ביאור:יראה ואהבה - שניים שהם אחד

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

המאמר התפרסם באתר כיפה בכתובת http://www.kipa.co.il/jew/show.asp?id=7057. נכון להיום המאמר אינו זמין בקישור זה, וכדי להציל אותו, העתקתי אותו לכאן מהמטמון של "גוגל".

---

"האם אוירה של אהבה ושמחה, דבקות והתחברות צריכות להיות במרכז או שמא דין ורחמים, "היום יעמיד במשפט", "היום הרת עולם"? " - עיון ביחס שבין תשובה מיראה לתשובה מאהבה וההשלכות לדורנו.

כ"ו אלול ה´תשס"ה - הרב שי פירון

א. הסתירה שבין המקורות השונים העוסקים בעניינו של יום

בחינת המקורות השונים העוסקים בתיאורו ומהותו של ראש השנה מגלה שתי מגמות סותרות. מחד, ניתן להבחין במקורות רבים המתארים את היום כיום חג:"תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו[1]".כך גם מסתבר לאור הנאמר בספר נחמיה[2]: "ויביא עזרא הכהן את התורה לפני הקהל מאיש ועד אשה וכל מבין לשמע ביום אחד לחדש השביעי.ויקרא בו לפני הרחוב אשר לפני שער המים מן האור עד מחצית היום נגד האנשים והנשים והמבינים ואזני כל העם אל ספר התורה...ויאמר נחמיה הוא התרשתא ועזרא הכהן הספר והלוים המבינים את העם לכל העם היום קדש הוא לה' אלהיכם אל תתאבלו ואל תבכו כי בוכים כל העם כשמעם את דברי התורה. ויאמר להם לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדנינו ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעזכם". כמו כן, נוהגים לברך בחג זה ברכת "שהחיינו" ושמחים על הופעתו. בהתאם לרוח זו, מפורשים הם דברינו בתפילה: "ותתן לנו ה' אלוקינו באהבה את יום הזכרון הזה[3]".

מאידך, ידועים דברי המשנה במסכת ראש השנה[4]: "בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון שנאמר[5]: "היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם". כך מסתבר לאור האמור בתלמוד הבבלי[6]: "מכלל דבראש השנה ליכא הלל, מאי טעמא? אמר רבי אבהו: אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בראש השנה וביום הכפורים? - אמר להם: אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו - וישראל אומרים שירה?"

המעיין בגוף התפילה יראה שהפייטנים כיוונו דבריהם כלפי מוטיב הדין שביום זה: "ותספור ותמנה ותפקוד נפש כל חי ותחתוך קצבה לכל בריותך". וכן, בפיוטי זכרונות: "כי תביא חוק זכרון להפקד כל רוח ונפש להזכר מעשים רבים והמון בריות לאין תכלית מי לא נפקד כהיום הזה". וכן: "ומלאכים יחפזון וחיל ורעדה יאחזון", ועוד.

שתי המגמות הללו מביאות לידי ביטוי את התפיסות השונות ביחס ליום. האחת מדגישה את הרוממות והשמחה של המפגש בין האדם לבין יום ההולדת של העולם. זה הוא יום בו אנו שמחים ומלאים הכרת הטוב כלפי הבורא על בריאת העולם שבו אנו חיים, ויותר מכך – על בריאת האדם, נזר הבריאה. ביום זה האהבה הגדולה שבין האדם לבוראו עולה לשיאים חדשים. אנו יושבים לסעודה עם בורא עולם וחוגגים עמו את הבריאה כי חדוות ה' היא מעזנו. מאידך, יום ההולדת של האדם והעולם מהווה יום של חשבון נפש, יום בו עלינו להבין מנין באנו ולאן אנו צועדים. הבנת ערך הבריאה והאדם מחדדת את העובדה שביום זה אנו עוברים כבני מרון לפני אדון הכל. תפיסה זו מעוררת את היראה כמוטיב המרכזי ביום זה.

על מה ולמה מופיעות האהבה והיראה כרוכות זו בזו ביום קדוש ונשגב זה? האין בכך מעין "איסור כלאיים" המקשה על הפקת התועלת הרצויה מן היום?

האהבה והיראה מביאות לידי ביטוי מגמות שונות המצריכות הנהגה וחשיבה שונה לחלוטין. לכן, קשה להבין על מדוע נזדמנו שני ערכים חשובים אלה לאותו היום.

ב. בין אהבה ליראה

במבט ראשון האהבה והיראה הפוכות זו לזו. האהבה מדגישה את החיבור והקישור. האוהב, עורג לזולתו ושמח בו שמחה גדולה. הוא חש קרבת נפש, תלות וחיבור פנימי המונע ממנו להלך בודד. האוהב, חש את מגעו של האהוב גם כשהוא לבדו. האינטימיות היא סוד קיומו ולחם חוקו. אשר על כן, האוהב דבק, חפץ ורוצה בקיום רצונו של האהוב. אהבה מובילה לשמחה וזו – לחיים של יצירה ועשיה. תחושות אלה מאפשרות לאדם לפנות לאלוהיו בהתרגשות עזה: "כאיל תערוג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלוקים[7]". גם בשעות של משבר וקושי מכריז האוהב: "ה' רועי לא אחסר...גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירע רע כי אתה עמדי[8]".

לעומת האהבה, מדגישה היראה את הריחוק, את הפחד. הירא חש בניכור הנולד מן הפחד, בריחוק הנובע מהבדל מעמדי שלא מאפשר לחוש את פעימות החיים של מושא היראה. פעימות הלב של הירא מהוות ביטוי לפחד גדול, לאימה גדולה המלווה את האדם בכל מהלכיו. בה בעת, היראה מאפשרת להסיט את נקודת המוצא מן ה"אני" אל עבר ה"אתה". ההתייחסות אל הסמכות מאפשרת לנו לבחון את המציאות בעין רחבה יותר המצריכה ענווה גדולה, המחדדת את ההכנעה והענווה ומתוך כך את ההקשבה.

מכאן, נובעים חסרונותיה של האהבה הגדולה. ערגת הלב עלולה לטשטש גבולות ולמנוע מהאוהב להקשיב אל הקולות הבוקעים מעוצמת הקשר. לא פעם עלול האוהב לטשטש בין אהבתו לאהובה לבין אהבתו את עצמו. או אז, מתברר הכישלון הגדול שבאהבה. זאת ועוד, האהבה מעבירה את מערכת היחסית ממערכת שיפוטית, חוקתית, למערכת רגשית חוויתית העלולה למוטט את בסיס הקשר.

התלבטות זו מובילה להתחבטות בשאלה איזו היא דרך נכונה שיבור לו האדם?! כיצד ינהג המחנך, ההורה?!

מחד, יתרונותיה של האהבה גלויות לעין ומאידך חסרונותיה זועקות עד לב השמיים. כך גם ביחס למידת היראה. בעיקר אמורים הדברים ביחס לימי התשובה. האם אוירה של אהבה ושמחה, דבקות והתחברות צריכות להיות במרכז או שמא דין ורחמים, "היום יעמיד במשפט", "היום הרת עולם"?

ג. משנת התשובה של חסידים ראשונים

[9]

עיון במשנת התשובה של חסידי האשכנז הראשונים מדגיש את מימד היראה. בספרות המוסר והשו"ת בולטת מגמת היראה לא רק כמוטיב מרכזי במעשה התשובה אלא גם כאמצעי למניעת הישנותו של החטא. ספרות השו"ת של אותם ימים עשירה בדוגמאות המבארות יסודות אלה. המעיין בתשובותיהם של המהר"י ברונא, בעל תרומות הדשן ועוד, ימצא דוגמאות למכביר. ברצוננו לבחון דוגמא אחת מתוך תשובתו של מהר"י וייל[10]:

המקום יהא בעזרך אהובי מהר"ר זעליקמן שיחי'. על דשאילנא על האשה המנאפת תחת אישה. גדול כים שברה, מי ירפא לה: אם באנו לדקדק אחריה, לא תהא מספקת לעשות תשובה שלימה על כל פשעיה. אפילו לא עבדה אלא חדא זימנא, היה דינ' לקבל יסורין כמ"ש אבותינו. ואפשר שלא יהא לה כח לקבל יסורין קשים ולשוב בתשובה שלימה, כיון שהיא ילדה ורכה בשנים, וכיון שנשתרשה בחטא י"ח שבועות, אביקא מיבק בחטא, קשה לאפרושה מאיסורא. והדבר צריך עיון לחזר על כל צדדיה, למושכה בחבלי אהבה, בדברי ריצויים ופיוסים, שתהא מקבלת מאהבה, שלא תהא פורקת מעליה להיות בועטת לשוב, ואיש תבונות ידלנה, ועל כל כיוצא בזה אין לחכם אלא מה שעיניו רואות. ונראה שאין להגיד לה כל מה שהיא מחוייבת לעשות בפעם אחת, דאיכא למיחש דילמא מסתפקא יסורין כולי האי וחלשא דעתה, רק יש להגיד לה מה שצריכה היא לעשות תוך ג' חדשים הראשונים. ואם היא מקיימת כראוי לה, אז לאחר שלשה חדשים יש להגיד לה מה שצריכה לעשות, וכן לאחר כל שלשה חדשים, עד כלות לה שנה תמימה.

דברי הפתיחה של המהר"י וייל מעוררים צפיה לתשובה המבוססת על יסודות האהבה תוך שהוא מדגיש את מטרתה של האהבה: "שלא תהא פורקת מעליה להיות בועטת לשוב". עתה, מסדר המהר"י את סדרי התשובה הבאים:

כיון שהדבר מפורסם לכל, יש לה לפרט פשעיה ברבים, כדכתיב: "מכסה פשעיו לא יצלח", ובפרק יום הכפורים אמר רב יודא: זה חטא הידוע. ויש לה לילך בבית הכנסת הנשים, ותתודה בפני כל הנשים ותאמר: אמנם אנכי חטאתי להשם ית' וכזאת עשיתי בושתי וגם נכלמתי, והנני שבה בתשובה שלימה ובלשון אשכנ"ז. וכן תעשה בב' קהילות או בג' כגון באולמ"א, באוישפור"ק, בפפנהיי"ם במקום שקלקלה. ותסיר כל עדייה מעליה, ולא תתקשט בשום תכשיט, ותתלבש בשחורים כאבילה, ולא תתכסה בצעיף אלא בחתיכת סדין בלוי וסחוב, וסרבלה יהא מונח על ראשה כאבילה, ולא תחגור רק בחבל המצרי, כדאשכחן גבי סוטה. ובבית הכנסת תהא יושבת כאבילה, רחוק משאר הנשים. לא תהא שוכבת על מצע, רק על דף או על הארץ, רק כסת יהא תחת ראשה. ויש לה להתוודות בבכי ואנחה, ולפרט חטאה שלוש פעמים בכל יום, פעם אחת אחר כל תפלה. כל זה יש לה להתנהג שנה תמימה לכל הפחות. ויש לה להתענות שס"ה ימים רצופים, ואין לה לאכול בשר ולא לשתות יין כל ימי תעניתה. ובתוך אותן שס"ה ימים ובשבתות ובימים טובים ובר"ח וביומי ניסן אין לה להתענות. ומ"מ בתוך אותן ימים אין לה לשתות יין ולא לאכול בשר, רק בשבתות וביו"ט תאכל מעט בשר ותשתה מעט יין. ובתוך אותן שס"ה ימים לא תחוף ראשה רק פ"א בחודש, ולא תרחץ רק לפני י"ט מעט. ובתוך ימי החורף תשב ערומה כנגד רביע משעה בתוך מים קרים או בתוך השלג, ב' פעמים בכל שבוע בשני ובחמישי. ובקיץ יש לה לישב ערומה בכה"ג לפני הזבובים או הדבורים או הפרעושים. ובתוך עשרת ימי תשובה יש לה להתענות ג' ימים וג' לילות רצופין, וכן לאחר י' בטבת, וכן בין י"ז בתמוז לט' באב. ובתוך שס"ה ימים צריכה היא להתרחק מן האנשים, שלא לדבר עמהם רק לצורך גדול, ושלא לראות באיש או בבגדיו. ולאחר שס"ה ימים יש לה להתענות ב' שנים או ג' שני וחמישי, ואין לה לאכול בשר ולשתות יין בליל אחר תעניתה. וצריכה היא להתרחק מן האנשים כפי יכולתה כל ימיה, וצריכה היא להתוודות כל יום ויום לאחר שס"ה ימים שתי שנים או ג', ותתמעט עדייה ותכשיטיה כפי יכולתה כל ימיה. וכל ימיה תבא בתשובה וביסורים כפי יכולתה, עכ"ל.

על אף דבריו בפתיחת התשובה, מימד היראה בולט בסדרי התשובה של מהר"י וייל. נראה שהמטרה המרכזית איננה התשובה על החטא ועיון בשורשים, בגורמים. המטרה המרכזית היא ליצור מצב בו לא תתכן הישנותם של מקרים אלה בעתיד. בכך הופך המהר"י וייל את סדרי התשובה מקובץ של המלצות מוסריות להלכות קבועות וברורות המדריכות את היחיד בנתיבות התשובה. תשובה זו מייצגת תשובות רבות הנכתבות בהשראתם של ספר הרוקח וספר חסידים.

מה יחסו של בן דורנו למערכת התשובה השיטתית אותה פורס המהר"י וייל? מעבר לקושי הנפשי, האם אנו חשים שהדרכות אלה מובילות ומעודדות בנתיבות תשובה וקרבה? מנין נובעת גישתם של חכמי אשכנז?

יתכן, ו"מערכת הענישה" אינה אלא מעשה שנוצר במקום הקרבת קורבן חטאת. מעשים אלה מביאים לידי ביטוי תשובה וחזרה אל סדרי החיים. אם החטא הוא שיבוש של החיים ויציאה מן הסדר הנורמאלי, גם התשובה צריכה לבוא ממקום של חריגה ויציאה מסדרי החיים. שרשרת המעשים הללו מחליפה את קורבן החטאת ומביאה לידי ביטוי את עוצמת החטא והכאב הנגרם בעקבותיו.

