות: "חמשה קנינים קנה הקב"ה בעולמו, ואלו הן: תורה קנין אחד, שמים וארץ קנין אחד, אברהם קנין אחד, ישראל קנין אחד, בית המקדש קנין אחד....אברהם קנין אחד מנין? דכתיב (בראשית י"ד, י"ט) 'ויברכהו ויאמר, ברוך אברם לאל עליון קנה שמים וארץ" (אבות, פ"ו, י').

מעמדו הרם של אברהם אבינו ע"ה בעיני הקב"ה, גרם לכך שהקב"ה התייחס למעשיו ומחדליו בהקפדה יתרה, כמובא בגמ': "אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר: מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים? מפני שעשה אנגרייא בת"ח. שנאמר: 'וירק את חניכיו ילידי ביתו'. ושמואל אמר: מפני שהפריז על מדותיו של הקב"ה, שנאמר: 'במה אדע כי אירשנה'. ורבי יוחנן אמר: שהפריש בני אדם מלהכנס תחת כנפי השכינה, שנאמר: 'תן לי הנפש והרכוש קח לך" (נדרים, לב.). דהיינו, מעשיו ומחדליו של אברהם אבינו ע"ה הקנו לו: מחד גיסא תהילת עולם, ומאידך גיסא עונש לדורותיו, וכל זה בהתאם לתכנית האלהית הסמויה מן העין, כמאמר התנא באבות: "הכל צפוי והרשות נתונה" (אבות, ג', ט"ו), דהיינו, אע"פ שהכל צפוי לפניו יתברך, מכל מקום מאחר ואין האדם יודע את הצפוי, הרשות נתונה בידיו להרע או להטיב ע"פ בחירתו החופשית. מטעם זה מנע הקב"ה מיצחק (תנחומא, ויחי, ח) יעקב ודניאל (מד"ר בראשית, צח) מלגלות את הקץ, וכן מצאנו שאף "שמו של משיח" (פסחים, נד.) הוא משבעת הדברים שנבראו קודם בריאת העולם, אך סוד זה נשאר עלום וסתום עד ימינו. הסתרת האור האלהי נועדה להגדיל את התגלות האור האלהי הגדול יותר, שינתן לישראל בשכר בחירה חופשית מושכלת, כמובא בגמ': "זכו אחישנה, לא זכו בעתה" (סנהדרין, צח.). וכן מצאנו שה' הבטיח לאברהם לך לך להנאתך ולטובתך, ובפועל קבל אברהם רעב בארץ, ירד למצרים, ואף אשתו נלקחה ממנו, עד שנראה לכאורה כי אברהם עשה מקח טעות. אלא שהנסיונות אשר אברהם עמד בהם היו הכנה הכרחית לצורך עליתו, וכן נאמר לאחר ירידת אברהם למצרים: "ויעל אברם ממצרים...כבד מאד במקנה בכסף ובזהב" (בראשית, י"ג, א'-ב'). כך גם ייסורי הגלות, והסתרת האור האלהי, משמשים כירידה לצורך עליה, וכהכנה הכרחית להתגלות "אורו של משיח" (זוהר, ויקרא, לד:), אשר נברא בטרם בריאת העולם. כלומר, תכלית חושך הגלות היא ההגעה לאור הגאולה הגדול, שנאמר: "גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון" (חגי, ב', ט').

ודע, שאברהם אע"ה לקח מן המצרים את מתנות המקנה הכסף והזהב, ונמנע מלקחת מתנות משלל מלחמתו הנסית כנגד ארבעת המלכים, בכדי לקדש שם שמים ברבים. שנאמר: "הרמתי ידי אל ה' אל עליון קנה שמים וארץ... ואם אקח מכל אשר לך ולא תאמר אני העשרתי את אברם" (בראשית, י"ד, כ"ב-כ"ג), משום "שהקב"ה הבטיחני לעשרני, שנאמר: ואברכך" (רש"י). דהיינו, אברהם בטח בה' שיעשירנו בדרך הטבע ולא כתוצאה מנס.

גילוי יחודו של האל:

אברהם אבינו היה האדם הראשון בתולדות האנושות שגילה בעצמו כי קיים רק אל אחד בורא עולם ומנהיגו, וזאת למרות שאברהם אבינו ע"ה חי בתקופה של עובדי אלילים בהנהגתו של "נמרוד שהמריד את כל העולם כולו" (עירובין, נג.), ואף תרח אבי אברהם היה עובד צלמים ובעל חנות לממכר צלמים. אברהם הגיע להכרה כבר בגיל צעיר כי קיים רק אל אחד בעולם, "רבי יוחנן ורבי חנינא תרויהון אמרי: בן ארבעים ושמונה שנה הכיר אברהם את בוראו, ריש לקיש אמר: בן שלש שנים הכיר אברהם את בוראו" (מד"ר, פרשה סד). המדרש (מד"ר, פרשה לח) מספר שפעם אחת יצא תרח מחנותו והושיב את אברהם בנו למכור את סחורתו, כשהגיע קונה לקנות צלם, שאלו אברהם: בן כמה אתה? אמר לו: בן ששים. אמר לו אברהם: בן ששים אתה, ורצונך לרכוש צלם ולהשתחוות לבן יום? התבייש אותו אדם והלך לו. לאחר מכן הגיעה אשה ונתנה לאברהם סולת, ובקשה ממנו להקריב לצלמים, לקח אברהם פטיש ושבר את כל הצלמים העומדים למכירה בחנותו של אביו, פרט לצלם הגדול ביותר שבחנותו, ולאחר מכן הניח את הפטיש בידו של הצלם הגדול. כשהגיע אביו לחנות ראה את כל הצלמים מנותצים, שאל את אברהם: מי שבר את כל האלילים? ענה לו אברהם: אשה אחת בקשה ממני להקריב לצלמים קרבן סולת, הקרבתי לפניהם אך הם החלו לריב בינהם, זה אמר אני אוכל ראשון וזה אומר אני ראשון, לקח הצלם הגדול פטיש ושבר את כל יתר הצלמים שבחנות. אמר לו תרח: למה אתה משקר עלי? הלא הצלמים לא יכולים לדבר, ולא לשמוע ואף לא לזוז. אמר לו אברהם: ישמעו אזניך מה שפיך מדבר. בעקבות זאת לקח תרח את אברהם בנו ומסרו לנמרוד, אמר נמרוד לאברהם: אולי במקום צלמים הנשברים עדיף שנשתחוה לאש שאינו שביר? ענה לו אברהם: אבל המים מכבים את האש. אמר לו נמרוד: א"כ אולי במקום לאש נשתחוה למים? ענה לו אברהם: עדיף להשתחוות לעננים הנושאים את המים. אמר נמרוד: אם כן נשתחוה לעננים, אמר לו אברהם: עדיף להשתחוות לרוח המפזרת את העננים. אמר נמרוד: אם כן נשתחוה לרוח, אמר לו אברהם: עדיף להשתחוות לאדם הסובל את הרוח. רגז עליו נמרוד ואמר: אתה רק מדבר, "אני איני משתחוה אלא לאור, הרי אני משליכך בתוכו ויבא אלוה שאתה משתחוה לו ויצילך הימנו" (מד"ר, פרשה לח). "בשעה שהפיל נמרוד הרשע את אברהם אבינו לתוך כבשן האש, אמר גבריאל לפני הקב"ה: רבש"ע ארד ואצנן ואציל את הצדיק מכבשן האש. אמר לו הקב"ה: אני יחיד בעולמי והוא יחיד בעולמו, נאה ליחיד להציל את היחיד" (פסחים, קיח.).

