ביאור:וירא - צחוקם של אברהם ושרה

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.



בס"ד י"ז חשון התשס"ו

וירא – צחוקם של אברהם ושרה

צחוקם של אברהם ושרה – ה' קובע גבולות לצחוק ומגבלות למלאכים.

צחוקם של אברהם ושרה:

בטרם מל אברהם את עצמו בשרו ה' על הולדתו הצפויה של יצחק בנו, בתגובה לבשורה זו נאמר: "ויפל אברהם על פניו ויצחק ויאמר בלבו הלבן מאה שנה יולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד (בראשית, י"ז, י"ז). ה' קבל בהבנה את צחוקו של אברהם אשר נלווה אליו נפילת אפיים, ואף הורה לו להנציח את צחוקו בשמו של בנו העתידי, שנאמר: "וקראת את שמו יצחק" (בראשית, י"ז, י"ט). לעומת זאת לאחר מילת אברהם כששב ה' לבשר לאברהם על הולדתו הצפויה של יצחק וגם שרה צחקה, התרעם עליה הקב"ה כביכול עד ששרה נאלצה להתכחש לעובדת צחוקה, שנאמר: "ותצחק שרה בקרבה לאמר אחרי בלתי היתה לי עדנה ואדני זקן. ויאמר ה' אל אברהם למה זה צחקה שרה לאמר האף אמנם אלד ואני זקנתי. היפלא מה' דבר למועד אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן. ותכחש שרה לאמר לא צחקתי כי יראה ויאמר לא כי צחקת (בראשית, י"ח, י"ב-ט"ו). לכאורה מתעוררות השאלות: מדוע ה' קבל בהבנה את צחוקו של אברהם ולא התריס כנגדו "היפלא מה' דבר"? ועוד, אם צחוקו של אברהם היה טעות, מדוע הונצח צחוקו בשמו של יצחק? ועוד, מדוע היה צריך הקב"ה לבשר לאברהם פעמיים ובסמיכות, על הולדת יצחק? ועוד, מדוע ה' פנה לאברהם בגין צחוקה של שרה? ועוד, מדוע שרה הכחישה בפני ה' את העובדה שצחקה?

אלא נלענ"ד כי בבשורה הראשונה נאמר: "ויאמר אלהים אל אברהם", דהיינו, הבשורה הראשונה היתה במידת הדין. לפיכך צחוקו של אברהם היה צחוק של אמונה ובטחון מלווה בנפילת אפיים, כמאמר הרש"י: "מי שאינו צריך לדאג, נופל בדבר לשון צחוק כמו (איוב, י"א): 'וישחק לרעש כידון" (רש"י-משלי, ל"א, ל"א). לפיכך לא עורר צחוקו של אברהם תרעומת אלא קורת רוח, על כן ציוהו ה' להנציח את צחוקו בשם בנו העתידי, וכן כתב הרמב"ן: "וצוה אותו וקראת את שמו יצחק, בעבור הצחוק שעשה אברהם, וזה לאות כי היה לאמונה ולשמחה" (בראשית, י"ז, י"ז), וכן תרגם אונקלוס: "וחדי" מלשון חדוה. כלומר, לאחר שלאברהם נולד ישמעאל לעת זקנתו, היה סמוך ובטוח שיולד לו גם יצחק, לפיכך שמח אברהם גם על בשורת מדת הדין. לאחר מכן בסמיכות של מספר ימים כפל ה' את דבר הבשורה לשרה אשר לא הרתה מעולם, ואף אורח נשים פסק ממנה. הבשורה לשרה נעשתה הן ע"י אברהם לאחר שה' נגלה אליו לראשונה ואף החליף את שמה משרי לשרה כהכנה ללידת יצחק, והן ע"י מדת הרחמים באמצעות שליחת מלאך רחמים אישי לשרה, כמובא בגמ': "מיכאל שבא לבשר את שרה" (ב"מ, פו:), דהיינו, ה' בישר לאברהם ולשרה על הולדת יצחק בתחילה במדת הדין ולאחר מכן במדת הרחמים, משום שבלידת בן קיימים שני מרכיבים: בחינת הדין לאיש ע"פ מעשיו ורחמים לאשה בזמן ההריון והלידה. מטעם זה צחוקה של שרה גרם להתרעמות ה' כלפי אברהם אשר ספר לשרי על ההבטחה הראשונה של מדת הדין ולא שכנעה כראוי שגם לידת יצחק במדת הדין זוהי בשורה משמחת, שנאמר: "ויאמר ה' אל אברהם למה זה צחקה שרה". בשמוע שרה את תרעומתו של ה' כלפי אברהם, הבינה שרה בצדיקותה כי התרעומת מופנית גם אליה בעקיפין: הן משום הפגיעה באברהם, וגם משום פגיעת צחוקה במלאך מיכאל המבשר, והן משום צחוקה על הבשורה במדת הרחמים, ואף משום כפיות הטובה שבטאה בצחוקה כביכול, לפיכך שתרגם אונקלוס: "וחיכת שרה". בתגובה לכך הכחישה שרה את פרשנותו המשתמעת של ה' לכוונות צחוקה הפנימי, דהיינו, שרה טענה כי לא היה בכוונת צחוקה לפגוע באברהם או במלאך מיכאל, וכי צחוקה בא לבטא חדוה כצחוקו של אברהם וכשמו האלהי של בנה העתידי, אלא שיראה היא מכפל הבשורה שנאמרה גם במידת הדין וגם במידת הרחמים. כלומר, שרה בקשה מה' שגם ההריון וגם הלידה יהיו במדת הרחמים, משום שע"פ מידת הדין ישמעאל הוא בכורו של אברהם וזכאי הוא לכפל בירושה, וכן מובא במדרש: "אין לשון הזה של צחוק אלא לשון ירושה, שבשעה שנולד אבינו יצחק היו הכל שמחים, אמר להם ישמעאל: שוטים אתם, אני בכור ואני נוטל פי שנים" (מד"ר, בראשית, פרשה נג). על כך השיבה ה' "לא כי צחקת", דהיינו, צחוק המבטא אמונה ובטחון אינו שלם כאשר הוא מלווה ביראה ממדת הדין, משום שצחוק המלווה בחשש נכלל בהגדרת חיוך.

לפיכך בעת הולדת יצחק תקנה שרה את צחוקה ושמחה גם על הטוב הניתן במדת הדין, שנאמר: "וה' פקד את שרה כאשר אמר ויעש ה' לשרה כאשר דבר" (בראשית, כ"א, א'), דהיינו, פקידת שרה נאמרה במידת הרחמים, אך ההריון והלידה נאמרו במידת הדין, שנאמר: "ותהר ותלד שרה לאברהם בן לזקניו למועד אשר דבר אתו אלהים... וימל אברהם את יצחק בנו בן שמנת ימים כאשר צוה אתו אלהים" (בראשית, כ"א, ב', ד')... ותאמר שרה צחק עשה לי אלהים כל השמע יצחק לי (בראשית, כ"א, ו'), ותרגם אונקלוס: "ואמרת שרה חדוא עבד לי ה' כל דשמע יחדי לי", וכן פירש הרמב"ן: "כי כל הרואה ענין נפלא באדם לטוב לו, ישמח עד ימלא שחוק פיו, והוא מה שאמרה שרה: 'צחוק עשה לי אלהים כל השומע יצחק לי', כענין 'אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה" (תהלים קכ"ו, ב'). כלומר, צחוקה המושלם של שרה, עתיד להיות הצחוק של עם ישראל בעת ביאת המשיח, וכן נפסק להלכה: "משחרב בית המקדש תקנו שכל דבר שמחה שיהיה בה זכר לחורבן הבית... ואסור לאדם שימלא שחוק פיו בזמן הזה, שנאמר: 'אז ימלא שחוק פינו" (טור, או"ח, סימן תקס), וכן "א"ר יוחנן משום רשב"י: אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה" (ברכות, לא.).

ודע, ששרה אמנו צחקה בפני המלאך המבשר מיכאל, והמלאך עצמו לא התרעם עליה, משום שהמלאך מיכאל היה מוגבל בשתי מגבלות. מגבלה אחת היא: תוכן שליחותו לבשר לשרה ולא להתוכח עמה, והמגבלה השניה היתה: דרגתה הרוחנית של שרה שהיתה מעל דרגתו של המלאך מיכאל, כשם "שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות" (מד"ר, שמות, פר' א, תנחומא, שמות, סי' א). לפיכך התפלא ה' על שרה דרך אברהם, שנאמר: "ויאמר ה' אל אברהם למה זה צחקה שרה"? אברהם לא הגיב, אך שרה לא עמדה מנגד אלא העזה להכחיש את דברי ה' באופן ישיר, שנאמר: "ותכחש שרה לאמר לא צחקתי כי יראה". בהמשך לכך ה' לא הענישה, אלא פנה אליה ישירות כדבר איש אל רעיהו: "ויאמר לא כי צחקת (בראשית, י"ח, ט"ו).

העל"ח רפאל ב"ר אשר חגבי (חגי רפי)

תת-נושאיםעריכה

תגובותעריכה

מאת: רפאל בר אשר חגבי

בס"ד י"ז חשון התשס"ו

וירא – מעשה לוט ובנותיו

מעשה לוט ובנותיו – מעשה רע אינו מונע את הטוב האלהי כי עצת ה' היא תקום.

מעשה לוט ובנותיו:

התורה מתארת את מעשה גילוי העריות של לוט ובנותיו, ואת מעשה יהודה ותמר כלתו בהרחבה רבה. יתרה מזאת, חכמי התלמוד אף למדונו שמעשים נתעבים אלה זיכו את עושיהם בתהילת עולם: "אמר עולא: תמר זינתה זמרי זינה, תמר זינתה יצאו ממנה מלכים ונביאים... א"ר חייא בר אבין א"ר יהושע בן קרחה: לעולם יקדים אדם לדבר מצוה, שבשכר לילה אחת שקדמתה בכירה לצעירה זכתה וקדמה ארבעה דורות בישראל למלכות (עובד, ישי, דוד ושלמה-רש"י)" (נזיר, כג.). וכן מצאנו שחלק מי"ב השבטים נולד מנשואי יעקב לשתי אחיות, ואף משה רבינו מושיען של ישראל נולד מנשואי דודים. לכאורה נשאלות השאלות: מדוע מספרת התורה בפרוט רב את המעשים שהצנעה יפה להם?, ועוד, היכן הוא השכר והעונש האלהי למעשים רעים אלה?, וכי מכאן "מצינו חוטא נשכר" (יבמות, צב:)?

אלא נלענ"ד שסיפורי התועבה הכתובים בתורה מלמדות על אמיתותה, דהיינו, התורה מלמדת שיש ללמוד מספורי התורה לא רק את המעלות החיוביות של האבות, אלא גם להפיק לקחים מן השגיאות והמעשים הרעים הכתובים בה. לפיכך אין בתורה חיפוי וחסינות למעשה רע אלא ישנו גילוי נאות לשורשם של מלכות דוד, המשיח, בני ישראל, ומשה רע"ה. מסקנת המעשים הרעים היא: שכל אדם אפילו אם בשורשו הוא רע, יכול הוא לנסוק לשיא הקדושה והמלכות. יתרה מזאת נאמר בגמ': "אין מעמידין פרנס על הציבור, אלא אם כן קופה של שרצים (דופי משפחה-רש"י) תלויה לו מאחוריו, שאם תזוח דעתו עליו אומרין לו: חזור לאחוריך" (יומא, כב:), על כן מספרת התורה על "קופת השרצים" של מנהיגי ישראל.

כמו כן מלמדת התורה כי אפילו מעשה רע אינו מונע את הטוב האלהי המתוכנן מראש, כי בסופו של דבר "עצת ה' היא תקום" (משלי, י"ט, כ"א), למרות מעשיו הרעים של האדם. יתרה מזאת, מכאן למדנו שדרכי השכר והעונש האלהי נשגבים מבינת האדם, כך שאין הם ניתנים כפשט שקול דעתו המוגבלת של האדם, שנאמר: "כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי נאום ה'" (ישעיה, נ"ה, ח'), ונאמר: "רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום (משלי, י"ט, כ"א). וכן נמצאנו למדים מכאן קל וחומר: אם שכרם של הרשעים כך, שכרם של הצדיקים על אחת כמה וכמה, ואף למדנו מכאן כי עתיד ה' לקיים במלואן את הבטחותיו לעתיד לבוא, כפי מסרן לישראל ע"י מלאכיו הנביאים.

העל"ח רפאל ב"ר אשר חגבי (חגי רפי)

