ביאור:חמץ שעבר עליו הפסח

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח  

מסכת פסחים (כח.-כח:) מביאה מחלוקת תנאים בין רבי יהודה לרבי שמעון: '

רבי יהודה אומר שהאוכל חמץ שעבר עליו הפסח עובר בלא תעשה, אלא שאין בו כרת. לומדים זאת מהפסוק "...ולא יאכל חמץ..." (שמות י"ג, ג'), שפירושו: לעולם - גם אחר הפסח והאיסור הוא מדאורייתא.

ואילו רבי שמעון אומר שאין איסורו בלאו, אלא משום שחמץ זה עבר עליו הפסח   - קנסוהו רבנן.

להלכה: חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה לעולם, מדרבנן.

מדובר על חמץ של ישראל, אבל בחמץ של גוי מותר אף באכילה. גוי אף יכול להביא חמץ שלו לביתו של ישראל, והוא ( הישראל ) אינו עובר בבל יראה ובל ימצא, משום שכתוב "...ולא יראה לך..." – שלך   אי אתה רואה אבל של נוכרי אתה רואה.

 

ספק חמץ שעבר עליו הפסח

חמץ שנמצא מיד אחר הפסח ואין ידוע אם הוא של נכרי או של ישראל, היות ולהלכה נפסק שחמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה רק מדרבנן, הרי כמו כל ספק דרבנן – מקילים! ולכן לדעת כולם, הוא מותר בהנאה. יש אומרים שאף באכילה מותר, הדבר תלוי אם חמץ זה נמצא באזור שיש בו רוב יהודי או נכרי .

 

גזל חמץ ועבר עליו הפסח

ישנו כלל בדיני גזילה האומר, שהגזלן יכול להחזיר את הגזלה, ואומר לנגזל "הרי שלך לפניך" (בבא מציעא, צ"ו:).

כאן יש להעיר, גזלן הוא אדם הלוקח מחברו בחוזקה. כל הגוזל חייב להשיב את הגזלה עצמה , שנאמר "...והשיב את הגזלה אשר גזל..." (ויקרא, ה', כ"ג), בין שהודה הגזלן, בין שבאו עדים הרי הגזלן משלם את הקרן בלבד . כך גם פוסק הרמב"ם (הלכות גזלה פרק א, הלכה ג-ה). ואם הגזלה היא בעין, כלומר שלא עברה שינוי בידי הגזלן הרי הוא מחזירה כמות שהיא, אבל במקרה שהגזלן עשה בגזילה שינוי, הרי הגזלן קנה את הגזלה, גם אם לא היה ייאוש בעלים .

כלומר "שינוי מעשה" חזק יותר מ"יאוש בעלים" מבחינת דיני הקנין ולכן במקרה כזה הגזלן מחזיר רק את   שווי הגזלה   ביום הגזלה ,וההחזר יהיה בתשלום   כספי.

נביא מספר דוגמאות:

אם גזל עצים –   הגזלן מחזיר את העצים עצמם, אם גזל עצים ועשה מהם כלים – הגזלן משלם רק את דמי   העצים -   כלומר הגזלן מרוויח.

אם גזל יין והיין החמיץ   (יש שינוי מראה) – הגזלן משלם את דמי היין כבשעת הגזלה- כלומר הגזלן הפסיד.  

אם גזל עגל ונעשה שור וטבחו או מכרו – פטור מתשלומי ארבעה וחמישה, שהרי "שלו הוא טובח שלו הוא מוכר"- שקנה הגזלן בשינוי (ראה משנה א', בפרק תשיעי בבבא קמא).

 

אם גזל חמץ ועבר עליו הפסח

מחזיר לו את הגזילה כמות שהיא בתנאי שלא נשתנה מראה. מכאן שלמעשה הגזילה נשארת ברשות הנגזל ולכן אולי יכול לבטלה כחמץ שלו, אבל אם לא ביטל הנגזל את החמץ הגזול, הרי הוא אסור בהנאה וההפסד כולו שלו.

 

חמץ של נוכרי שעבר עליו הפסח .

המשנה מסכת פסחים (פרק ב', משנה ב') אומרת:

"…חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה…".

 

כלומר ישראל יכול, גם לאכול וגם ליהנות מחמץ שעבר עליו הפסח. '

התנא במשנתנו הזכיר "מותר בהנאה" ולא הזכיר מותר באכילה, משום שבהמשך, הסיפא של המשנה מתייחסת "לאיסורי הנאה", אבל נראה שהוא הדין גם באכילה. הירושלמי מוסיף שיש הנוהגים שלא לאכול כלל פת של נוכרי בלי קשר לחמץ, לכן המשנה לא התייחסה לאכילה אלא להנאה בלבד.

כפי שאמרנו, חמץ של נוכרי הנמצא בביתו של יהודי בזמן הפסח, ישראל לא עובר עליו בבל יראה ובל ימצא.

