ביאור:חטא עץ הדעת כמשל להתקרבות יתר לקודש
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
האם הנחש שיקר כשאמר "לֹא מוֹת תְּמֻתוּן, כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע"?
הרי אכן בסוף אדם וחוה לא הומתו? וכן ה' בפירוש אמר לאחר החטא "הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם"?
נשוה בין גן העדן לבית המקדש ולקדושה בכלל:
- גם התורה נמשלה לעץ חיים, והיא מלמדת להבחין בין טוב לרע
- מקדם לגן העדן שומרים הכרובים
- כל הקרב הקרב מוזהר במיתה בידי שמים
- במקדש האידיאלי, כנבואות יחזקאל וזכריה, מים יוצאים מהמקדש ומשקים את המזרח והמערב, ממש כמו נהרות גן עדן
- האדם גורש מגן עדן קדמה, והכרובים שמורים מקדם לגן עדן, אחר כך גורש קין עוד יותר, אל קדמת עדן. ממש כמו היציאה מהמקדש, דרך השער הראשי במזרח
האיסור לאכול מעץ הדעת אינו כי הדעת היא דבר רע, כשם שהרצון להכנס אל הקודש איננו דבר רע, אלא שאנחנו לא ראויים.
אדם וחוה היו ערומים (והנחש היה ערום מכולם - לשון נופל על לשון ואולי גם דו משמעות), אך הם לא ידעו זאת.
המיתה שנגזרה על האוכל מעץ הדעת (לפני שהוא ראוי לכך), היא לא כיפשטה. מדובר בחיים של קדושה, חיים "על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם".
לאחר שהאדם ידע שהוא ערום, ושמע את קול ה', כשראו ישראל את הקולות והלפידים נעו ועמדו מרחוק, ויראו פן ימותו. אדם צריך לדעת לעמוד מרחוק.
כיוון שחטא האדם ביוזמת יתר של קירבה, מוטל עליו לבנות את העולם בזיעת אפיו, ולא לקבלו ישירות מה'. לחיות עם לוחות מעשה ידי אדם.
מקורות עריכה
איתי אליצור, מקור ראשון, כ"ג תשרי תשס"ח