בכל מקרה, נוכל לומר שמסגרת התשובה המובאת לפנינו מתמודדת עם הצדדים החינוכיים, המתודיים, של החטא אך לא עם הצדדים הרעיוניים שלו.

זאת ועוד. אי אפשר לנתק את מערכת הענישה מהקשרה של התקופה. האם מערכת ענישה מסוג זה עשויה לקרב את החוטא לעבודת ה'? שמא מערכת כללים זו מתאימה לתקופת הגלות בה עלינו להקפיד על סדר החיים היהודי, בבחינת "הציבי לך ציונים". השיבה לארץ משיבה אותנו אל תוכן החיים, אל המהות. כאן, שבה ועולה התביעה לבחון את היחס שבין תשובה מאהבה לתשובה מיראה.

ד. בין מצוות אהבת ה' למצוות יראת ה'

בספר המצוות לרמב"ם מצינו שתי מצוות סמוכות: אהבת ה' ויראת ה'. מצוות אהבת ה' מבארת את חובת האהבה של האדם לבוראו[11]:

"והמצוה השלישית היא שצונו לאהבו יתעלה וזה שנתבונן ונשכיל מצותיו ופעולותיו עד שנשיגהו ונתענג בהשגתו תכלית התענוג וזאת היא האהבה המחוייבת... ולשון סיפרי (שם): "ואהבת את ה' וכו' אהבהו על הבריות כאברהם אביך שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן". ר"ל כמו שאברהם בעבור שהיה אוהב השם כמו שהעיד הכתוב (ישעי' מא): "אברהם אוהבי" שהיה גם כן לגודל השגתו דרש האנשים אל האמונה מחוזק אהבתו כן אתה אהוב אותו עד שתדרוש האנשים אליו".

אהבת ה' הינה אתגר גדול והרמב"ם פורס בפנינו משנה סדורה המאפשרת לנו להגיע לאהבתו ית': "והיאך היא הדרך לאהבתו..." משמעות הדברים היא שאהבת ה' היא תכונה שבעקבות מאמץ מסודר ושיטתי יקבע את האהבה בלבו של המאמין. התייחסותו של הרמב"ם מבהירה שאהבת ה' נבנית בהדרגה. היא באה לאחר בירור אינטלקטואלי ארוך. לכן, האהבה היא נרכשת, נבנית לאורך זמן.

לעומת זאת, המעיין בכתבי רבנו צדוק הכהן מלובלין מגלה שתכונת האהבה הינה תכונה מולדת, טבעית[12]:

"ובני ישראל, זרע ישראל אוהבי, כבר מלידה מבטן קבוע בהם אהבת השי"ת, שהוא השרש כנגד מדת כתר שאינו בתפיסת האדם"

עקרון זה מציב את מימד התשובה מאהבה כחזרה אל אופיו הראשוני של האדם. תשובה מאהבה מביאה לידי ביטוי את היחס הבסיסי שבין האדם לבוראו. משמעותה של אהבה זו, כשהיא באה לידי ביטוי בחייו של היחיד, משפיעה גם על קיום המצוות של היחיד[13]:

"העובד מאהבה עוסק בתורה ובמצות והולך בנתיבות החכמה לא מפני דבר בעולם ולא מפני יראת הרעה ולא כדי לירש הטובה אלא עושה האמת מפני שהוא אמת וסוף הטובה לבא בגללה, ומעלה זו היא מעלה גדולה מאד ואין כל חכם זוכה לה, והיא מעלת אברהם אבינו שקראו הקב"ה אוהבו לפי שלא עבד אלא מאהבה והיא המעלה שצונו בה הקב"ה על ידי משה שנאמר ואהבת את ה' אלהיך, ובזמן שיאהוב אדם את ה' אהבה הראויה מיד יעשה כל המצות מאהבה".

מיד אחר כך, מביא הרמב"ם את מצוות היראה[14]:

"והמצוה הרביעית היא שצונו להאמין יראתו יתעלה ולהפחד ממנו ולא נהיה ככופרים ההולכים בקרי אבל נירא ביאת ענשו בכל עת והוא אמרו יתעלה (ואתחנן ו) "את ה' אלהיך תירא".

בספר המצוות מקדים הרמב"ם את מצוות אהבת ה' למצוות יראת ה'. כך נראים הדברים גם למעיין בדבריו של הרמב"ם בהלכות יסודי התורה[15]:

"האל הנכבד והנורא הזה מצוה לאהבו וליראה אותו שנאמר ואהבת את ה' אלהיך, ונאמר את ה' אלהיך תירא.

והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דוד צמאה נפשי לאלהים לאל חי, וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות, כמו שאמר דוד כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך מה אנוש כי תזכרנו, ולפי הדברים האלו אני מבאר כללים גדולים ממעשה רבון העולמים כדי שיהיו פתח למבין לאהוב את השם, כמו שאמרו חכמים בענין אהבה שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם".

גם בהלכה זו קודמת האהבה ליראה. לעומת זאת, המעיין בהלכות תשובה נתקל בסדר שונה[16]:

"לפיכך, כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים וכלל עמי הארץ, אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה מגלים להם רז זה מעט מעט, ומרגילין אותן לענין זה בנחת, עד שישיגוהו וידעוהו ויעבדוהו מאהבה".

כאן מקדים הרמב"ם את ענייני היראה לענייני האהבה. את הסתירה ניתן לבאר בשני אופנים.

ראשית, הן בספר המצוות והן בהלכות יסודי התורה עוסק הרמב"ם בהצבת האידיאל, בהצבת התפיסה הערכית על פיה מדרגתה של האהבה גבוהה מזו של היראה. בהלכות תשובה מדריך הרמב"ם את הצועד בנתיבות התשובה להתקדם צעד אחר צעד עד לרום מדרגת העובד מאהבה. לפיכך, היראה קודמת לאהבה.

שנית, אינה דומה היראה המבוארת בהלכות תשובה לזו המבוארת בספר המצוות ובהלכות יסודי התורה. בהלכות תשובה עוסק הרמב"ם ביראת העונש. זו המדרגה הבסיסית ממנה יש להתחיל ("כשמלמדין את הקטנים"...), ביראה המביאה לאהבה. בכך, מדריך אותנו הרמב"ם שאל לנו להסתפק ביראת העונש המביאה את האדם לידי מעשה המצווה אך לא לידי הפנמתו. הרמב"ם מלמדנו שעלינו להתרומם למדרגת האהבה, זו המסייעת להפנמת הדברים ולהפיכתם לחלק מחיינו. בה בעת, מפגש עוצמתי זה מעורר לשלב חדש בעבודת ה', ליראת הרוממות. כאן, היראה אינה משתקת, אינה מרחיקה אלא מקרבת. מפגש של האדם עם מקור האור, החסד והטוב מעורר יראת רוממות גדולה המחייבת בחינה אחרת של החיים. אל לנו לבוז ליראה, לראות בה צד תחתון, נמוך, של עובד ה'. הרב סולובייצ'יק מאריך להסביר את הסכנה שבעבודת ה' המושתת על אהבה בלבד:

נשארו מילים נבובות נטולות ממשות, כי מעולם לא הכירה את הפחד בכל מוראו. "יראת אלוקים קודמת מבחינה שימושית לאהבתו. המחשבה הדתית המטאפיסית-המערבית ...דברה הרבה על דבר שפע האהבה לרוחני ולעליון אבל כל דבריה לפיכך קיצצה בנטיעות הרבה פעמים והביאה אנדרלמוסיא לעולם"[17].

השלמה זו באה לידי ביטוי במאמרו של רבי אלעזר בן עזריה: "אם אין חכמה אין יראה. אם אין יראה אין חכמה[18]".

אולם, הבנה זו מחייבת להבחין בין יראה לפחד:

"הפחד והאהבה סותרים הדדית. היראה והאהבה אינן מכחישות זו את זו. אדרבה, כרוכות הנה זו בזו. אישיות גדולה יכולה לסבב רגשי אהבה ויראה גם יחד . במידה שסערת הגעגועים תוקפת על האוהב וסוחבתו לאהוב, מתחשפת גם היראה, שהיא אהבה עזה כמוות המתלבשת לפעמים בסבל חרישי. אני אוהב את הזולת ונכסף אליו מפני גדלותו ורוממותו, אבל הערכה זו עצמה דוחקת גם לנסיגת הקטן מאת הגדול. ההתקרבות גורמת למיעוט דמות עצמית מבחינה אכסיולוגית ישנה באהבה שיווי ערכים וגם שלילת ערכים. "כבד את אביך", "איש אמו ואביו תיראו" – כיבוד ויראה מזדווגים יפה-יפה. אין הבן מפחד מאביו הנחמד ואמו העדינה ומעולם לא ציוותה התורה על פחד הורים. הדגישה היא את היראה הטוויה באהבה מוארת ומתוקנת. שתיהן נעוצות בנידון דידן בהכרת טובה. כמו כן אהבת ה' ויראתו מבצבצות מתוך חווית הקשר שבין העולם והקב"ה. מתוך חוויה-הכרה זו בוקע להט דבקות אהבה וגם הרתעת יראת רוממות שמתוכה משתקפת הבושה המוחלטת"[19].