לדוגמא, הביא נוכרי ארגז של ויסקי (חמץ גמור) לבית היהודי בפסח, הרי שהיהודי לא עובר "בבל יראה ובל ימצא" לומדים זאת מהפסוק:   "…ולא יראה לך חמץ… " - שלך אי אתה רואה אבל של נוכרי אתה רואה.

זהו הבסיס למכירת חמץ לגוי . בזמן המכירה עלינו לציין במפורש את סוג החמץ שברשותנו, את מקומו   ואת ערכו. כמו-כן, עלינו לסמן ולכסות את אזור החמץ (רק משום שלא יבוא לידי טעות וישתמש בזה ולא משום "לא יראה"). למעשה לאחר מכירת החמץ, זהו   "חמץ של גוי שהופקד אצל היהודי כשומר חינם", אם כי יש לשומר חינם זה   אחריות על הפקדון.

מכאן שגם במכירת חמץ לגוי יש בעייתיות מסוימת .

 

 

חמץ של ישראל הנמצא ברשותו של גוי בפסח, מה דינו?

המשנה במסכת פסחים (ל:), מביאה את המקרה הבא:

"...נכרי שהלוה את ישראל על חמצו, אחר הפסח מותר בהנאה...".

 

כלומר, נכרי שהלווה לישראל כסף ובתמורה נתן לו הישראלי משכון שהיה מורכב מדברי מאפה (חמץ) ואמר לו, אם לא אשלם לך עד יום פלוני, הרי חמץ זה קנוי לך מעכשיו . לאחר הפסח – הישראלי יכול ליהנות מחמץ זה. מקרה זה מתאר מצב שכבר הגיע זמן הפירעון והישראלי לא החזיר את ההלוואה, הרי החמץ הופך להיות רכוש הנוכרי מרגע שהישראלי מסר לו חמץ זה למשכון ואם כך הבעיה הופכת להיות "חמץ של נוכרי שעבר עליו הפסח" וכבר הראנו קודם שחמץ זה מותר לישראל בהנאה ואף באכילה.

הרמב"ם (הל' חמץ ומצה, ד', ה') מביא את אותו דיון של משנתנו, אבל מוסיף הערה חשובה שלא נמצאת באופן מפורש בגמרא:

  "...ישראל שהרהין (שפירושו בערבית – משכן)   חמצו אצל גוי, אם אמר לו: אם לא הבאתי לך מעות מכאן ועד יום פלוני, קנה חמץ זה מעכשיו   - הרי זה:   "חמץ ברשות גוי " .

 

ולכן פוסק הרמב"ם, שחמץ זה יהיה מותר לישראל לאחר הפסח. ומוסיף הרמב"ם, וכל זה שיהיה אותו זמן שקבע לו (להחזר המשכון) קודם הפסח , אבל אם לא אמר לו כלום, הרי משכון הזה   הוא   חמץ הנמצא אצל הגוי בחזקת פיקדון ולכן הוא אסור בהנאה לישראל - לאחר הפסח.

התנאי להיתר – הוא אך ורק אם אנו בטוחים שהחמץ שייך לגוי כל זמן הפסח. הסיבה לקביעה זו של הרמב"ם היא העובדה שבעיקרון, יכול ישראל לבוא באמצע הפסח אל הנוכרי ולהחזיר לו את ההלוואה ואז אוטומטית החמץ עובר לרשותו של הישראלי וזה איסור מוחלט, לכן קבע הרמב"ם שאם הישראל לא קבע זמן להחזר החמץ לפני הפסח, הרי חמץ זה אסור בהנאה. תנאי זה, שיש לקבוע את זמן ההחזר לפני הפסח, לא מופיע בגמרא !

נראה שהרמב"ם מסתמך על הדין הבא: ישראל המקבל משכון – הרי המשכון ברשותו וחייב באחריות של גניבה ואבדה (הל' שכירות, פרק י', א'), אבל גוי המקבל משכון מישראל אינו נחשב ברשותו כלל ולכן אינו חייב בגניבה ואבדה.

הראב"ד משיג על הרמב"ם. לדידו , אפילו הגיע זמן הפירעון לאחר הפסח, מכל מקום אם הישראל לא החזיר את ההלוואה, הרי נעשה החמץ אוטומטית קנוי לנכרי משעת ההלוואה - לפני הפסח, ולכןיהיה חמץ זה מותר בהנאה לאחר הפסח גם אם הייתה אפשרות שה - ישראל יחזיר את ההלוואה בתוך הפסח כדברי הרמב"ם.        

        

 

 

 

שיטת הראב"ד

אם הישראלי לא החזיר לגוי את ההלואה עד לאחר הפסח- המשכון של הגוי

 

 

 

                                                      תקופת הפסח                      

 

        תחילת ההלוואה           זמן הפרעון                          

 

שיטת הרמב"ם

  רק בתנאי שנקבע זמן פירעון לפני פסח (כמו בציור) ובמידה והישראל לא החזיר את ההלוואה לגוי הרי המשכון (החמץ), קנוי לגוי.      