לאחר הצלתו של אברהם מאור כשדים, נאמר: "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך (בראשית, י"ב, א'), וכן מובא במדרש: "ר' יצחק פתח (תהלים מ"ה): 'שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך', אמר רבי יצחק: משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת, אמר: תאמר שהבירה זו בלא מנהיג? הציץ עליו בעל הבירה אמר לו: אני הוא בעל הבירה. כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר: תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג? הציץ עליו הקב"ה ואמר לו: אני הוא בעל העולם" (מד"ר, בראשית, פרשה לט). כלומר, אברהם חיפש בכוחות עצמו את האל בורא העולם בכל מקום, וכשנשא את עיניו למאורות השמים וראה את עוצמתם, הבין בדעתו שהשמש הירח והכוכבים הם רק משרתיו של כוח עליון גדול יותר. רק לאחר שהבין אברהם מדעתו כי קיים אל אחד הבורא והמנהיג את כל המציאות הגשמית, זכה אברהם להתגלותו של האל, משום שאמונת הלב הבאה לאחר מחקר שכלי היא אמונה מוצקה יותר, ומבחן עומק האמונה בא לידי ביטוי בביצוע מצוות התורה בשלמות למרות עצות היצר. לפיכך התמסרותו של אברהם מדעתו ומשכלו למען קידוש ה' באור כשדים, אינה עומדת בדרגת נכונותו של אברהם להקריב את בנו בשל הציווי האלהי, ואף אינה נחשבת לעמידה בנסיון, משום שרק כאשר חל על האדם ציווי, יצרו מסית אותו ומביאו לידי התמודדות אמונית, וכן נאמר בגמ': "שגדול המצוה ועושה יותר ממי שאינו מצוה ועושה" (קידושין, לא.). מטעם זה החלה התורה לספר בגדולתו של אברהם, רק החל מן הציווי הראשון "לך לך" להנאתך ולטובתך, משום שמיד לאחר הציווי נטפל היצר לאברהם ואמר לו: היאך יצא לך טובה והנאה מן הטלטול בדרך לארץ בלתי נודעת?!

כלומר, רק לאחר שאברהם הגיע לאמונה בה' מתוך מחקרו השכלי, ציוהו ה': "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" (בראשית, י"ב, א'). בציווי זה התווה ה' לאברהם את הדרך המעשית להתנתקות רוחנית מהשפעת הסביבה, שהיא הדרך מן הקל אל הכבד. תחילה "מארצך" משלטונו של "נמרוד שהמריד את כל העולם כולו" (עירובין, נג.), לאחר מכן "ממולדתך" מהשפעת השכונה אלילית הקרובה, ולבסוף "מבית אביך" שהיא השפעת המשפחה הקרובה ביותר. לאחר עזיבת הרע בא הציווי לבחירה בטוב שהיא "אל הארץ אשר אראך", כמאמר הגמ': "ת"ר לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עובדי כוכבים, ואל ידור בחו"ל ואפילו בעיר שרובה ישראל, שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה, שנאמר: 'לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים'. וכל שאינו דר בארץ אין לו אלוה? אלא לומר לך: כל הדר בחו"ל כאילו עובד עבודת כוכבים" (כתובות, קי:).

דהיינו, אברהם הגיע מבחירתו לאמונה באל אחד, לאחר שלילת כל האמיתות המדומות וההכרה בחסרונו של האדם, משום כך עמד אברהם בנסיון הראשון ובצע את מצות האל "לך לך" מיד וללא עוררין, מתוך התבטלות דעתו בפני ציווי האל.

דרך הגעתו של אברהם לאמונה באל אחד באה לידי ביטוי הלכתי בדברי הרמב"ם: "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא, וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם, לא נמצאו אלא מאמתת המצאו" (הרמב"ם, יסודי התורה, פ"א, א)..."והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר, ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול...וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות" (הרמב"ם, יסודי התורה, פ"ב, ב)... "בזמן שאדם מתבונן בדברים האלו ומכיר כל הברואים ממלאך וגלגל ואדם כיוצא בו, ויראה חכמתו של הקב"ה בכל היצורים וכל הברואים, מוסיף אהבה למקום ותצמא נפשו ויכמה בשרו לאהוב המקום ברוך הוא" (הרמב"ם, יסודי התורה, פ"ד, יב).

התפתחות האמונה בבורא עולם:

הרמב"ם מתאר בהלכותיו (הלכות עבודת כוכבים, פ"א, א-ג) את התפתחות האמונה באל אחד מבראשית ועד מתן תורה: "בימי אנוש טעו בני האדם טעות גדול ונבערה, עצת חכמי אותו הדור ואנוש עצמו מן הטועים היה, וזו היתה טעותם: אמרו הואיל והאלהים ברא כוכבים אלו וגלגלים להנהיג את העולם, ונתנם במרום וחלק להם כבוד והם שמשים המשמשים לפניו, ראויין הם לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד וזהו רצון האל ברוך הוא לגדל ולכבד מי שגדלו וכבדו, כמו שהמלך רוצה לכבד העומדים לפניו וזהו כבודו של מלך. כיון שעלה דבר זה על לבם התחילו לבנות לכוכבים היכלות ולהקריב להן קרבנות ולשבחם ולפארם בדברים ולהשתחוות למולם כדי להשיג רצון הבורא בדעתם הרעה, וזה היה עיקר עבודת כוכבים..." (הלכה א). "ואחר שארכו הימים עמדו בבני האדם נביאי שקר, ואמרו שהאל צוה ואמר להם עבדו כוכב פלוני או כל הכוכבים, והקריבו לו ונסכו לו כך וכך, ובנו לו היכל, ועשו צורתו כדי להשתחוות לו כל העם הנשים והקטנים ושאר עמי הארץ, ומודיע להם צורה שבדה מלבו ואומר זו היא צורת הכוכב פלוני שהודיעוהו בנבואתו, והתחילו על דרך זו לעשות צורות בהיכלות ותחת האילנות ובראשי ההרים ועל הגבעות, ומתקבצין ומשתחוים להם ואומרים לכל העם שזו הצורה מטיבה ומריעה וראוי לעובדה וליראה ממנה...ופשט דבר זה בכל העולם לעבוד את הצורות בעבודות משונות זו מזו ולהקריב להם ולהשתחוות, וכיון שארכו הימים נשתכח השם הנכבד והנורא מפי כל היקום ומדעתם ולא הכירוהו, ונמצאו כל עם הארץ הנשים והקטנים אינם יודעים אלא הצורה של עץ ושל אבן, וההיכל של אבנים שנתחנכו מקטנותם להשתחוות לה ולעבדה ולהשבע בשמה...ועל דרך זה היה העולם הולך ומתגלגל עד שנולד עמודו של עולם והוא אברהם אבינו" (הלכה ב). "כיון שנגמל איתן זה התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן והתחיל לחשוב ביום ובלילה, והיה תמיה היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג? ומי יסבב אותו? כי אי אפשר שיסבב את עצמו, ולא היה לו מלמד ולא מודיע דבר, אלא מושקע באור כשדים בין עובדי כוכבים הטפשים, ואביו ואמו וכל העם עובדי כוכבים, והוא עובד עמהם, ולבו משוטט ומבין עד שהשיג דרך האמת, והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה, וידע שיש שם אלוה אחד, והוא מנהיג הגלגל, והוא ברא הכל, ואין בכל הנמצא אלוה חוץ ממנו, וידע שכל העולם טועים, ודבר שגרם להם לטעות זה שעובדים את הכוכבים ואת הצורות, עד שאבד האמת מדעתם. ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו, כיון שהכיר וידע התחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים, ולערוך דין עמהם, ולומר שאין זו דרך האמת שאתם הולכים בה, ושיבר הצלמים והתחיל להודיע לעם שאין ראוי לעבוד אלא לאלוה העולם, ולו ראוי להשתחוות ולהקריב ולנסך כדי שיכירוהו כל הברואים הבאים, וראוי לאבד ולשבר כל הצורות כדי שלא יטעו בהן כל העם, כמו אלו שהם מדמים שאין שם אלוה אלא אלו. כיון שגבר עליהם בראיותיו בקש המלך להורגו, ונעשה לו נס ויצא לחרן, והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם אלוה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד, והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה עד שהגיע לארץ כנען והוא קורא, שנאמר: 'ויקרא שם בשם ה' אל עולם' (בראשית, כ"א, ל"ג). וכיון שהיו העם מתקבצין אליו ושואלין לו על דבריו, היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת, עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם, ושתל בלבם העיקר הגדול הזה, וחבר בו ספרים והודיעו ליצחק בנו, וישב יצחק מלמד ומזהיר, ויצחק הודיע ליעקב ומינהו ללמד וישב מלמד ומחזיק כל הנלוים אליו, ויעקב אבינו למד בניו כולם והבדיל לוי ומינהו ראש, והושיבו בישיבה ללמד דרך השם ולשמור מצות אברהם....ומאהבת ה' אותנו ומשמרו את השבועה לאברהם אבינו, עשה משה רבינו רבן של כל הנביאים ושלחו, כיון שנתנבא משה רבינו ובחר ה' ישראל לנחלה, הכתירן במצות והודיעם דרך עבודתו, ומה יהיה משפט עבודת כוכבים וכל הטועים אחריה" (הלכה ג).

ביטולו של יצר עבודת כוכבים:

יצר עבודת כוכבים היה שולט בעולם עד שרבים וטובים לא יכלו לעמוד בפניו, כמובא בגמ': "אמר ליה (רב אשי): מאחר דחכימתו כולי האי מאי טעמא קא פלחיתו לעבודת כוכבים? אמר ליה (מנשה המלך בחלום): "אי הות התם הות נקיטנא בשיפולי גלימא ורהטת אבתראי" (סנהדרין קב:), ופירש הרש"י: "היית מגבה שפת חלוקך מבין רגליך כדי שתהא קל לרוץ, והיית רץ לשם מפני יצר עבודת כוכבים שהיה שולט". מאחר ויצר עבודת כוכבים היה כבד מנשוא, ביטלו הקב"ה ברוב רחמיו על בריותיו, וכן מובא במדרש: "זאת קומתך דמתה לתמר, ר' חוניא בשם ר' דוסא בר טבת: שני יצרים ברא הקב"ה בעולמו יצר עבודת כוכבים ויצר זנות, יצר עבודת כוכבים כבר נעקר ויצר זנות הוא קיים, אמר הקב"ה: כל מי שהוא יכול לעמוד בזנות מעלה אני עליו כאילו עומד בשתיהן. אמר ר' יהודה: לחבר שהיה לו חכינים, חבר את הגדולה והניח את הקטנה, אמר: כל מי שהוא יכול לעמוד בזו מעלין עליו כאילו עומד בשתיהם, כך עקר הקב"ה יצר עבודת כוכבים והניח של זנות, אמר: כל מי שעומד ביצר זנות מעלין לו כאילו עמד בשתיהן. אימתי נעקר יצר עבודת כוכבים? רבי בנייה אמר: אלו מרדכי ואסתר, ורבנן אמרי: אלו חנניה מישאל ועזריה (מד"ר, שיה"ש, פרשה ז). כלומר, בזמנו של אברהם אבינו היה יצר עבודת כוכבים בשיאו, ולמרות זאת גלה אברהם בכוחות עצמו את האל היחיד בורא העולם ומנהיגו. וכן מובא בגמ': "אמר רב שמואל בר נחמני א"ר יונתן: 'אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים', זה אברהם אבינו שלא הלך בעצת אנשי דור הפלגה שרשעים היו... 'ובדרך חטאים לא עמד', שלא עמד בעמידת סדום שחטאים היו...'ובמושב לצים לא ישב', שלא ישב במושב אנשי פלשתים מפני שלצנים היו" (ע"ז, יט.).

בימינו החליף יצר עבודת כוכבים את צורתו ליצר כפירה מודרני, השואב את כוחו מתאוריות מדעני כפירה מדופלמים, המבססים דעתם על "מחקרים" השוללים את קיומו של האל בורא עולם, באמצעות פיתוח תאוריות מסובכות המנסות להסביר את חידת היקום וסוד בריאתו בדרך "הטבע" כביכול, כדוגמת הסיפור מיסתורי על "המפץ הגדול" שאירע לפני מיליארדי שנים כביכול. אולם כל תאוריות הכופרים האלה מתנפצות לנוכח שאלת תינוקות של בית רבן (ברכות, ה.): ומי ברא את החומר הדחוס שבו התחולל "המפץ הגדול"? ותשובתם לחוקרים היא כתשובתו של אברהם אבינו ע"ה: "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא מרב אונים ואמיץ כח איש לא נעדר" (ישעיה, מ', כ"ו).

משל למה הדבר דומה: בכפר קטן ונידח הונחה מסילת רכבת, לאחר זמן לא רב התעוררו תושבי הכפר ולעיניהם נגלה מחזה מוזר: שיירה של שלושים עגלות הנוסעות זו אחר זו בלי סוסים. התכנסו תושבי הכפר והחליטו לשגר את חכם הכפר לעיר הגדולה, כדי ללמוד את הפלא של נסיעת עגלות ללא סוסים. הלך אותו חכם לעיר הגדולה, וכשחזר ממסעו אסף את תושבי הכפר, ואמר: "הגעתי לעיר הגדולה והתחלתי לחקור איך נוסעות העגלות, התברר לי שהעגלה השלושים מחוברת בכבל מיוחד לעגלה העשרים ותשע, וכאשר העגלה העשרים ותשע נוסעת, היא גוררת עמה את העגלה השלושים". התושבים הריעו למשמע הרעיון הגאוני, אבל אז קם מישהו ושאל: "ואיך נוסעת העגלה העשרים ותשע"?. השיב חכם הכפר: "גם את זה חקרתי, ומצאתי שיש כבל המחבר את העגלה העשרים ותשע לעגלה העשרים ושמונה, וכשהיא נוסעת, היא גוררת עמה את העגלה העשרים ותשע ואת העגלה השלושים". דבריו נענו בהבעות התפעלות, אבל כעבור דקה נשמעה שוב שאלה: "ואיך נוסעת העגלה העשרים ושמונה"?". הסביר החכם שגם שם יש כבל שמחבר בינה ובין העגלה ועשרים ושבע, וכך הסביר איך נוסעות כל העגלות. לבסוף קם תינוק ושאל: "ואיך נוסעת העגלה הראשונה?". חכם הכפר גירד בפדחתו ופלט: "את זה לא הצלחתי לברר", מיד באותו רגע פרצו התושבים בקריאות בוז. התפרץ החכם כלפי הכפריים ואמר: "אינכם מתביישים? גיליתי לכם איך נוסעות עשרים ותשע עגלות, ורק עגלה אחת איני יודע איך היא נוסעת, וככה אתם בזים לי?!". החכם שבמשל הם מדעני תיאורית בריאת העולם בדרך הטבע כביכול, ושאלת התינוק היא: מי מניע את הקטר, כשם ששאלת תינוקות של בית רבן למדעני "המפץ הגדול" נותרה מהדהדת: ומי ברא את החומר הדחוס שבו התחולל "המפץ הגדול? לפיכך פסק הרמב"ם: "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא, וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם, לא נמצאו אלא מאמתת המצאו" (הרמב"ם, יסודי התורה, פ"א, א). דהיינו, פתרון חידת היקום וסוד בריאתו היא ההכרה בעובדת קיומו של אל אחד בורא שמים וארץ.

השלכות האמונה באל אחד:

האמונה באחדות האל לעומת האמונה בריבוי האלים, יוצרת את ערכי האחוה והשיוויון המוסרי בין בני האדם, למרות שכל אדם שונה מחבירו. דהיינו, כדרך שהאחוה והשיויון המוסרי הנוצרים בין אחים לאב אחד, וגורמים להשלמה הדדית ולכיבוד כל בן משפחה כמות שהוא, כך גם האמונה באל אחד יוצרת משפחתיות כלל אנושית, שנאמר: "הלוא אב אחד לכלנו הלוא אל אחד בראנו מדוע נבגד איש באחיו לחלל ברית אבתינו" (מלאכי, ב', י'). כלומר, יסוד האמונה ללא עוררין באל אחד, גורמת מטבעה להתבטלות דעתו של האדם בפני רצון האל מתוך בחירתו החופשית, כפי שהדבר בא לידי ביטוי במעשיו של אברהם אבינו ע"ה, אשר גלה והפיץ בעולם את האמונה באל אחד דרך התנהלותו במידת החסד. וכן מצאנו שאברהם לא חפץ בהשמדת הרשעים אלא בתיקונם, לפיכך בקש אברהם מה' לותר על מידת הדין כלפי אנשי סדום והאנושות, למען המשך קיומו של העולם, כמובא במדרש: "אם עולם אתה מבקש אין דין, ואם דין אתה מבקש לית עולם... אם לית את מוותר ציבחר לית עלמא יכול קאים. א"ל הקב"ה: אברהם, 'אהבת צדק ותשנא רשע' (תהלים, מ"ה) אהבת לצדק את בריותי, 'ותשנא רשע' מאנת לחייבן ע"כ 'משחך אלהים אלהיך שמן ששון מחבריך" (מד"ר, בראשית, פרשה לט). דהיינו, אהבת ה' מתבטת גם באהבת בריותיו ואפילו אם רשעים הם, משום שבכל רשע מסתתר ניצוץ אלהי אשר אם אינו מתגלה בו, עתיד הוא להתגלות בבניו. לפיכך פעל אברהם בדרכי נועם למען ביטול הרשעות מן הרשעים, וכן מובא בגמ': "מלמד שהקריא אברהם אבינו לשמו של הקב"ה בפה כל עובר ושב, כיצד? לאחר שאכלו ושתו עמדו לברכו, אמר להם: וכי משלי אכלתם? משל אלהי עולם אכלתם, הודו ושבחו וברכו למי שאמר והיה העולם" (סוטה, י:).

בנוסף לכך, האמונה באל אחד יוצר הכל, מקנה לעם ישראל את הזכות על ארץ ישראל, שנאמר: "ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת" (בראשית, י"ב, ז'), כי את כל הארץ אשר אתה ראה לך אתננה ולזרעך עד עולם" (בראשית, י"ג, ט"ו), "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה" (בראשית, י"ג, י"ז), כלומר, הליכת אברהם בארץ הקנתה לו את החזקה על הקרקע, כמובא בגמ': "מאמת הואי חזקה? מכי דייש אמצרי" (ב"ק, ט.), דהיינו, בנוסף לפעילותו של אברהם למען כלל האנושות, הקנה אברהם לו ולזרעו את זכות החזקה על ארץ ישראל, בזכות אמונתו הבלתי מסוייגת בקב"ה.

ודע, שהאמונה וההתבטלות בפני ה' אינה עומדת בסתירה להשתדלות שצריך האדם לעשות בעוה"ז, בכדי להכין את הכלים לקבלת השפע האלהי, כי אמונה המנותקת מעשייה סותרת את הרצון האלהי, שנאמר: "ששת ימים תעבד ועשית כל מלאכתך" (שמות, כ', ט', דברים, י"ד, כ"ט), למען יברכך ה' אלהיך בכל מעשה ידך אשר תעשה" (דברים, י"ד, כ"ט), וכן להפך עשייה המנותקת מהאמונה אף היא סותרת את רצון האל. לפיכך ה' לא גלה לאברהם את הארץ המיועדת מיד עם הציווי "לך לך", ואף בציווי העקדה לא גלה לו המקום מיד, כדי לנסותו "ולתת לו שכר על כל דבור ודבור" (רש"י-בראשית, י"ב, ב'). על כן זכה אברהם אבינו ע"ה לגרום לשינוי סדרי עולם לכלל האנושות מאז ועד היום, משום שאברהם אע"ה שילב בין אמונתו באל אחד לבין מעשיו הגשמיים. וכן מובא בגמ': "עפרא מעפרא דאברהם אבוהון הוא דכי הוה שדי עפרא הוו סייפיה גילי הוו גירי" (תענית, כא., סנהדרין קט.), דהיינו, כשהיה אברהם אבינו זורק את עפר לאויר היה העפר הופך בדרך נס לחיצים כנגד אוייביו, מטעם זה אנו מתפללים "מגן אברהם" כשבקשתינו היא: שעם מעט השתדלות מצידינו, ילחם ה' את מלחמותינו כדרך שנלחם בעבור אברהם.

