ביאור:ושננתם ביצה ב משנה ב

משנה ב'

חָל לִהְיוֹת אַחַר הַשַּׁבָּת, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מַטְבִּילִין אֶת הַכֹּל מִלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, כֵּלִים מִלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת, וְאָדָם בַּשַּׁבָּת:

חָל לִהְיוֹת אַחַר הַשַּׁבָּת, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מַטְבִּילִין אֶת הַכֹּל מִלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, כֵּלִים מִלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת, וְאָדָם בַּשַּׁבָּת נחלקו בית שמאי ובית הלל בעניין טבילה ביום טוב. דרכם היה לטהר עצמם ואת כליהם ליום טוב על ידי טבילה במקווה. מסכימים בית שמאי ובית הלל שאסור להטביל ביום טוב עצמו את הכלים, משום שעל ידי כך יש מעין "תיקון" של הכלי, שהרי לפני הטבילה הכלי לא היה ראוי לשימוש ורק עתה הוא ראוי לשימוש. המחלוקת היא האם האדם עצמו יכול לטבול ביום טוב: בית שמאי סוברים שאסור לאדם עצמו לטבול ביום טוב, היות ואנחנו גוזרים ואוסרים על אדם לטבול ביום טוב כדי שאדם לא יבוא לטבול את כליו, ובית הלל מתירים לאדם לטבול ביום טוב היות והדבר נראה שהוא טובל להנאת רחיצה ולא לשם טבילה והם אינם סוברים שגוזרים על טבילת אדם ביום טוב משום טבילת כלים: