ביאור:ושננתם ביצה א משנה ב

משנה ב'

הַשּׁוֹחֵט חַיָּה וָעוֹף בְּיוֹם טוֹב, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, יַחְפּוֹר בַּדֶּקֶר וִיכַסֶּה, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, לֹא יִשְׁחוֹט, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה לוֹ עָפָר מוּכָן מִבְּעוֹד יוֹם. וּמוֹדִים, שֶׁאִם שָׁחַט, שֶׁיַּחְפּוֹר בַּדֶּקֶר וִיכַסֶּה. שֶׁאֵפֶר כִּירָה מוּכָן הוּא:

הַשּׁוֹחֵט חַיָּה וָעוֹף בְּיוֹם טוֹב, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, יַחְפּוֹר בַּדֶּקֶר וִיכַסֶּה, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, לֹא יִשְׁחוֹט, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה לוֹ עָפָר מוּכָן מִבְּעוֹד יוֹם נחלקו בית שמאי ובית הלל במקרה ואדם שוחט ביום טוב חיה או בהמה טהורה, שיש לכסות את דמם בעפר: בית שמאי מתירים לאדם להוציא דקר (מעין יתד או מעדר) שהיה נעוץ בעפר תיחוח (עפר רך) ואז לכסות את הדם באפר שיש שם. סיבת ההיתר היא שהאדם אינו צריך לחפור בעפר, אלא מספיק לו להוציא את הדקר, וכבר יכול הוא לכסות את הדם. בית הלל סוברים שלכתחילה אסור בכלל לשחוט את החיה או עוף ביום טוב, אלא אם יש לו עפר מוכן לכך מערב יום טוב (אז העפר אינו מוקצה). וּמוֹדִים, שֶׁאִם שָׁחַט, שֶׁיַּחְפּוֹר בַּדֶּקֶר וִיכַסֶּה בית הלל מודים, שאם אדם כבר שחט חיה או עוף טהורים, מותר לו להוציא את הדקר מהעפר וכך לכסות את הדם. שֶׁאֵפֶר כִּירָה מוּכָן הוּא צלע זו של המשנה היא צלע בפני עצמו ואינה קשורה למחלוקת בית שמאי ובית הלל, אלא כולם סוברים כמותה. המשנה אומרת שאפר של כירה שהוסק בערב יום טוב, הוא אפר שמוכן לשימוש, היות והאדם חושב להשתמש באפר זה ביום טוב ואינו מוקצה, וממילא מותר (לדעת כולם) לטלטל את העפר ולכסות בו את הדם. אולם, אפר של כירה שמסיקים אותו ביום טוב עצמו, אינו מוכן לכיסוי ואסור לכסות איתו את הדם (לפי כולם) היות והאדם לא חושב שישתמש באפר זה ודינו של האפר הוא מוקצה (אלא אם האפר עדיין חם מספיק באופן שניתן לצלות עליו ביצה, שהואיל ומותר להשתמש באפר להכנת הביצה ולהכנת אוכל נפש, אין עליו דין של מוקצה, ומותר לו גם להשתמש באפר לצורך כיסוי הדם):