יסודות אלה מבארים את הסתירה המדומה בעניינו של ראש השנה. היראה והאהבה בונים יחד את עולמו של היהודי וכך נבנית לה קומת התשובה השלמה.

ה. אתגר התשובה מאהבה

"בנים אתם לה' אלוקיכם[20]". התייחסות התורה לבני ישראל כבנים מכתיבה את מהות הקשר שבין האדם לאלהיו. את הפסוק: "מוסר ה' בני אל תמאס[21]" באר הס"ק מסלונים: "המוסר של הקב"ה ליהודי הוא "בני", הרי אתה בן מלך, "אל תמאס", אל תמאס את עצמך בדברים שאינם הולמים בן מלך[22]".

תפיסת האדם את עצמו כבן לפני ה', מובילה לעיצובה של דרך סלולה ביחס שבין יראה לאהבה:

"דהנה כידוע יסודי כל התורה והמצוות וכל ענייני עבודת ה' הם הני תרי סמכין קשוט: מדת אהבה ומדת יראה, והם שורשי כל תרי"ג מצוות, מצוות עשה שייכים בעיקר לאהבה ומצוות לא תעשה שייכי בעיקר למדת היראה. וב' מידות אלו, אהבה ויראה נקראים תרי גדפין כלשון הזוהר הקדוש: "ואורייתא ומצוות בלא דחילו ורחימו לא פרחו לעילא". וכמו שבעלי כנף אינם יכולים לעוף למרומים אלא עם שני כנפיהם, ובאם אין להם אלא כנף אחד הריהם נופלים תחתיהם, כך בעבודת ה' זקוק יהודי לב' כנפיים של אהבה ויראה כאחד, ואם יחסר אחד הרי זה כדוגמת כנף אחד שאי אפשר לעוף עמו. אכן, דרך החסידות היתה שהעיקר מבין שניהם הוא אהבה, והוא כמאמר חז"ל כי עשה דוחה לא תעשה, שהטעם בזה כי האהבה גדולה מהיראה. והיינו שזהו העיקר אצל יהודי לידע כי הוא בן אהוב וחביב לפני אבינו שבשמים...[23]"

ישנם מצבים בהן היראה מבטאת בריחה של האדם מעמידה מול ה'! דווקא תשובה מאהבה מאפשרת לאדם להתקשר ולהתחבר אל בוראו. לעומתה, תשובה מיראה מציבה את האדם במרכז. עקרון זה באר לנו השל"ה הקדוש[24]:

"איכות התשובה שעושה – יהיה עניינו בתשובה שעושה "למען שמו באהבה". כלומר לא יעשה התשובה מיראה דהיינו מיראת העונש, שאז עושה התשובה לשם עצמו רק יעשה התשובה מאהבת הבורא, וזהו "למען שמו", כי החוטא פוגם בשמו".

הצבת היראה במרכז מעשה התשובה מהווה ביטוי לריחוק מהאור האלוקי. היא יוצרת מצב בו האדם רואה את הצלתו, את עצמו במרכז. הצבתה של האהבה במרכז מגדירה את "איכות התשובה", את המקום שממנו נובע הצורך לשוב בתשובה. במצבים אלה, היראה אינה אלא בבחינת מי שנועדה לשמר את האהבה[25]:

"וביסוד העבודה כותב במצוות היראה שיש בחינה של יראה מחמת אהבה, שמתיירא שלא יפגום מידת האהבה שלו, ואת אהבת הקב"ה אליו[26]. יראה זו היא יראה של התקרבות שמפחד תמיד שלא יתרחק..."

על אף הסכנות הכרוכות בתשובה מאהבה, על אף היותה של תשובה זו מורכבת ומסובכת, עלינו לבכרה על פני תשובה מיראה. תשובה מיראה מהווה בסיס ראשוני אולם במידה רבה, היאחזות מוגזמת במידה זו מבטאת ריחוק ממקור האמת. ההפנמה, הצבת ה' במרכז נדחקת לשרשרת של ביטויים חיצוניים שנועדו להציל את היחד מעונש.

הגלות הארוכה גרמה לה לתשובה מיראה לתפוס מקום מרכזי בסדרי התשובה. בשעה שהאומה רחוקה מכור מחצבתה אין היא פנויה לעיסוק בתוכן, במהות. שאלות קיומיות דוחקות אותה לשימור המסגרת. כך ניתן לבחון את פעולתם החשובה של חסידי אשכנז.

השיבה לארץ מציבה את אתגר התשובה מאהבה בשער בת רבים. אף שלמראית עין נראים הישגיה של זו הנובעת מיראה כגדולים יותר, עלינו לדעת שפעולה זו לא מאירה את הנשמות ולא מאפשרת להם להתמודד עם אתגרי המקום והזמן. תשובה מיראה מתמודדת בעיקר עם שאלת ה"איך". בדור דעה, דור בו עוסקים בתשובה מאהבה, קיימת שאיפה גדולה לעסוק ב"למה".

האדמו"ר מסלונים מבאר בדרך מקורית את נוסח תפילת "היום הרת", בה אנו אומרים:

"היום הרת עולם, היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים, אם כבנים אם כעבדים, אם כבנים רחמנו כרחם אב על בנים, ואם כעבדים עיננו לך תלויות עד שתחננו ותוציא כאור משפטנו, איום קדוש"

לשיטתו, יש לקרוא תפילה מלאת הוד זו באופן הבא:

"היום הרת עולם, היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים", ביום זה נערך המשפט הגדול לכל יצורי עולמים. במה עוסק המשפט, מה עומד לדיון? "אם כבנים אם כעבדים"! ביום זה בוחן הקב"ה אם נהגנו כלפיו כבנים או ח"ו כעבדים! על כך שופטים אותנו! התייחסות לה' ממקום של עבד הנה חטא ועוון חמור ויש בה התעלמות ממה שנאמר: "בנים אתם לה'".

זהו אתגר התשובה מאהבה. להפוך את עצמנו לבניו של ה'!

ו. תשובה מאהבה - לקרובם של הקרובים!

בתחילת אורות התשובה נדפסה אגרת התשובה של מרן הראי"ה קוק זצ"ל ובמרכזה קביעתו-הדרכתו[27]:

"ואם יבוא אדם לחדש דברים עליונים בעסקי התשובה בזמן הזה, ואל דברת קץ המגלה ואור הישועה הזרוחה לא יביט, לא יוכל לכוון שום דבר לאמתתה של תורת אמת כי כל זמן מאיר בתכונתו"

עמדה זו, הרואה צורך להתאים את נתיבי התשובה למדרגת הדור ושאיפותיו באה לידי ביטוי במקורות רבים במשנת הרב זצ"ל[28]:

"לטהר את הלבבות, ולהעסיק את המוחות במחשבות נאצלות, שמקורן ברזי תורה, נעשה בדור האחרון הכרח גמור לקיום היהדות".

תמציתם של הדברים מבוארת בתוספת תשובה לאורות התשובה, שם באר הרב את הדרכים לקרוב הדור בארבעה פרקים[29]:

"ארבעה הפרקים שהחינוך של הדור שנתרחק מקדושתה של תורה צריך שיתקרב על ידם אל מקור הקודש הם: כבוד הדת, חבת הדת, הכרת הדת, וקיום הדת"

ארבעת השלבים הללו מציבים את הכבוד, ההערכה, האהבה כבסיס למימושה של התשובה בדורנו.

בדרך כלל, אנו רגילים להשתמש בהדרכות אלה כשאנו עוסקים בשאלת הדרך לקירוב רחוקים. מוסכם שבדורנו, תשובה מאהבה היא המפתח לקירוב לבבות. "שם", מוסכם עלינו שיש להמתין, לפעול בכלים תהליכיים, וסוף האהבה לנצח. "שם" ברור לנו שיש דרך קצרה שהיא ארוכה ויש דרך ארוכה שהיא קצרה. כשאנו עוסקים באחרים, ברור לנו שגאולתם של ישראל מופיעה קמעא קמעא ואנו חפצים לראות דור של שבים מתוך עומק וגדלות, מתוך הפנמה גדולה. דור של בנים לה'.

אולם, האם ברורה לנו הדרך ביחס לבנינו-שלנו? האם גם בישיבות ובאולפנות, האם במשפחה, בקהילה, בתנועת הנוער, בישוב אנו פועלים על פי עקרונות התשובה מאהבה?

"וכהסיפור מהרה"ק ר' זושא זי"ע ששמע פעם אחת מגיד שדרש לפני הקהל בדברי תוכחה והפחידם בעונשי גהנם וכו' והציבור לא נתעורר מהדברים כאילו לא נגע אליהם כלל, ואח"כ עלה ר' זושא על הבימה ואמר: "הלוא הקב"ה אוהב אתכם כל כך ומתנהג אתכם כל כך בטוב ואיך יכולים לעשות נגד רצונו ית', וגעו כל הקהל בבכי למשמע הדברים. ושאל אח"כ אותו המגיד את ר' זושא, הרי אנכי תיארתי בפניהם את כל מורא הגיהנם והעונשים ומדוע לא השפיעו עליהם הדברים ולא דברו אל לבם, ואילו בשמעם את דבריך שאינם מטילי אימה כלל מיד נתעוררו וזה השפיע עליהם. וא"ל ר' זושא, אתה בדברך על כל העונשים סגרת להם את הלבבות וכאשר סותמים לב יהודי אינו יכול לבכות ולהתעורר, אבל כשיהודי שומע את הדברים היקרים הללו שהקב"ה אוהב אותו כ"כ, מיד נפתח לבו ומתעורר בתשובה[30]".

