ביאור:ירבו שמחות בישראל

ירבו שמחות בישראל - פיוט עתיק והקשר שלו עם מכתם "שמרני אל"

פיוט כהיום הזה

כהיום הזה בירושלם ששים ושמחים

ירבו שמחות בישראל / ירבו תשועות בישראל

ירבו בשורות טובות בישראל / תרבה אהבה בישראל

תרבה ברכה בישראל / תרבה גילה בישראל

תרבה דיצה בישראל / תרבינה כלות בישראל

ירבו ימים טובים בישראל / ירבו מעשים טובים בישראל

אליהו הנביא במהרה יבוא אלינו / והמלך המשיח יצמח בימינו

ויבנו ביתם חתן וכלה

וישמחו שניהם זה עם זאת וזו עם זה / ויעמידו בנים הרבה

(בשינויים, על פי גרסה בגניזה הקהירית)

ירבו שמחות בישראל

הביטוי "ירבו שמחות בישראל" מקורו בברכת כלה שנאמרה בימי בית שני בעת האירוסין, תועדה בספר סדר עולם, ונמצאה בגניזה כחלק מפיוט קדום ששימש בקהילות ישראל לאמירה תחת החופה, מסורת שנשתמרה עד ימינו. בעדות אחדות אם הכלה מברכת את הקהל בקצרה, והנשים עונות לה בכל פעם במלים קצרות, מן הפיוט ובעדות אחרות החזן מזמר את הפיוט והקהל עמו. גם הקראים במצרים שימרו פיוט זה במנהגיהם. (ראו דברי הרב עזריאל הילדסהיימר, הועלה לאתר דעת) המנהג אומץ מחדש בידי נשים כחלק מהיהדות המתחדשת (ראו מאמרה של תניא ציון וולדקס מחדשים את הקידושין באתר תנועת תורה ועבודה)

ביטוי זה נשען על המקרא, במכתם "שמרני אל", המסתיים:

אֲבָרֵךְ אֶת ד' אֲשֶׁר יְעָצָנִי...

...כִּי לֹא תַעֲזֹב נַפְשִׁי לִשְׁאוֹל, לֹא תִתֵּן חֲסִידְיךָ לִרְאוֹת שָׁחַת.

תּוֹדִיעֵנִי אֹרַח חַיִּים, שֹׂבַע שְׂמָחוֹת אֶת פָּנֶיךָ, נְעִמוֹת בִּימִינְךָ - נֶצַח.

פירושו לפי פשוטו של מקרא:

אכרע ברך לפני ד' כהודיה על כך שהשאירני חי.

תן לי עתיד המלא בשמחה אחר שמחה.

המונח שׂבַע בביטוי שׂבַע שמחות - הוא בקשה לתחושה של שובע, היא התחושה הטובה והנעימה שהסעודה היתה מְסַפֶקֶת, ואין אפילו מחשבה על צורך באוכל נוסף. המשורר מבקש לקבל תחושת שובע נמשכת, של שמחה אחר שמחה.

את פניך - הוא הביטוי המקראי לעתיד. חז"ל פירשוהו כרמז לעולם הבא - העתידי, זמן שכולו טוב.
 

העתיד לבא

העתיד לבא על פי חכמינו הוא במשמעות כפולה: המשמעות המשתקפת בדברי נביאינו - העתיד הטוב הצפוי לעם ישראל הנמצא באותה עת לפני חורבן או אחרי גלות, עתיד של קיבוץ גלויות חזרה לארצנו, השבת משפט הצדק ושלטון עצמאי ישר דרך, בניין הבית לשמו יתברך ועבודת קודש בשמחה תוך חיי נצח.

כל זה מצד אחד, יחד עם משמעות של "עתיד לבא" של "רוח" - זו הרוח שהגוף נשם מהפה ונשף מהאף בעת שהגוף חי, ועם מות הגוף "תשוב אל האלהים אשר נתנה" כדברי קהלת בן דוד. לפי זה המות הוא קץ היסורים ומנוחה "נכונה" בשמחת נצח - למי שאינו יורד לשאול אלא עולה לשמי מרום.