מורשת אברהם:

בנוסף להנחלת האמונה באל אחד לאנושות, תרם אברהם אבינו לאנושות גם את הדפוס להתנהגות האנושית, דרך אישיותו ומעשיו אשר מהווים לסמל ומודל חיקוי לדורות עולם. מורשתו של אברהם לעולם היא: טיפוח אישיות חיובית ואימוץ תכונת החסד למען הכלל. כמובא במשנה: "כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו מתלמידיו של אברהם אבינו... עין טובה, ורוח נמוכה, ונפש שפלה, מתלמידיו של אברהם אבינו" (אבות, פ"ה, י"ט), וכן שנינו: "ומנין שלא יהא המוחל אכזרי? שנאמר (בראשית, כ', יז): 'ויתפלל אברהם אל האלהים וירפא אלהים את אבימלך" (בבא קמא, פ"ח, ז'). ומובא בגמ' שאברהם אע"ה היה רחמן מטבעו, לפיכך נקבע בגמ': "כל המרחם על הבריות בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו וכל מי שאינו מרחם על הבריות בידוע שאינו מזרעו של אברהם אבינו" (ביצה, לב:), "רבי שמעון בן יוחי אומר אבן טובה היתה תלויה בצוארו של אברהם אבינו, שכל חולה הרואה אותו מיד מתרפא" (ב"ב, טז:), וכן מצאנו ש"אברהם אבינו שנקרא נדיב" (סוכה, מט:), ו"הולך צדקות זה אברהם אבינו, דכתיב: 'כי ידעתיו למען אשר יצוה" (מכות, כד.). כלומר, בנוסף לאמונה באל אחד הנחיל אברהם אבינו לאנושות גם את מורשתו ע"י דוגמא אישית, דהיינו, דרך סיפורי אברהם המפורטים בתורה למדים את עיקרי התורה הכוללים את אימוץ הקשר בין האדם לבוראו ובין האדם לאדם, ע"י ציות מלא למצוות ה' יתברך, והתמדה בקיום מורשתו של אברהם אשר היא: עין טובה, רוח נמוכה, נפש שפלה, מחילה, רחמנות, נדיבות, והנחלת תכונות חיוביות לדורות הבאים. וכן "א"ר שמעון בן לקיש: 'ואעשך לגוי גדול' זהו שאומרים: אלהי אברהם" (פסחים, קיז:). כלומר, חשיבותו הרבה של אברהם מתבטאת בין היתר גם בכך שמיד בתחילת התפילה, בעת שישראל חפצים לרומם את ה' אין הם אומרים: "אלהי העולם כולו", אלא אומרים הם: "אלהי אברהם", כשהכוונה היא: אם העבד הוא בעל תכונות חסד כאלה המלך על אחת כמה וכמה.

ודע, ששלושת האבות מסמלים שלש מידות יסוד: אברהם מסמל את מדת החסד, יצחק את מדת הדין ויעקב את מדת השלמות. במידות אלה נדונים ישראל לכל אורך ההסטוריה, דהיינו, ישראל נדונו במדת החסד עד חורבן בית שני, ונדונים הם במידת הדין לאורך הגלות, וכשיגיעו ישראל למדת השלמות יבוא משיח צדיקנו בבחינת "זכו אחישנה"(סנהדרין, צח.). אך אם בסופו של דבר ישראל לא יגיעו למדת השלמות, מובטחים הם להגאל במדת החסד בבחינת "לא זכו בעתה" (סנהדרין, צח.), כנרמז בגמ': "א"ר שמעון בן לקיש: 'ואעשך לגוי גדול' זהו שאומרים: אלהי אברהם, 'ואברכך' זהו שאומרים: אלהי יצחק, 'ואגדלה שמך' זהו שאומרים: אלהי יעקב. יכול יהו חותמין בכולן, תלמוד לומר: 'והיה ברכה בך חותמין ואין חותמין בכולן" (פסחים, קיז:). וכן מצאנו שכאשר ישראל מתדבקים במידת החסד של אברהם אע"ה, הנטועה בלבם ב"זכות אבות" (שבת, נה.) אשר זכותם הישירה תמה מימות הושע בן בארי, מתרחשים להם נסים ונפלאות. כשם שראינו במוחש שתקומתה של מדינת ישראל הנוכחית, התגשמה רק לאחר עמידתו של עם ישראל בנסיון "לך לך", אשר הוא בבחינת "כל מה שאירע לאבות סימן לבנים" (הרמב"ן, בראשית, י"ב, ו').

לסיכום:

נמצאנו למדים מן האמור לעיל, כי אברהם אבינו ע"ה הניח את היסודות למפנה ההסטורי, שעיקרו הוא האמונה באל אחד. אמונה זו משפיעה על מכלול התנהגותו הרוחנית והמעשית של האדם בארץ, משום שעיקרי האמונה באל אחד הם: האמונה בחוסר שליטתו של האדם בעולם בכלל ובעתידו בפרט, התבטלותו של רצון האדם בפני רצון האל, וקיום מצוות האל מתוך בחירה חופשית כעבד לפני רבו. לאמונה באל אחד נודעת גם השפעה רבה על איכות חיי החברה האנושית, משום שהיא מקדשת את ערכי השוויון, החסד, המחילה, הרחמנות, הנדיבות, והנחלת תכונות חיוביות לדורות הבאים. כלומר, אימוץ מורשתו של אברהם אבינו היא גם תכלית בריאת העולם, וגם הדרך המובטחת לחיי אושר בעולם הזה, ואף מקנה היא את הזכות לחיי הנצח בעוה"ב אשר "כולו הטוב והמטיב" (פסחים, נ.), שנאמר: "הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם כי אחד קראתיו ואברכהו וארבהו. כי נחם ה' ציון נחם כל חרבתיה וישם מדברה כעדן וערבתה כגן ה' ששון ושמחה ימצא בה תודה וקול זמרה" (ישעיה, נ"א, ב'-ג').

יה"ר שבזכות אמונתינו באל אחד שהוא בעל היכולות כולם, ורק הוא ה' בורא כל העולמות ומנהיגם, נזכה לראות בהתגשמות חזונו של הנביא: "והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" (זכריה, י"ד, ט').

העל"ח רפאל ב"ר אשר חגבי (חגי רפי)

מקורות

על-פי מאמר של רפאל ב"ר אשר חגבי שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2007-12-31.