דווקא בבית הכנסת, דווקא בקרב קרובים, יש להעמיק את תודעת התשובה מאהבה.להתמודד עם האתגר הגדול על אף הקשיים שאותם הוא מציב בפנינו. לא לחפש רווחים קלים בהם מבחן התוצאה הוא רגעי, זמני חולף. יש לזכור שתשובה מיראה מציבה את ה"אני" במרכז. לפעמים ה"אני" הוא הורה או מחנך המסרבים להסכים עם קצב איטי מדי של התקדמות, של השתנות ולפעמים ה"אני" הוא ילד, בתלמיד, המבקש להסיר מעליו לחץ ובכך הוא עובד את עצמו במקום את אלוהיו.

לתשובה מאהבה אנו נקראים. תשובת הדור כוללת גם אותנו! אנו צריכים לאפשר לעצמנו לגעת בנצח, במהות, בעיקר. להציב את החיבור אל ה' ית' במרכז פעולת התשובה, לבניית חיים חדשים, רעננים, מלאים בארץ ה'. תשובה זו מהווה שלב נוסף בהארת אור הישועה והגאולה.

הרב שי פירון – ראש אולפנית ישורון, ראש הישיבה התיכונית פ"ת, רב אורנית.

[1]תהלים פרק פ"א.

[2]נחמיה פרק ח'.

[3]מתוך תפילת היום. וכן, עיין בטור סימן תקפ"ב שיש מן הגאונים הסבורים שצריך לומר בתפילה: "מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון".

[4]משנה, מסכת ראש השנה, פרק א' משנה ב'.

[5]תהילים ל"ג.

[6]תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף ל"ב עמוד ב'.

[7]תהילים פרק מ"ב, ב'.

[8]תהילים פרק כ"ג.

[9]ביאור משנת התשובה של חסידים ראשונים אינו מעניינו של מאמרנו. הרוצה להרחיב בענין זה יעיין בספרו של י. אלבויים: "תשובת הלב וקבלת יסורים – עיונים בשיטות התשובה של חכמי אשכנז ופולין", הוצ' מאגנס, ירושלים, תשנ"ג.

7 שו"ת מהר"י וייל, סימן יב'.רבי יהודה בן אליעזר הלוי מינץ נולד בסביבות שנת ה"א קס"ה (1408) ונפטר בשנת ה"א רס"ה (1508).

[11]ספר המצוות לרמב"ם, מצווה ג'.

[12]"צדקת הצדיק" לרבי צדוק הכהן מלובלין, סעיף קצ"ו. ולהשלמת הדברים עיין באגרות הראי"ה חלק א' אגרת מד' וכן במה שכתב בענין זה הרב י. ויצמן בספרו "מצוה ברה" מעמ' ע"ט ואילך.

[13]רמב"ם הלכות תשובה פרק י' הלכה ב'.

[14]ספר המצוות לרמב"ם, מצווה ד'.

[15]משנה תורה לרמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק ב' הלכה א' – ב'.

[16]שם, הלכות תשובה פרק י' הלכה ה'.

[17]הרי"ד סולובייציק, "איש ההלכה – גלוי ונסתר", עמ' 163.

[18]אבות פרק ג' משנה י"ז. הרחבת הדברים בביאורו של הגר"א למשלי פרק ט' פסוק י' שם נאמר: "תחילת חכמה – יראת ה'[18]"

[19]הרי"ד, שם, עמ' 174-175.

[20]דברים, פרק י"ד פס' א'.

[21]משלי פרק ג' פס' י"א.

[22]קונטרס "בחכמה יבנה בית" – פרקי הכנה לחתנים, עמ' ח'.

[23]שם, עמוד י"א-י"ב.

[24]של"ה, עשרה מאמרות, א', מ"א ע"א.

[25]נתיבות שלום לאדמו"ר מסלונים, חלק א' עמ' ס"א.

[26]עיין ביסוד העבודה חלק שני, פרק ג' אות ט"ז.

[27]אגרות הראי"ה, אגרת שע"ח.

[28]הראי"ה, אורות הקודש, חלק ראשון, קכ"ב.

[29]הראי"ה, אורות התשובה, תוספת תשובה סעיף ח'.

[30]"בחכמה יבנה בית", שם.