ביאור:יז בתמוז, הרהור וערעור

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

י"ז בתמוז, הרהור וערעור / מוטי לקסמן, תשע"א

י"ז בתמוז הוא יום עצוב.

"עצוב למות באמצע התמוז". (1)

ובתמוז חל י"ז בתמוז, יום עצוב.

יום בו מתחילה תקופת "בֵּין הַמְּצָרִים", "שלושת השבועות – תקופת האבל הלאומי, שמגיעה לשיאה ביום תשעה באב". (2)

יום זה הוא יום צום, תענית י"ז בתמוז, שהיא הראשונה מבין ארבע התעניות, מוזכרות על ידי הנביא זכריה (3). מטרת הצום היא לעורר את תחושת האובדן על חורבן בית המקדש – ועל הגלות שבאה בעקבותיו. (4)

לפי המסורת, י"ז בתמוז היה יום פורענויות לישראל: "חמישה אסונות גדולים התרחשו בהיסטוריה היהודית ביום זה:

א. משה שבר את לוחות הברית הראשונים בהר סיני, כתגובה לחטא העגל.

ב. פסקה הקרבת 'קרבן התמיד' בבית המקדש הראשון, כאשר לא נמצאו עוד בהמות לקרבן.

ג. חומות ירושלים נפרצו, מה שקדם לחורבן בית המקדש השני (בשנת 70 לסה"נ).

ד. לפני המרד הגדול, שרף המצביא הרומאי אפוסטמוס, ספר תורה – אקט שמהווה תקדים לכל השריפות הנוראיות של ספרי קודש יהודיים במשך הדורות.

ה. צלם (פסל של עבודה זרה) הוצב בהיכלו של בית המקדש – ביטוי מחוצף של חילול השם וקודשיו." (5)

י"ז בתמוז הוא יום עצוב. (6)

חם בירח תמוז ו"עצוב למות באמצע התמוז". (7)

אבל, ברשות הקוראות והקוראים, האם עיניכם החולפות ומצרפות מילה לפסוק, הבחינו שכל האירועים שהוזכרו לגבי י"ז בתמוז, מתייחסים למבנים, לסמלים, לפולחנים.

לא לבני אדם.

תאמרו, וודאי שנפגעו גם בני אדם.

וודאי, אבל לא בני אדם הם במוקד הזיכרון! (8)

וכל זה בירח תמוז.

עצוב.

עצב בתמוז הוא עתיק, נושן מאוד. באפוס מאותם ימים רחוקים: גלגמש נושא דברו אל הנסיכה אשתר: "לְתַמּוּז, חֲתַן נְעוּרַיִךְ, / מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה יְמֵי-בְּכִי הוֹעַדְתְּ". (9) זאת הוא אומר בתגובה לנסיכה "אשתר, אלת האהבה והפריון [...] הנושאת עיניה אל יופיו, חושקת בו ומציעה לו נישואין": [10] "נָשְׂאָה עֵינֶיהָ הַנְּסִיכָה אִשְׁתַר אֶל יְפִי גִלְגַמֶשׁ: 'הָבָה, גִלְגַמֶשׁ, לוּ חֲתָנִי תִּהְיֶה'". [11]

גלגמש דוחה את תחינתה. [12]

מעברו של תמוז, אל הפריון במיתולוגיה המסופוטמית, אל מחוץ לתחום האלים החיים, במועד הנדון, אינו מקרי.

ירח תמוז הוא תחילת הקיץ היבש, כאן, בין הים התיכון לארם נהריים, קיץ בו רוב צמחי הבר מתייבשים וכלים, ואיך יכול לפעול אל פריון כש"הכול יבש"?

מכאן יש הסבורים: "'למות באמצע התמוז' אינו הגדול בעונשים. טבעי למות בתמוז כשהאל תמוז עצמו מת, כלומר כשפריון האדמה נם ומותיר את ההרים והגבעות לשלדי הקוצים". [13]

"עצוב למות באמצע התמוז"; [14] וכבר קראנו: "לְתַמּוּז, חֲתַן נְעוּרַיִךְ, / מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה יְמֵי-בְּכִי הוֹעַדְתְּ". [15]

אבל, הנביא אינו תומך בעצב זה, להיפך הוא מגנה אותו באופן חד-משמעי: "וַיֹּאמֶר אֵלָי עוֹד תָּשׁוּב תִּרְאֶה תּוֹעֵבוֹת גְּדֹלוֹת אֲשֶׁר הֵמָּה עֹשִׂים. וַיָּבֵא אֹתִי אֶל פֶּתַח שַׁעַר בֵּית ה' אֲשֶׁר אֶל הַצָּפוֹנָה וְהִנֵּה שָׁם הַנָּשִׁים יֹשְׁבוֹת מְבַכּוֹת אֶת הַתַּמּוּז". [16]

"הַנָּשִׁים יֹשְׁבוֹת מְבַכּוֹת אֶת הַתַּמּוּז" הן "תּוֹעֵבוֹת גְּדֹלוֹת"!