תגובות

מאת: רפאל ב"ר אשר חגבי

בס"ד י' חשון התשס"ו

לך לך – ברית מילה מאהבה

מבוא:

תחילתה של פרשת לך לך מסמלת את פתיחתה של תקופה חדשה בתולדות האנושות, אשר במהלכה גלה אברהם אבינו ע"ה לאנושות כי קיים רק בורא אחד לעולם. אברהם הקריב את עצמו למען האמונה באל אחד, לאחר שהבין בדעתו שעתיד האדם צפון במחשבתו של הקב"ה, וכי לאדם אין שליטה על גורלו, ומכאן נובע הצורך במשמעת והתבטלות בפני רצון האל. בעקבות זאת ה' נגלה לאברהם ודרש ממנו לעזוב את תרבות בבל, וגם את בית אביו, ואף את כל אורחות חייו, ולהתחיל לצעוד במסע אל עבר הלא נודע, שנאמר: "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך (בראשית, י"ב, א'). אברהם עשה כרצון ה', ופסע לדרך חדשה מבלי לשאול שאלות. לפיכך כונה אברהם בתואר אברם "העברי" לפי שהניח את "כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד" (מד"ר, בראשית, פרשה מב). במקביל לעזיבת אברהם את ארצו ומולדתו התחולל גם שינוי מעמדי בחייו, משום שאברהם הפך גם את מעמדו מבן סוחר עירוני בעל כרחו, לרועה צאן נודד מבחירתו, מהפך זה מסמל את עומק השינוי שעבר אברהם אבינו ע"ה, משום שרעיית צאן מחנכת את האדם לאמונה, לאחריות ולדאגה לזולת. תכונות אלה נטעו באברהם אבינו את הכח להטמיע באנושות את האמונה באל אחד, ואת יסוד העשייה לשם שמים. לפיכך לאחר מעשיו הטובים ועמידתו בנסיונות האל, כרת ה' עם אברהם וזרעו ברית עולם. כלומר, התנהגותו של אברהם אבינו גרמה לשינוי ההסטוריה של כלל האנושות, ולהתגשמות התכנית האלהית, כפי שמבואר להלן בהרחבה:

א. ברית מילה – גדול המצוה ועושה יותר ממי שאינו מצוה ועושה.

ב. קיום מצוות - מעלת עבודת הבורא מאהבה.

ברית מילה:

מצות ברית המילה שנתן ה' לאברהם אבינו, נועדה להשלמתו הרוחנית, כמובא בגמ': "רבי אומר: גדולה מילה, שכל המצות שעשה אברהם אבינו, לא נקרא שלם, עד שמל, שנאמר (בראשית י"ז, א'): 'התהלך לפני והיה תמים'. דבר אחר: גדולה מילה, שאלמלא היא לא ברא הקב"ה את עולמו, שנאמר (ירמיה ל"ג, כ"ה): 'כה אמר ה' אם לא בריתי יומם ולילה, חקות שמים וארץ לא שמתי" (נדרים, פ"ג, י"א). וכן כתב הרמב"ם (מורה נבוכים ג, מ"ט): "ולא ניתנה מצווה זו להשלים חסרון הבריאה, רק להשלים חסרון המידות". א"כ לכאורה תמוה הדבר, מדוע אברהם לא מל את עצמו מיד בצאתו מחרן אלא חיכה לגיל תשים ותשע שנה? הלא המשנה אומרת:"מצינו שעשה אברהם אבינו את כל התורה כלה עד שלא נתנה" (קידושין, פ"ד, י"ד), "אפילו עירובי תבשילין" (יומא, כח:)? אלא שכל זמן שלא נצטוה אברהם למול את עצמו, לא נחשבה לו המילה כמצוה אלא אף היה איסור בעשיתה המוקדמת, כמובא במשנה: "החובל בעצמו אף על פי שאינו רשאי פטור" (ב"ב, פ"ח, ו), ומשום שמצות מילה ניתן לקיים רק פעם אחת, לפיכך המתין אברהם לציווי ה' על המילה, לפי "שגדול המצוה ועושה יותר ממי שאינו מצוה ועושה" (קידושין, לא.).

וכן מצאנו שאברהם המתין ועשה סעודת הודאה לה' רק "לסוף כ"ד חודש" (רש"י) מיום הולדת יצחק, שנאמר: "ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק" (בראשית, כ"א, ח'), ולא נאמר בתורה במפורש שאברהם עשה סעודה ביום בריתו של יצחק. משום שמנהג סעודת ברית המילה נועד לשמח את ההורים והקהל המאמינים בה', אולם ביום מילתו של יצחק לא האמינו הקהל ששרה ילדה בן, אלא אף היו מלגלגים עליה עד יום גמילתו של יצחק. כמובא ברש"י: "ומהו בנים לשון רבים? ביום המשתה הביאו השרות את בניהן עמהן והיניקה אותם, שהיו אומרות: לא ילדה שרה, אלא אסופי הביאה מן השוק" (רש"י-בראשית, כ"א, ז'). לפיכך עשה אברהם משתה לאחר כ"ד חודש ביום שבו נתגלה הנס של הולדת יצחק בעולם, והנקתו ע"י שרה במשך כ"ד חודש, דהיינו, ביום ששרה היתה בבחינת "מי שחלה ונתרפא...וצריך לאודויי קמי עשרה, דכתיב: 'וירוממוהו בקהל עם" (ברכות, נד:), ונאמר: "ומבשרי אחזה אלוה" (איוב, י"ט, כ"ו), דהיינו, מתוך שבחי ה' ניתן להעלות ולהתעלות באמונה באל יחיד. וכן כתב רבינו בחיי (בראשית, כ"א, ח'): "ובמדרש ביום הגמל את יצחק, ביום ה"ג (השמיני)-מל את יצחק, ומכאן יש סמך למנהגנו שאנו עושים סעודה ביום המילה, שהרי לפי המדרש הזה עשה אברהם משתה גדול ביום ח' למילת יצחק, ומנהג כשר הוא, ועליו אמר דוד (תהלים, נ'): 'אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח".

קיום מצוות בטרם קבלת התורה:

למרות שטרם נתנה התורה לישראל, קיים אברהם אבינו את כל מצוות ה', כמובא במשנה: "מצינו שעשה אברהם אבינו את כל התורה כלה עד שלא נתנה, שנאמר (בראשית, כ"ו, ה): 'עקב אשר שמע אברהם בקלי וישמר משמרתי מצותי חקותי ותורתי" (קידושין, פ"ד, י"ד). "אמר (רב) ואיתימא רב אשי: קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין" (יומא, כח:). בכך למד אברהם את זרעו לדורות את מעלת עבודת ה' מתוך אהבה, וכן כתב הרמב"ם (תשובה, פ"י, ב): "העובד מאהבה, עוסק בתורה ובמצות, והולך בנתיבות החכמה, לא מפני דבר בעולם, ולא מפני יראת הרעה, ולא כדי לירש הטובה. אלא עושה האמת מפני שהוא אמת, וסוף הטובה לבא בגללה. ומעלה זו היא מעלה גדולה מאד, ואין כל חכם זוכה לה, והיא מעלת אברהם אבינו שקראו הקב"ה אוהבו, לפי שלא עבד אלא מאהבה, והיא המעלה שצונו בה הקב"ה על ידי משה, שנאמר: 'ואהבת את ה' אלהיך' ובזמן שיאהוב אדם את ה' אהבה הראויה, מיד יעשה כל המצות מאהבה". כלומר, למרות שלדברי הרמב"ם עבד אברהם ע"ז עד גיל ארבעים, כלשונו: "והוא עובד עמהם, ...ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו" (הלכות עבודת כוכבים, פ"א, א-ג), בכל זאת הצליח אברהם להתרומם מעל לסביבתו האלילית ולהגיע לדרגת "אוהבו" של הקב"ה, ע"י קיום מצוות ה' מאהבה למרות שהתורה עדין לא ניתנה לישראל.