מאת: רפאל בר אשר חגבי
בס"ד י"ז חשון התשס"ו
וירא – עקדת יצחק
עקדת יצחק – עבודת ה' מתוך אהבה ויראה ועמידה בנסיון המחשבה גרמו לזכות נצחית.
עקדת יצחק:
נסיון העקדה היה הנסיון העשירי ושיא הנסיונות שהתנסה בהם אברהם אבינו ע"ה. בנסיון זה נדרש מאברהם איש החסד והרחמים מבחירתו, להתאכזר על בנו בצו ה', כאשר בפני אברהם הועמדה הבחירה בין שתי אהבותיו הגדולות ביותר, דהיינו, בחירה בין אהבתו לבנו יחידו וסיכון המשך קיום מורשתו הרוחנית, לבין אהבתו לאל יחיד אשר למענו מסר את נפשו. אברהם לא הסס אלא החליט מיד להזדרז ולקדש שם שמים ברבים, ע"י בחירתו באהבה האלהית העליונה אשר היא מקור כל האהבות, לפיכך קראו ה' "אברהם אוהבי" (ישעיה, מ"א, א'). כלומר, עבודת ה' של אברהם נעשתה מתוך אהבה, וכן מצאנו שאברהם בטל את רצונו האישי בפני הרצון האלהי, משום שרצון האדם הוא זמני ובר חלוף לעומת נצחו של הרצון האלהי. דהיינו, במפגש בין המצפון האנושי לבין הציווי האלהי, ידו של הציווי האלהי היא על העליונה, כשם שפסק הרמב"ם: "הרואה כלאים של תורה על חבירו, אפילו היה מהלך בשוק קופץ לו וקורעו עליו מיד, ואפילו היה רבו שלמדו חכמה, שאין כבוד הבריות דוחה איסור לא תעשה המפורש בתורה" (כלאים, פ"י, כ"ט).
וכן מצאנו שויתורו של אברהם על חלקים מארץ ישראל מתוך רצונו של אברהם בשלום עם אבימלך, כנגד רצונו של השם יתברך להנחיל לאברהם ולזרעו את כל הארץ, גרם לכך שה' העמיד את אברהם במבחן עקדת יצחק. כפי כתב הרד"ק: "...השבועה שנשבע אברהם לאבימלך, שנאמר: 'אם תשקר לי ולניני ולנכדי', לפיכך לא כבשו ישראל כשכבשו את ירושלים, כי עדיין היה נכד אבימלך חי ובימי דוד כבר מת ובטלה השבועה" (רד"ק, שמואל-ב, ה', ו'). וכן באר הרשב"ם: "אחר הדברים שכרת אברהם ברית לאבימלך לו ולנינו ולנכדו של אברהם, ונתן לו שבע כבשות הצאן, וחרה אפו של הקב"ה על זאת. שהרי ארץ פלשתים ניתן לאברהם, וגם ביהושע מטילים על ערי חמשת סרני פלשתים גורל בכלל גבול ישראל, והקב"ה צוה עליהם לא תחיה כל נשמה, לכן והאלהים נסה את אברהם. קנתרו וצערו, כדכתיב: 'הנסה דבר אליך תלאה'...כלומר, נתגאיתה בבן שנתתי לך לכרות ברית ביניכם ובין בניהם. ועתה לך והעלהו לעולה וראה מה הועילה כריתות ברית שלך" (רשב"ם, בראשית, כ"א, א'). לפיכך בתום נסיון העקידה הוסיף ה' לבריתו עם אברהם גם "ושבועתו ליצחק" (דבה"י-א, ט"ז, ט"ז), שנאמר: "יען אשר עשית את הדבר הזה...וירש זרעך את שער איביו" (בראשית, כ"ב, ט"ז-י"ז'), ותרגם אונקלוס: "וירתון בניך ית קרוי סנאיהון". כלומר, לאחר הכפפת רצונו של האישי של אברהם בפני הרצון האלהי בעקדת יצחק, נשבע ה' לעשות את רצונו של אברהם, לתת לו ולזרעו את ארץ ישראל, למרות ההסכם עם אבימלך, וכן מובא במשנה: "הוא היה אומר: עשה רצונו כרצונך, כדי שיעשה רצונך כרצונו. בטל רצונך מפני רצונו, כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך" (אבות, פ"ב, ד). על כן עקדת יצחק גרמה לכך שעבודת ה' של אברהם נעשתה גם מתוך יראה, שנאמר: "כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה" (בראשית, כ"ב, י"ב). לומר לך שעד העקדה עבד אברהם את ה' רק מתוך אהבה, ולאחר העקדה הגיע אברהם לשלמות עבודת ה' מאהבה ויראה גם יחד, על כן ממעמד מרומם זה בקש אברהם מה' לזכות את זרעו לנצח.
כמובא במדרש: "עם כשהוא שוחט, 'ויקרא אליו מלאך ה' מן השמים ויאמר אברהם אברהם', למה ב' פעמים? שהיה ממהר והולך לשחטו, ויאמר: 'אל תשלח ידך אל הנער', אמר לו: מי אתה? אמר לו: מלאך, אמר לו: כשאמר לי, 'קח נא את בנך' הקב"ה בעצמו אמר לי, ועכשיו אם הוא מבקש, הוא יאמר לי. מיד, 'ויקרא מלאך ה' אל אברהם שנית', שלא רצה לקבל מן הראשון. באותה שעה אמר אברהם לפני הקב"ה: רבון העולמים אדם מנסה לחברו שאינו יודע מה בלבו, אבל אתה שאתה יודע מה הלבבות והכליות יועצות אתה צריך לעשות בי כן? אמר לו: 'כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה', מיד פתח הקב"ה את הרקיע ואת הערפל 'ויאמר בי נשבעתי נאם ה', אמר לו: אתה נשבעת, ואני נשבעתי שלא ארד מן המזבח עד שאומר כל מה שאני צריך, אמר לו: אמור, לא כך אמרת לי ספור הכוכבים אם תוכל לספור אותם כה יהיה זרעך? אמר לו: הן, אמר לו: ממי? אמר לו: מיצחק, אמר לו: כשם שהיה בלבי מה להשיבך ולומר לך אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע, עכשיו אתה אומר לי העלהו שם לעולה, וכבשתי את יצרי ולא השבתיך, כך כשיהיו בניו של יצחק חוטאין ונכנסין לצרה תהא נזכר להן עקדתו של יצחק, ותחשב לפניך כאלו אפרו צבור על גבי המזבח ותסלח להן ותפדם מצרתן, אמר לו הקב"ה: אתה אמרת את שלך ואומר אני את שלי, עתידין בניו של יצחק לחטוא לפני ואני דן אותם בר"ה, אלא אם מבקשין שאחפש להן זכות ואזכור להן עקידת יצחק יהיו תוקעין לפני בשופר של זה, אמר לו: ומה הוא השופר? אמר לו: חזור לאחוריך. מיד 'וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו', זה אחד מעשרה דברים שנבראו בין השמשות, 'נאחז בסבך בקרניו'. אמר לו הקב"ה: יהיו תוקעין לפני בקרן איל ואושיעם ואפדם מעונותיהם, והוא שדוד משבח וקרן ישעי משגבי ומנוסי (תהלים יח), ואשבור עול גליות מעליהן, ואנחם אותם בתוך ציון, שנאמר: כי נחם ה' וגו' (תנחומא, וירא, סימן כג). כלומר, כשקרנות ישראל נאחזים בסבך החטא, עומדת להם זכות העקדה למחילה, לסליחה ולהצלה לדורות עולם.
ודע, שנסיון העקדה היה נסיון המחשבה ולא נסיון המעשה, וכן מצאנו שסיומה של פרשת העקדה מעיד כי בפרשת העקדה אין כל ניגוד בין צווי האל לבין המוסר והמצפון האנושי, למרות שבמבט שטחי נראה כי קיימת סתירה מהותית בינהם. כפי שמצאנו מתוך התנהגותו של אברהם בעשרת הנסיונות: כשהדבר היה קשור לאברהם באופן אישי, אברהם קיבל על עצמו את הדין ללא הרהור, מתוך אמונה ובטחון מלא בקב"ה, אולם כשמדת הדין באה להפרע מחטאם של אנשי סדום ואבימלך, מיד התקומם אברהם נגד הענישה הקולקטיבית של מדת הדין, "ואמר: חלילה לך אפילו במדת הדין להמית צדיק עם רשע, שאם כן יהיה כצדיק כרשע ותבטל הבחירה והעבודה, ותרבה הכפירה בעולם", (רבינו בחיי, בראשית, פי"ח, כ"ג), "אמר ר' יודן: חלילה היא, חולין היא לך, בדייה היא לך, חלול השם יש בדבר" (ילק"ש, בראשית, פי"ח, סימן פ"ג). לפיכך אמר ה' לאברהם: "העמד לי מהם עשרה צדיקים ואיני מכלה אותם" (מד"ר, שמות, פרשה מ"ד), ובסופו של דבר מלט ה' את לוט, אשתו ובנותיו, דהיינו, אף בענישה הקולקטיבית מדת הדין נוהגת בהתאם למוסר והמצפון האנושי.
לסיכום:
יה"ר שעקדת יצחק תעמוד לנו לצדקנו, ויתקיים בנו מקרא שכתוב: "חנה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם" (תהלים, ל"ד, ח'), ונזכה לראות בהתגשמות חזונו של הנביא: "הנני שלח מלאכי ופנה דרך לפני ופתאם יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים ומלאך הברית אשר אתם חפצים הנה בא אמר ה' צבאות" (מלאכי, ג', א').
העל"ח רפאל ב"ר אשר חגבי (חגי רפי)


מקורותעריכה

על-פי מאמר של רפאל בר אשר חגבי שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2008-01-13.


דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/messages/sofrim_hagay_mxjva_42_0