פתיחת התפריט הראשי

ביאור:לא לעורר אהבה באמצעים חיצוניים

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.



לשבת חול-המועד פסח

"השבעתי אותן בנות ירושלים בצבאות או באילות השדה אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" (שיר השירים, ב', 7; ג' 5; ח', 4).

כידוע, מפרשים את שיר השירים כמשל ליחסים בין כנסת ישראל לאהובה שבשמים, הקדוש ברוך הוא, אלא שאין מקרא יוצא מידי פשוטו, כך שניתן לקרוא את השיר גם כשיר אהבה פשוט בין הגבר והאישה – ואין זו קריאה פחותה, כי הרי עצם האהבה הזו היא כאהבה בזעיר-אנפין, כמיקרוקוסמוס, לאהבה השנייה, הנמשלת לה, כך שביחסיו של אדם לאשתו ניכרת גם מידת אמונתו. וכך, בדרך ישירה – או עקיפה, תלוי איך מסתכלים על זה – נקרא השיר כמשל גם כאשר אין ממש מפרשים אותו ככזה.

ומה אומר לנו הכתוב? הוא אומר, כפשוטו, כי אין לעורר את האהבה באמצעים חיצוניים כלשהם, אלא עליה לנבוע מעצמה, או כמו שאומר רש"י על מעשה המנורה, כי צריכה השלהבת 'להיות עולה מאליה'. ויש כאן אמירה חדה ביותר לטובת המעשה הטבעי, שהוא בריאתו של היושב במרומים, ונגד מחשבת אדם, אשר – "המה בקשו חשבונות רבים" (קהלת, ז', 29). זאת יאמר כנגד כל המשדכים למיניהם וכנגד כל האימהות הלחוצות והמלחיצות את בנותיהן – בעיקר, אך גם את בניהן – להינשא כבר. ואולי לפעמים כן יכול להואיל דרבון מה? והרי אומרים ש-'עם האוכל בא התיאבון', או מכיוון אחר – "באין עצים תכבה אש [ובאין נרגן ישתוק מדון]" (משלי, כו', 20) - לשנאה ומדון, אך גם לאהבה – וכאן הכתוב ידבר על האהבה אחרי שהושגה כבר וצריך למלאה כל-הזמן בתוכן חדש ולא לקבל אותה כדבר מובן-מאליו, שאז היא תדעך. והרי על האהבה במילואה אומר הכתוב – "כי עזה כמוות אהבה קשה כשאול קנאה רשפיה רשפי אש שלהבתיה" (שיר השירים, ח', 6). אם כך, כאן אנו רואים את חיובה של האהבה הרומנטית דווקא, כאהבת רומיאו ויוליה של שייקספיר (והשבעה בצבאות, אם נקרא אותה במובן צבא ברבים, מתקשרת לתמונה זו). והאומנם זו האהבה המומלצת על-ידי התנ"ך? באבות אנו רואים, כי הם התחתנו לרוב בשידוך דרך המשפחה, כך באברהם ושרה, שלא ידוע לנו הרבה על השידוך ביניהם, כך ביצחק ורבקה – אך שם גם רבקה נופלת מעל הגמל (בראשית, כד', 64), כך שזו גם אהבת-אמת, ואהבה ממבט-ראשון, שהרי כל בחירתה נעשתה גם-כן ברוח-הקודש ותוך התערבות אלוהית – וכך ביעקב ורחל, שנשלח לאזורה באופן כללי, אך כל המפגש איתה – שגם בו ניכרת התערבות אלוהית, שהרי אין זה מקרה ש-'בדיוק' באה בזמן שהייתו שם – מצביע על התעוררות אהבה אישית באופן פרטי.

דבר אחר, "כולך יפה רעיתי ומום אין בך" (שיר השירים, ד', 7) – כאן אנו רואים כי ההלל האמיתי לא רק משבח פרט מסוים, אלא את המכלול. וכן גם בקורבן ראינו, כי עליו להיות תמים, ללא מום. וכן דם באבות ראינו, כי הם נקראו תמימים והיו כאלה [ראה במקומו]. וכן כאן, כל שיר השירים מפרט לפרטים את מעלותיה הטובות של האישה וגם את מעלותיו הטובות של הגבר, שכן לאחר ההכללה יש צורך גם להיכנס לפרטים. ועל שום כך הכלה נקראת 'כלה' – שכלולים בה כל המעולות, כמו לומר שהיא כלילת-יופי, כלילת-המעלות, כליל-השלמות. שהרי אין לך דבר שלם יותר מאיחודם יחד (שוב) של הגבר והאישה, עד השמע "קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה" (ירמיה, ז', 34, למשל).

מקורותעריכה

על-פי מאמר של חגי הופר שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2009-04-17.

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/messages/prqim_t3002_1