משל למה הדבר דומה, למלך שעבר בכפר נדח אחד בממלכתו, וראה את כפריים החורשים את השדה בצמד בקר. עצר המלך את מרכבתו בקרבתם, והוריד את כתרו המשובץ יהלומים יקרים לפניהם. ראו הכפריים את כתרו של המלך, והתפעלו ממראהו המרהיב. ואמר להם המלך: רצונכם להחליף? אתם תתנו לי את מחרשת הברזל שבידכם ואני אתן לכם את כתרי המשובץ יהלומים. אמרו לו הכפריים: לא מעוניינים בעסקה מוזרה זו, משום שבמחרשת הברזל חורשים את השדה ומוציאים לחם מן הארץ, לעומת זאת מן הכתר המרהיב לא ניתן להוציא לחם מן הארץ. אולם אחד מן הכפריים קפץ על המציאה וערך חילופין עם המלך. אמר המלך לכפריים שסירבו: שוטים שכמותכם, הלא בעבור יהלום קטן מן הכתר אתם יכולים לקנות שטח אדמה הגדול פי אלף מהכפר שלכם, ועוד אלפי מחרשות ברזל, ורבבות צמדי בקר, ואף פועלים שיעבדו במקומכם. הנמשל הוא לעצת היצר האומר לאדם: מה יצא לך מלימוד התורה וקיום מצוותיה, וכי מלימוד התורה יצמח לך לחם?! במקום הזמן שתשקיע בתורה תשקיע בעבודה ומסחר, וע"י כך תתעשר ותאכל לחם. בכך גורם היצר לבני האדם להתדמות לכפריים שלא רצו להחליף מחרשת ברזל בכתר זהב משובץ ביהלומים, לעומת זאת האדם אשר בוחר ללכת בדרכו של אברהם שהיא דרך התורה המנוגדת לעצת היצר, זוכה הוא לכתרו של המלך המעטרהו בשני העולמות.

וכן מובא במשנה:"אמר רבי יוסי בן קסמא: פעם אחת הייתי מהלך בדרך, ופגע בי אדם אחד, ונתן לי שלום והחזרתי לו שלום. אמר לי: רבי, מאיזה מקום אתה? אמרתי לו: מעיר גדולה של חכמים ושל סופרים אני. אמר לי: רבי, רצונך שתדור עמנו במקומנו? ואני אתן לך אלף אלפים דינרי זהב, ואבנים טובות ומרגליות. אמרתי לו: בני, אם אתה נותן לי כל כסף וזהב, ואבנים טובות ומרגליות שבעולם, איני דר אלא במקום תורה, לפי שבשעת פטירתו של אדם אין מלוין לו לאדם, לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות, אלא תורה ומעשים טובים בלבד, שנאמר (משלי ו', כ"ב): 'בהתהלכך תנחה אתך, בשכבך תשמר עליך, והקיצות היא תשיחך'. 'בהתהלכך תנחה אתך' בעולם הזה, 'בשכבך תשמר עליך" בקבר, 'והקיצות היא תשיחך' לעולם הבא. וכן כתוב בספר תהלים על ידי דוד מלך ישראל: 'טוב לי תורת פיך, מאלפי זהב וכסף' (תהלים קי"ט, ע"ב), ואומר (חגי ב', ח'): "לי הכסף ולי הזהב, נאם ה' צבאות" (אבות, פ"ו, ט).

לסיכום:

נמצאנו למדים מן האמור לעיל, כי אברהם אבינו ע"ה הניח את היסודות למפנה ההסטורי, שעיקרו הוא האמונה באל אחד. אמונה זו משפיעה על מכלול התנהגותו הרוחנית והמעשית של האדם בארץ, משום שעיקרי האמונה באל אחד הם: האמונה בחוסר שליטתו של האדם בעולם בכלל ובעתידו בפרט, התבטלותו של רצון האדם בפני רצון האל, וקיום מצוות האל מתוך בחירה חופשית כעבד לפני רבו. לאמונה באל אחד נודעת גם השפעה רבה על איכות חיי החברה האנושית, משום שהיא מקדשת את ערכי השוויון, החסד, המחילה, הרחמנות, הנדיבות, והנחלת תכונות חיוביות לדורות הבאים. כלומר, אימוץ מורשתו של אברהם אבינו היא גם תכלית בריאת העולם, וגם הדרך המובטחת לחיי אושר בעולם הזה, ואף מקנה היא את הזכות לחיי הנצח בעוה"ב אשר "כולו הטוב והמטיב" (פסחים, נ.), שנאמר: "הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם כי אחד קראתיו ואברכהו וארבהו. כי נחם ה' ציון נחם כל חרבתיה וישם מדברה כעדן וערבתה כגן ה' ששון ושמחה ימצא בה תודה וקול זמרה" (ישעיה, נ"א, ב'-ג').

יה"ר שבזכות אמונתינו באל אחד שהוא בעל היכולות כולם, ורק הוא ה' בורא כל העולמות ומנהיגם, נזכה לראות בהתגשמות חזונו של הנביא: "והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" (זכריה, י"ד, ט').

העל"ח רפאל ב"ר אשר חגבי (חגי רפי)

מאת: רפאל ב"ר אשר חגבי

בס"ד י' חשון התשס"ו

לך לך – מורשת אברהם

מבוא:

תחילתה של פרשת לך לך מסמלת את פתיחתה של תקופה חדשה בתולדות האנושות, אשר במהלכה גלה אברהם אבינו ע"ה לאנושות כי קיים רק בורא אחד לעולם. אברהם הקריב את עצמו למען האמונה באל אחד, לאחר שהבין בדעתו שעתיד האדם צפון במחשבתו של הקב"ה, וכי לאדם אין שליטה על גורלו, ומכאן נובע הצורך במשמעת והתבטלות בפני רצון האל. בעקבות זאת ה' נגלה לאברהם ודרש ממנו לעזוב את תרבות בבל, וגם את בית אביו, ואף את כל אורחות חייו, ולהתחיל לצעוד במסע אל עבר הלא נודע, שנאמר: "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך (בראשית, י"ב, א'). אברהם עשה כרצון ה', ופסע לדרך חדשה מבלי לשאול שאלות. לפיכך כונה אברהם בתואר אברם "העברי" לפי שהניח את "כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד" (מד"ר, בראשית, פרשה מב). במקביל לעזיבת אברהם את ארצו ומולדתו התחולל גם שינוי מעמדי בחייו, משום שאברהם הפך גם את מעמדו מבן סוחר עירוני בעל כרחו, לרועה צאן נודד מבחירתו, מהפך זה מסמל את עומק השינוי שעבר אברהם אבינו ע"ה, משום שרעיית צאן מחנכת את האדם לאמונה, לאחריות ולדאגה לזולת. תכונות אלה נטעו באברהם אבינו את הכח להטמיע באנושות את האמונה באל אחד, ואת יסוד העשייה לשם שמים. לפיכך לאחר מעשיו הטובים ועמידתו בנסיונות האל, כרת ה' עם אברהם וזרעו ברית עולם. כלומר, התנהגותו של אברהם אבינו גרמה לשינוי ההסטוריה של כלל האנושות, ולהתגשמות התכנית האלהית, כפי שמבואר להלן בהרחבה:

א. מורשת אברהם – טיפוח אישיות חיובית ואימוץ תכונת החסד למען הכלל.

