ביאור:לא ייראה ולא יימצא

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

ארבעה פסוקים בתורה מדברים על כך שאסור לנו להחזיק חמץ ברשותנו בפסח:

שמות יב טו: "שבעת ימים מצות תאכלו, אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם ; כי כל אוכל חמץ, ונכרתה הנפש ההיא מישראל - מיום הראשון עד יום השביעי"

שמות יב יט: "שבעת ימים שאור לא יימצא בבתיכם , כי כל אוכל מחמצת ונכרתה הנפש ההיא מעדת ישראל":

שמות יג ז-ח: " "מצות ייאכל את שבעת הימים, ולא ייראה לך חמץ," " ולא ייראה לך שאור בכל גבולך : והגדת לבנך ביום ההוא לאמור בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים" "

דברים טז ג-ד: "לא תאכל עליו חמץ, שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני, כי בחיפזון יצאת מארץ מצריים - למען תזכור את יום צאתך מארץ מצריים כל ימי חייך. ולא ייראה לך שאור בכל גבולך שבעת ימים, ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון - לבוקר".

הפסוקים מתחלקים בבירור לשתי קבוצות:

בשני הפסוקים הראשונים, מדובר על "הבתים" הפרטיים שלנו; ונאמר שצריך להשבית משם את השאור לגמרי, כך "שלא יימצא" שם שאור בכלל. הנימוק לכך הוא - "כי כל אוכל חמץ/מחמצת ונכרתה הנפש ההיא..." - מכיוון שכל אדם שיאכל חמץ ייכרת מעם ישראל, צריך לעשות סייג ולהרחיק מהבתים את השאור (החומר שגורם לבצק להחמיץ).
בשני הפסוקים האחרים, מדובר על "הגבול" שלנו - שהוא כל מה שנמצא ברשותנו, גם מחוץ לבתים; ולא נאמר שצריך להשבית משם את השאור, אלא רק "שלא ייראה" חמץ ושאור. הנימוק לכך הוא - כדי שאנו ובנינו נזכור את יום צאתנו מארץ מצרים: ביום יציאת מצרים, בני-ישראל לא אפו חמץ, ולכן - כדי לזכור את הארוע - צריך לדאוג שבכל מקום שנמצא ברשותנו לא ייראה חמץ.

לפי זה, נראה שיש כאן שתי מצוות שונות: מצוה להוציא את השאור מהבתים כדי שאנשים לא יאכלו חמץ וייכרתו, ומצוה להסתיר את החמץ שנמצא מחוץ לבתים כדי שנזכור את הנסים שנעשו לאבותינו ולנו ביום צאתנו ממצרים.

אבל משום-מה, חז"ל (פסחים ה:) למדו שאין הבדל בין המצוות, וקבעו שיש מצוה אחת - אסור שיימצא שאור (ששייך לנו) בכל מקום! הנימוק שהם מביאים לכך הוא גזירה שווה - מכיוון שבכל הפסוקים נאמר "שאור", לומדים מפרשה אחת על הפרשה השניה ולהפך.

הנימוק הזה נראה מאד מוזר - האם אפשר למצוא לו הסבר הגיוני?

מעיון במבנה הפרשה של יציאת מצרים , ניתן ללמוד, ששני הציוויים משמות יב מופיעים בדברי ה' למשה ולאהרן, והציווי משמות יג מופיע בדברי משה לעם ישראל. כלומר, בשמות יג משה מעביר לעם את דברי ה' משמות יב. לכן, לא ייתכן שהפסוקים מדברים על שתי מצוות שונות לגמרי (כמו שחשבנו בהתחלה) - הפסוק משמות יג צריך להיות פירוש של הפסוק משמות יב!

איך בדיוק מהווה הפסוק "ולא ייראה לך חמץ ולא ייראה לך שאור בכל גבולך" פירוש לפסוקים "תשביתו שאור מבתיכם", "שבעת ימים שאור לא יימצא בבתיכם"? - כדי להבין את זה, נשים לב לכך שבפסוקים בשמות יב מדובר רק על "שאור" - החומר שגורם לבצק להחמיץ. לפסוקים אלה יש שתי משמעויות אפשריות:

אסור שיימצא שאור "נקי", שמאפשר להחמיץ בצק חדש. אבל מותר שיימצא שאור בתוך לחם שנאפה כבר קודם.
אסור שיימצא שאור בכלל, לא שאור "נקי" ולא שאור בתוך לחם.

דברי משה בשמות יג באים ללמד, שאסור שיהיה שאור בכל צורה שהיא - גם אם הוא נראה כמו חמץ ("ולא ייראה לך חמץ"), וגם אם הוא נראה כמו שאור ("ולא ייראה לך שאור"), כלומר המשמעות השניה היא הנכונה.

כך, כנראה, למדו חז"ל את הפסוקים.

מסר מוצפן לימינו עריכה

אבל עדיין יש לשאול - מדוע השתמש משה רבנו, בשמות יג, בביטוי "ולא ייראה" במקום "ולא יימצא"?

ייתכן שמשה צפן בפרשה זו מסר מעשי לימינו: בימינו, רוב בעלי החנויות לא מסוגלים לבער לגמרי את החמץ שברשותם, ולכן הם משתמשים בהיתר של "מכירת חמץ" ומשאירים את החמץ על המדפים. במכירה זו יש בעיות עקרוניות ומעשיות רבות , בין השאר - שהיא מרגילה את האנשים לרמאות ועקיפת המצוות, ושהיא מאפשרת לקונים לקחת חמץ מהמדפים המכוסים. היה ראוי לבטל את המכירה ולבער את החמץ לגמרי, אבל כיום זה בלתי אפשרי (ע' למשל תחקיר על מבצע שנעשה לפני פסח ה'תשס"ב ).

ייתכן, שבמקרה זה אפשר לפחות לקיים את המצוות כפשוטן, כפי שהבננו בהתחלה:

להוציא את כל החמץ מהבתים (כלומר, מהמקומות שבהם מסתובבים אנשים במהלך הפסח), כדי שאנשים לא ייקחו ממנו בטעות וייכרתו - "שבעת ימים שאור לא יימצא בבתיכם, כי כל אוכל מחמצת ונכרתה הנפש ההיא מעדת ישראל"
להעביר את החמץ למקומות נסתרים מחוץ לבתים, שאנשים לא מסתובבים בהם במהלך הפסח (למשל - מחסנים נעולים), כדי שלא נראה חמץ בפסח, וכך נזכור את יציאת מצרים - "ולא ייראה לך חמץ, ולא ייראה לך שאור בכל גבולך: והגדת לבנך ביום ההוא לאמור בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים"

רעיון לביצוע משימה זו נמצא כאן .