 

חמץ של גוי ברשותו של ישראל '   (המקרה ההפוך)

ממשיכה המשנה ואומרת:

"ישראל שהלוה את הנכרי על חמצו אחר הפסח אסור בהנאה".

כלומר, בתמורה להלוואה נתן הנכרי לישראל "חמץ" כמשכון והתנה עמו שאם לא יחזיר לו את ההלוואה עד יום פלוני - הרי המשכון   הופך להיות רכוש הישראל. למעשה, אם הגיע זמן הפירעון והנכרי לא שילם, המשכון (חמץ), נעשה קניין הישראלי משעה שקבלו מידי הנכרי – דהיינו מלפני הפסח והרי זה "חמץ שעבר עליו הפסח" ואסור בהנאה.                                                                                                              

 

מסקנה ( מלבד שיטת הרמב"ם ): '

אי החזרת ההלוואה, הופכת את המשכון לרכוש המחזיק בו .

ולכן: אם הישראלי לא החזיר את ההלוואה – הרי המשכון הופך לרכוש הגוי מרגע ההלוואה ולכן מותר בהנאה אחר הפסח.

ולהפך, אם הגוי לא החזיר את ההלוואה –   הרי המשכון שבידי היהודי הופך להיות קנינו מרגע ההלוואה – ולכן הוא חמץ שעבר עליו הפסח ואסור בהנאה.

הגמרא במסכת פסחים (דף ל:) מביאה את מחלוקת אביי ורבא בנושא זה

 

לשיטת אביי – בעל חוב שנתן למלווה משכון על חובו, הרי זכותו של המלווה על המשכון שקבל, היא מזמן ההלוואה (אם בעל החוב לא החזיר חובו). כלומר לשיטת אביי-   למפרע הוא גובה .

לשיטת רבא – זכות המלווה על המשכון שקבל, היא רק מזמן הפירעון שקבעו בניהם מראש. כלומר לשיטת רבא - מכאן ולהבא הוא גובה .

 

אין מחלוקת בגמרא שהלווה (בעל המשכון), אינו יכול לפעול כלפי המשכון שלו, הנמצא אצל המלווה, הוא אינו יכול למכור אותו ולא להקדיש אותו לפני שהחזיר את ההלוואה ואם עשה כן, המלווה יכול להוציא את המשכון אפילו מההקדש (אם כי נותן להקדש "דינר" באופן סמלי).

המחלוקת היא לגבי המלווה

, אם פעל על המשכון (מכר או הקדיש) "בין הזמנים", כלומר בין זמן ההלוואה לזמן הפירעון.

 

 

         

 

              זמן ההלוואה                  זמן הפירעון                               

 

 

אם הגיע זמן הפירעון ולא פרע המלווה, אזי לשיטת אביי "למפרע הוא גובה" ולכן אם מכר או הקדיש את המשכון "בין הזמנים", המכירה או ההקדשה תופסות, או בלשון הגמרא "...שפיר אקדש ושפיר זבין...".

 

לשיטת רבא, היות "ובין הזמנים" יכול הלווה להחזיר את ההלוואה, הרי אסור למלווה לעשות פעולה על המשכון בתקופה זו ולכן גם אם הגיע זמן הפירעון והלווה לא פרע את חובו, הפעולה, שנעשתה "בין הזמנים", אינה חוקית והמכירה או ההקדש אינם תקפים.

 

המאירי   בשם "גדולי הרבנים"

על המקרה הראשון, שהלווה פעל על המשכון והקדיש אותו "בין הזמנים" שאמרנו ש- "מוציאים" אף מההקדש, מעיר המאירי בשם גדולי הרבנים, שאין המלווה עצמו רשאי להוציא מההקדש אלא עושים זאת ע"י אחרים. וכן הוא מוסיף, מה שאנו אומרים "שכוחו של הקדש עדיף שהרי הוא מוציא מידי שיעבוד" וזה לכאורה הפוך מהמקרה שלנו, הרי דברים אלו אמורים בקדושת הגוף , אבל לא בקדושת דמים וקרקע - ששם כוחו של השעבוד עדיף.

 

הריטב"א – מפני תיקון עולם  

הריטב"א אומר שהסיבה שהמלווה יכול להוציא מההקדש את המשכון, אם הלווה הקדישו, היא רק מפני "תיקון עולם", כי אחרת היה הלווה יכול לעשות נדר על המשכון שלא יוכל המלווה למכור, לסחור או להקדיש משכון זה (גם אם הגיע זמן הפירעון והלווה לא שילם) לכן אמרו שהמלווה במקרה שכזה מוציא אף מידי ההקדש - וזהו תיקונו של עולם.

 

שיטת רבני צרפת

אין הבדל בין קדושת הגוף לקדושת דמים ( קדושת הגוף- קודשי המזבח, וקדושת דמים- קודשי בדק הבית

) ולכן במקרה של שיעבוד, בזמן שבאים להוציא מההקדש יש צורך להוסיף דינר להקדש.

מקורות

על-פי מאמר של ד"ר מנחם צוקר שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2009-02-26.

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/sofrim/zuckm/02