ביאור:לא איש אל - אל אנוכי ולא איש
הבהרה: | ||
---|---|---|
|
<meta content="text/html; charset=utf-8" http-equiv="content-TYPE" /> </meta>
- </link>
- </link> <title>
???? ?,?</title> <meta content="OpenOffice.org 1.1.4 (Linux)" name="GENERATOR" /> </meta> <meta content="Erel Segal" name="AUthOR" /> </meta> <meta content="19990629;5050000" name="CREATED" /> </meta> <meta content="???? ???" name="CHANGEDBY" /> </meta> <meta content="20010708;10060000" name="CHANGED" /> </meta> <style type="text/css"> </style>
בהושע יא8 - יא9 נאמר: "איך אתנך אפריים, אמגנך ישראל-- איך אתנך כאדמה, אשימך כצבויים; נהפך עליי ליבי , יחד נכמרו ניחומיי . לא אעשה חרון אפי, לא אשוב לשחת אפריים: כי אל אנוכי, ולא איש -- בקרבך קדוש, ולא אבוא בעיר "{{{1}}}"
ה' התחרט(" נהפך עליו ליבו"), וניחם(" נכמרו ניחומיו"), והחליט שלא ישוב לשחת אפרים( בניגוד גמור למה שהחליט בפסוק6 למעלה), והסיבה לכך היא-- " כי א-ל אנוכי ולא איש".
לעומת זאת, בדברי בלעם( במדבר כג19) כתוב: " לא איש אל ויכזב, ובן אדם ו יתנחם "?!
לפי הפסוקים בהושע – נראה שהחרטה היא תכונה טובה, שמבדילה את ה' מאדם. אך לפי דברי בלעם – דווקא העקשנות היא תכונה טובה, ודווקא תכונה זו מבדילה את ה' מאדם! אז מי צודק?
מקורות
עריכהעל-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2006-03-31.
תגובות
עריכה
מאת: תומר
יש רחמים רעים, ויש רחמים טובים. כבר לימדונו חז"ל, המרחם על אכזרים סופו שיתאכזר לרחמנים. לפעמים רחמים היא מידה טובה, ולפעמים היא תירוץ של היצר הרע שמשכנע אותנו להימנע מפעולה קשה והכרחית.
אפשר לדייק ולראות, שבמקרה שבלעם מדבר עליו, הכוונה היא שה' לא יתנחם במובן של רחמים רעים, כלומר אין לו יצר רחמים רע שדוחק בו לחזור בו מפעולות קשות אך מוצדקות.
לעומת זאת, במקרה שהושע מדבר עליו, מדובר ברחמים טובים ומוצדקים, למשל כי לאפרים יש זכות אבות ("נוצר חסד לאלפים"), או כי אפרים צפוי לחזור בתשובה.
- מאת: אראל
- נראה שהבנת שהשורש "נחם" מציין רחמים, אולם, מעיון במקומות אחרים שבהם השורש מופיע, נרא שהוא מציין שינוי בדפוס פעולה קודם; ראה למשל:
- http://www.tora.us.fm/tnk1/kma/qjrim1/nxm.html
- מאת: תומר
- מצאתי קשר מעניין בין השאלה שלך לבין מדרש בילקוט שמעוני על הפרשה.
- בילקוט שמעוני רמז תשסה מופיע המדרש הבא:
- ר' אלעזר הקפר אומר נתן הא-להים כח בקולו (של בלעם) והיה הולך מסוף העולם ועד סופו. בשביל שהיה צופה וראה את האומות שמשתחוין לשמש ולירח ולכוכבים ולעץ ולאבן, וצפה וראה שיש אדם בן אשה שעתיד לעמוד שמבקש לעשות עצמו א-לוה להטעות כל העולם כולו, לפיכך נתן כח בקולו שישמעו כל אומות העולם. וכן הוא אומר תנו דעתכם שלא לטעות אחר אותו האיש, שנאמר 'לא איש א-ל ויכזב'. ואם יאמר שהוא א-ל הוא מכזב. ועתיד הוא לומר שהוא בן א-להים ואינו אלא בן אדם, שנאמר 'ובן אדם ויתנחם'.
- המדרש קושר את נבואת בלעם לישו. כלומר, ה' מוצג בניגוד לישו: "לא איש אל ויכזב, ובן אדם ויתנחם". מופיעות כאן שתי תכונות שליליות של האדם (ובפרט, לפי ילקוט שמעוני, האדם ישו) לעומת האל:
- 1. "ויכזב" – האדם מכזב, מבטיח ולא מקיים (כמו אכזבה, נחל אכזב). ובאמת ישו הבטיח שהוא בן-אלו-ה, וכיזב.
- 2. "ויתנחם" – זו בדיוק תכונת הרחמנות השלילית של ישו – הפניית הלחי השניה. אמרו חכמינו, "המרחם על אכזרים, סופו שיתאכזר לחלשים". כלומר, יש רחמנות שלילית, וזו בדיוק סוג הרחמנות שישו דגל בה, אולם ה' לא נוהג בה.
דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.
קיצור דרך: tnk1/kma/hvdlim1/1ij