מורשת אברהם:

בנוסף להנחלת האמונה באל אחד לאנושות, תרם אברהם אבינו לאנושות גם את הדפוס להתנהגות האנושית, דרך אישיותו ומעשיו אשר מהווים לסמל ומודל חיקוי לדורות עולם. מורשתו של אברהם לעולם היא: טיפוח אישיות חיובית ואימוץ תכונת החסד למען הכלל. כמובא במשנה: "כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו מתלמידיו של אברהם אבינו... עין טובה, ורוח נמוכה, ונפש שפלה, מתלמידיו של אברהם אבינו" (אבות, פ"ה, י"ט), וכן שנינו: "ומנין שלא יהא המוחל אכזרי? שנאמר (בראשית, כ', יז): 'ויתפלל אברהם אל האלהים וירפא אלהים את אבימלך" (בבא קמא, פ"ח, ז'). ומובא בגמ' שאברהם אע"ה היה רחמן מטבעו, לפיכך נקבע בגמ': "כל המרחם על הבריות בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו וכל מי שאינו מרחם על הבריות בידוע שאינו מזרעו של אברהם אבינו" (ביצה, לב:), "רבי שמעון בן יוחי אומר אבן טובה היתה תלויה בצוארו של אברהם אבינו, שכל חולה הרואה אותו מיד מתרפא" (ב"ב, טז:), וכן מצאנו ש"אברהם אבינו שנקרא נדיב" (סוכה, מט:), ו"הולך צדקות זה אברהם אבינו, דכתיב: 'כי ידעתיו למען אשר יצוה" (מכות, כד.). כלומר, בנוסף לאמונה באל אחד הנחיל אברהם אבינו לאנושות גם את מורשתו ע"י דוגמא אישית, דהיינו, דרך סיפורי אברהם המפורטים בתורה למדים את עיקרי התורה הכוללים את אימוץ הקשר בין האדם לבוראו ובין האדם לאדם, ע"י ציות מלא למצוות ה' יתברך, והתמדה בקיום מורשתו של אברהם אשר היא: עין טובה, רוח נמוכה, נפש שפלה, מחילה, רחמנות, נדיבות, והנחלת תכונות חיוביות לדורות הבאים. וכן "א"ר שמעון בן לקיש: 'ואעשך לגוי גדול' זהו שאומרים: אלהי אברהם" (פסחים, קיז:). כלומר, חשיבותו הרבה של אברהם מתבטאת בין היתר גם בכך שמיד בתחילת התפילה, בעת שישראל חפצים לרומם את ה' אין הם אומרים: "אלהי העולם כולו", אלא אומרים הם: "אלהי אברהם", כשהכוונה היא: אם העבד הוא בעל תכונות חסד כאלה המלך על אחת כמה וכמה.

ודע, ששלושת האבות מסמלים שלש מידות יסוד: אברהם מסמל את מדת החסד, יצחק את מדת הדין ויעקב את מדת השלמות. במידות אלה נדונים ישראל לכל אורך ההסטוריה, דהיינו, ישראל נדונו במדת החסד עד חורבן בית שני, ונדונים הם במידת הדין לאורך הגלות, וכשיגיעו ישראל למדת השלמות יבוא משיח צדיקנו בבחינת "זכו אחישנה"(סנהדרין, צח.). אך אם בסופו של דבר ישראל לא יגיעו למדת השלמות, מובטחים הם להגאל במדת החסד בבחינת "לא זכו בעתה" (סנהדרין, צח.), כנרמז בגמ': "א"ר שמעון בן לקיש: 'ואעשך לגוי גדול' זהו שאומרים: אלהי אברהם, 'ואברכך' זהו שאומרים: אלהי יצחק, 'ואגדלה שמך' זהו שאומרים: אלהי יעקב. יכול יהו חותמין בכולן, תלמוד לומר: 'והיה ברכה בך חותמין ואין חותמין בכולן" (פסחים, קיז:). וכן מצאנו שכאשר ישראל מתדבקים במידת החסד של אברהם אע"ה, הנטועה בלבם ב"זכות אבות" (שבת, נה.) אשר זכותם הישירה תמה מימות הושע בן בארי, מתרחשים להם נסים ונפלאות. כשם שראינו במוחש שתקומתה של מדינת ישראל הנוכחית, התגשמה רק לאחר עמידתו של עם ישראל בנסיון "לך לך", אשר הוא בבחינת "כל מה שאירע לאבות סימן לבנים" (הרמב"ן, בראשית, י"ב, ו').

לסיכום:

נמצאנו למדים מן האמור לעיל, כי אברהם אבינו ע"ה הניח את היסודות למפנה ההסטורי, שעיקרו הוא האמונה באל אחד. אמונה זו משפיעה על מכלול התנהגותו הרוחנית והמעשית של האדם בארץ, משום שעיקרי האמונה באל אחד הם: האמונה בחוסר שליטתו של האדם בעולם בכלל ובעתידו בפרט, התבטלותו של רצון האדם בפני רצון האל, וקיום מצוות האל מתוך בחירה חופשית כעבד לפני רבו. לאמונה באל אחד נודעת גם השפעה רבה על איכות חיי החברה האנושית, משום שהיא מקדשת את ערכי השוויון, החסד, המחילה, הרחמנות, הנדיבות, והנחלת תכונות חיוביות לדורות הבאים. כלומר, אימוץ מורשתו של אברהם אבינו היא גם תכלית בריאת העולם, וגם הדרך המובטחת לחיי אושר בעולם הזה, ואף מקנה היא את הזכות לחיי הנצח בעוה"ב אשר "כולו הטוב והמטיב" (פסחים, נ.), שנאמר: "הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם כי אחד קראתיו ואברכהו וארבהו. כי נחם ה' ציון נחם כל חרבתיה וישם מדברה כעדן וערבתה כגן ה' ששון ושמחה ימצא בה תודה וקול זמרה" (ישעיה, נ"א, ב'-ג').

יה"ר שבזכות אמונתינו באל אחד שהוא בעל היכולות כולם, ורק הוא ה' בורא כל העולמות ומנהיגם, נזכה לראות בהתגשמות חזונו של הנביא: "והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" (זכריה, י"ד, ט').

העל"ח רפאל ב"ר אשר חגבי (חגי רפי)

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/messages/sofrim_hagay_index_1