האמנם האבל הוא התועבה?

לא, נדייק בקריאה, הגינוי אינו על עצם הקשר, אלא על משמעותו – ראיית תמוז כאליל שיש לבכות את מותו.

"תּוֹעֵבוֹת גְּדֹלוֹת" הן בכי ואבל על סמל בלבד.

ובי"ז בתמוז האבל הוא, כאמור לעיל, על מבנים, על סמלים, על פולחנים.

באופן אחר, על חורבן עצמאות מדינית ופולחנית.

על התמוטטות מדינה.

וזה וודאי לא משמח.

אבל, האם, לאורך כל תולדות האדם, המדינה היא מזור לאדם?

האם מדינה הביאה רק טוב לבני האדם?

האם מדינה אינה מבוססת קודם כל על כוח, על עוצמה?

לכוח יש מחיר.

ואולי, אולי אם המוקד יעבור מקיום מדינה לקיום בני אדם כבני אדם, לא יהיה צורך במדינה?

ואז, י"ז בתמוז לא יעורר געגועים למבנים, לאבנים, לסמלים ולפולחנים אלא תקווה לבני אדם!

כך, חלמתי הלילה.

רק אני חולם כך, אולי חלום כזה היה גם לך?

<><><><><>

הבהרות ומראה מקום

(1) כך שוררה נעמי שמר בשירה אמצע התמוז.

(2) הרב שרגא סימונס, http://www.aish.co.il/h/9av/48858402.html

(3) "צוֹם הָרְבִיעִי [=י"ז בתמוז] וְצוֹם הַחֲמִישִׁי [=תשעה באב] וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי [=צום גדליה] וְצוֹם הָעֲשִׂירִי [=צום עשרה בטבת]" (זכריה ח, יט).

(4) הרב שרגא סימונס, http://www.aish.co.il/h/9av/48858402.html

(5) שם.

(6) הבקעת החומות לפני חורבן בית ראשון (בשנת 586 לפנה"ס) אירעה בט' בתמוז: "בְּעַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה לְצִדְקִיָּהוּ בַּחֹדֶשׁ הָרְבִיעִי בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ הָבְקְעָה הָעִיר" (ירמיהו לט, ב).

אבל, הואיל והבקעת החומות לפני חורבן בית שני (בשנת 70 לסה"נ) אירעה בי"ז בתמוז, צורפו שני האסונות ליום זיכרון אחד.

(7) כך שוררה נעמי שמר בשירה אמצע התמוז.

(8) אמנם במגילת איכה שמתארת את החורבן, יש גם תיאור של סבל אדם אבל הרוב הוא חורבן עיר ומקדש, למשל: איכה ב, י–יב; איכה ד, ג–י

(9) ש. שפרה, יעקב קליין, בימים הרחוקים ההם, תל אביב תשנ"ז 1996, עמ' 235.

[10] שם, עמ' 233.

[11] שם, שם.

[12] "גלגמש דוחה את חיזורי האלה, מחרף ומגדף אותה ומטיח בפניה, כי היא אשה בוגדנית שאין לתת בה אמון, וכי המיטה אסון על כל מאהביה; הורידה שאולה את דומוזי-תמוז בעל נעוריה והועידה לו מדי שנה בשנה בכי ומספד" ש. שפרה, יעקב קליין, בימים הרחוקים ההם, תל אביב תשנ"ז 1996, עמ' 233.

[13] סבינה מסג, "טבעי למות באמצע התמוז", הארץ 17/12/2008.

[14] כך שוררה נעמי שמר בשירה אמצע התמוז.

[15] ש. שפרה, יעקב קליין, בימים הרחוקים ההם, תל אביב תשנ"ז 1996, עמ' 235.

[16] יחזקאל ח, יג–יד.

מקורות

על-פי מאמר של motinue שפורסם לראשונה בmotele777 @ gmail.com וגם ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2011-07-21.

קיצור דרך: tnk1/messages/msr_0_0