ביאור:טעמה של הדרך כטעמו של היעד

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

בפרשת בראשית, ביום השלישי לבריאת העולם, ה' אמר: "תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא, עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע, עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ" אבל האדמה לא עשתה כן, אלא: "וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא, עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ, וְעֵץ עֹשֶׂה פְּרִי". היה מעבר מעץ פרי עושה פרי לעץ עושה פרי. מה ההבדל בין עץ פרי עושה פרי, לבין עץ עושה פרי? שבתחילה היה מיועד שיהיה טעם העץ כטעם הפרי ובסוף רק לפרי עצמו יש טעם, והעץ חסר טעם, רש"י בעקבות חז"ל. הדבר הזה נקרא חטא האדמה.

אבל מה הענין? כנראה שאין הכוונה שאם היה לך עץ מנגו, גם לגזע עצמו של המנגו היה טעם של פרי המנגו. זאת לא הכוונה, התורה לא באה לספר דברים כאלה. אלא יש כאן מסר יותר עמוק.

תמיד שמדברים על עץ ופרי, זה משל לתכלית ואמצעי, הפרי הוא התכלית, והעץ שמגדל את הפרי הוא האמצעי. כיום, כשאדם רוצה להשיג תכלית מסויימת, את הפרי, איזו שהיא מטרה, והוא צריך לעבוד קשה בשביל להשיג אותה, הדרך מייאשת אותו, מעיקה עליו, ובוודאי לא מתוקה כמו השגת המטרה עצמה, הפרי. "הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ. הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע, בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו".

אבל זה לא היה אמור להיות ככה. בעולם האידיאלי, טעם העץ כטעם הפרי. האדם היה אמור להנות מהדרך בדיוק באותה המידה שהוא נהנה מהשגת המטרה עצמה.

עכשיו אני מגיע לפרשה. הפרשה שלנו מדברת על שנת הארבעים בערך. לבני ישראל כבר נמאס, והם כל הזמן מתלוננים: "וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר דֶּרֶךְ יַם סוּף לִסְבֹב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם, וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ. וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל".

קשה להם, לבני ישראל, בתוך כל הסיבוכים, כל העיכובים, לראות את המטרה שעומדת לפניהם, הכניסה לארץ וכו', והם רואים רק את ההוה הקשה. כאמור זה נובע מטבע האדם, שאין טעם העץ וטעם הפרי שווים אצלנו.

אבל זה דבר מוכרח, זה לא חייב להיות ככה, שהדרך תמיד תהיה מרירה. הנה אפשר לראות את משה רבנו מתנהג בדיוק הפוך מבני ישראל. המטרה שלו היתה להכניס את עם ישראל לארץ ישראל, ובזה הוא עמל כבר יותר מ40 שנה, ופתאום ה' גוזר עליו שהוא לא יכניס את עם ישראל לארץ ישראל! לקחו לו את הפרי! מה הייתם מצפים מאדם רגיל שיעשה? שיתפטר. הרי אם לא יהיה לו את הסיפוק מהשגת התכלית, העמל בדרך למה לו?

אבל משה לא היה כך. הוא המשיך להיות רועה ישראל עד יומו האחרון, בלי שמץ של עצלות. ומתאימים ביותר דברי המדרש על הפס' בפרשת מטות: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל משה לאמר. נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ: וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת ה' בְּמִדְיָן" ורש"י שם: "וידבר משה וגו' - אף על פי ששמע שמיתתו תלויה בדבר עשה בשמחה ולא איחר".

א"כ עומדות לפנינו 2 דרכים. או לאחוז בדרכם של דור המדבר, שלא הצליחו לראות את התכלית תו"כ הדרך, ולכן התייאשו. או לאחוז בדרכו של משה, שבעיניו לא היה שום הבדל בין המטרה לאמצעי, הכל בעיניו היה חשוב באותה מידה, והוא דבק בדרך עד יומו האחרון, כי זה הדבר הנכון לעשות.

למה הדברים בכוונים? את התרבות שאנו חיים בה היום מתארים בד"כ בתור תרבות העכשוויזם, של כאן ועכשיו, פתרונות קסם, אינסטנט. זה נובע מזה שכבר אין כח לאחוז בדרך הארוכה. כבר לא מתכננים שום דבר שדורש מאמץ מרובה לזמן ארוך, כי אנחנו יודעים שלא נעמוד בזה, כי אין לנו כח. אפילו כשכתוב על האריזה שצריך לחמם במיקרוגל 2 דקות – אנחנו מתעצבנים: "מה אני אעשה עכשיו 2 דקות?".

התרבות הזו מונעת מאיתנו מלעשות הרבה דברים חשובים, רק כי הם קשים ארוכים ומחייבים. היא מלמדת אותנו תמיד לחפש את החיים הנוחים לכאורה, אבל בעצם היא כובלת אותנו לחיים רדודים, מידיים, ולא מועלים לטווח ארוך. מזה אנחנו צריכים להתנתק.

איך? כשבוחרים את הדרך, את המשימה הבאה, צריך להתנתק לגמרי מהנפקמינות הצדדיות, מההשלכות, ולחשוב בצורה האידיאלית מה אמת ומה שקר, מה טוב ומה רע. ואז להתמלא בגבורתו של משה, שהיא גבורתה של התורה, ולצעוד בדרך הנכונה. עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה. שבת שלום.