ביאור:ושננתם ביצה ב משנה ז

משנה ז'

אַף הוּא אָמַר שְׁלשָׁה דְבָרִים לְהָקֵל, מְכַבְּדִין בֵּין הַמִּטּוֹת, וּמַנִּיחִין אֶת הַמֻּגְמָר בְּיוֹם טוֹב, וְעוֹשִׂין גְּדִי מְקֻלָּס בְּלֵילֵי פְסָחִים. וַחֲכָמִים אוֹסְרִין:

אַף הוּא אָמַר שְׁלשָׁה דְבָרִים לְהָקֵל בשלושה דינים בהלכות יום טוב, היה רבן גמליאל מורה להקל: מְכַבְּדִין בֵּין הַמִּטּוֹת הדין הראשון בו הורה רבן גמליאל להקל הוא שהיה מתיר לטאטא את הפירורים שנפלו בין המיטות שהסבו עליהם ביום טוב, וזאת למרות שחכמים אוסרים לטאטא ביום טוב שמא ישווה את הגומות של הבית (רצפת בתיהם הייתה של חול) ויש בזה משום איסור בונה. רבן גמליאל סבר שהאיסור הוא רק לטאטא את הבית כולו ולא במקום קטן כשטח שנמצא בין המיטות שהסבו עליהם. וּמַנִּיחִין אֶת הַמֻּגְמָר בְּיוֹם טוֹב הדין השני בו בקל רבן גמליאל הוא בהנחת מוגמר ביום טוב. בימיהם היו מניחים עץ בשמים שנקרא לבונה על האש, וכך היה העץ מפיק ריח טוב. חכמים אסרו את הנחת המוגמר ביום טוב משום שהם סוברים שאין בכך משום צורך השווה לכל נפש, שהרי רק עשירים או אנשים שריחם רע היו עושים כן, ואילו רבן גמליאל סובר שיש להתיר את הנחת המוגמר ביום טוב, משום שהגוף כולו נהנה מריח הבשמים ויש בזה כעין צורך אוכל נפש. וְעוֹשִׂין גְּדִי מְקֻלָּס בְּלֵילֵי פְסָחִים הדין השלישי שרבן גמליאל היה מקל בו הוא בדין "גדי מקולס" בליל פסח, דהיינו: צליית גדי שלם כדרך שהיו צולים את קרבן הפסח. חכמים אסרו לצלות גדי שלם בליל פסח כדרך שהיו צולים את קרבן הפסח, משום שהדבר נראה כאוכל קדשים בחוץ, ואילו רבן גמליאל התיר. וַחֲכָמִים אוֹסְרִין בכל שלושת הדינים שהבאנו – חכמים אוסרים, כפי שבארנו לעיל: